| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2009
יונה ירוקה
שנים שאנרוצה לראות ולשמוע יונה ירוקה. מאז ימי סיני של אז לפני שנים, כאשר איברהים מלמל קללות מורמרות בתיבול יונים ירוקות. בירור קצר הפנה אותי לסוגיית היעלמותן של היונים הירוקות מסיני. אחרכך שמעתי עוד מדברים על יונים ירוקות שהיו בסיני. על כאלה שראו וחוו ודיברו, אך אני לא זכיתי. רק דרך איברהים חוויתי ולא ידעתי מה. החזירו את סיני ורק עוד הרבה אחרכך שבתי לסיני* לחפש את האוצר שהשארנו שם. ממש לפני שעזבתי שאלתי את איברהים בחשש מה קורה עם היונים הירוקות. האור ניצת בעיניו והוא סיפר לי שכמה מהן שבו, ומאז הכל נראה אחרת. גם מאז שהישראלים עזבו הכל נהיה אחרת, הוא אמר. לא ידעתי מה שווה יותר בעיניו, הישראלים או היונים הירוקות.
השנים המשיכו בקצב הקבוע שלהם ואני שכחתי מיונים ירוקות וגם קצת מאיברהים והאוצר. איברהים והאוצר, ואלכס והגנרל שכבר לא איתנו. אהבות ישנות, אפילו שהן מאפילות לעיתים על ההווה, הן תמיד בית לאהבות חדשות. אתמול נזכרתי שבאפריקה נזכרתי וגם זכיתי. איסולד כתבה בחפזונה על אלכסנדר פן ואני נזכרתי במסע וביונים הירוקות של איברהים. גם בחודש שעבר נזכרתי בהן. גם בכל חודש בכמעט שנתיים שאנמנהל רומן עם אפריקה. באפריקה יש יונים ירוקות למכביר. כולם ראו ושמעו, רק אנלא! סיפרו לי על השירה המיוחדת שלהן שעולה לסופרן גבוה ומסתיימת בבריטון מהדהד. על יפי צבעיה. על ביישנותה. אתגרו אותי לחפש ולמצוא אותה. בירור העלה שרק בלימפופו היא נמצאת. בשאר המדינה כמעט ולא תמצא אותה, אלא בגני-חיות ובמרכזי מקלט לציפורים. כולם ראו אותה במקומות כאלה ולי שכחו לספר. יצאתי למסעות לחפש ציפור ירוקה אחת, יונה ירוקה. כדי לסגור מעגל ישן בחיי. כדי להבין את איברהים. כדי לחבר את המראה למילים העורגות שלו. ומאומה! לא שמעתי ולא ראיתי יונים ירוקות. בדרך גיליתי כמה יונים אחרות נהדרות והרבה מיני תוֹר שלא שיערתי את קיומם ויופיים. אך יונה ירוקה, נאדה דה נאדה!
שוב חזרה אלי הפואמה הבלתי גמורה של אלכסנדר פן: "משה".
הבית הרביעי של פרק ב' שלא מפסיק להתגשם בחיי.
באופנים שונים במימדים נלמדים.
שְׁבִיל אֲהוּב-סֶלַע. שְׁבִיל אַחֲרוֹן.
שְׁבִיל שֶׁל סְתוּמֵי-גּוֹלָל.
שְׁבִיל שׁוֹתֵת לַעַג. שְׁבִיל חַד-חָרוֹן.
שְׁבִיל הָאוֹחֵז לְטַרְפּוֹ בְּגָרוֹן.
שְׁבִיל מְקֻדָּשׁ וּמְקֻלָּל.
ניסיתי להבין (אכן?) שוב את הדרך. את החיפוש. כנראה שלא אזכה לראות יונה ירוקה. כך אני במחשבותיי, אך היה בי גם משהו צדדי שלא וויתר, שהמשיך לחפש. דומה למשהו שלא מוותר לאלכסנדר פן הלא מובן, שהמשיך ללוות אותי במסעותיי. וגם אלכס היה שם, לא מוותר על קיומו כחבר המיתולוגי, שבכמותו כנראה לא אזכה יותר. מרפה מהיונה הירוקה, נסעתי לארץ אנשי הוֶנְדָה לחפש אחר עוד ועוד עצי באובב עתיקי ימים. צהרי היום, ג'רמיה ואני נחנו מהחום המעיק של יום סתווי לח מתחת לעץ שיקמה ענק. לא עבר זמן ופירות שיקמה החלו ליפול סביבנו ועל ראשינו מלווים בצהלות קופי Velvet. הם חמודים ובניגוד לבבונים גם לא אלימים. המהומה עוררה את ציפורי העץ הענק ובתוכה התבלט ניגון מיוחד שהתחיל כשורת צהלות סופרניות והסתיים בתרועות בריטוניות. אמרו לי שאת הנגינה הזו אזהה תמיד, אפילו שמעודי לא שמעתי אותה. יונה ירוקה! ג'רמיה קפץ גמהו על רגליו והתחיל לחפש. בעובי הסבך ראינו אותם, זוג מכונס בתוך עצמו ומביט בחשש לעבר הקופים המשתובבים. מידי פעם הן השמיעו את הניגון המיוחד ואז נחו מהמאמץ הווקאלי. בכל פעם, הנגינה חדרה ושרבטה בי ליטופים מתחת לעור. תחילה בנגיעות קטנות ועדינות, לוחשות בסופראן והסתיימה ברעדות לופתות בריטוניות שאי אפשר לעמוד מולן. רק להיפתח עוד ועוד.
אחרכך כבר לא יכולתי לספוג יותר וגמהן פסקו מהחגיגה הקולית שלהן. הקופים נעלמו, ואנו התעטפנו בשקט. עד לערב שתקנו. כלאחד אורז את התחושות העדינות האלה בתוך עצמו. שנכיר ונדע היכן ולמתי.
זכיתי.
גם לראות וגם לשמוע יונים ירוקות.
להקשיב להן.
לחוש את איברהים וגעגועיו.
הצילום לא הכיהכי. היא ביישנית ומסווה את עצמה היטב בין עלי עץ השיקמה. בכל זאת אפשר להתרשם מייחודה.
*לינק לכל אשר רוצים לקרוא את פרקי הדרך של המסע ההוא לסיני
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
