|
יומני אלפוחרה מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
<<
פברואר 2006
>>
|
---|
א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2006
גמכן ג. המזוודה א. ארץ נהדרת ב. אבן סדוקה ג. מול הדף הריק
בוקר אחרון מפציע. אתמול בערב-לילה נסעתי לומר לה שלום. גם לילדים היפים. ליטוף שלקחתי איתי חזרה למיטה הוכיח את עצמו כשווה שינה מסופקת. למרות שלא נשׂאתי אותה להרדימה בשקט. היה מאוד לא שקט שם. ועצוב.
עתה אני צריך לארוז את כל המגעים האלה במזוודה אחת. גם את הסיפור הזה של השמש במערב שנסכה בי ביטחון שיש לה מקום אצלי. שלי, מקום אצלה. כמו פרנץ ששלח את ידו למערב וכמעט באקראי הוריד את השמש*. אני לא באקראי שלחתי את ידי ומילאתי את ליבי בשמש המערב. במאמץ. בכבדות. היא הייתה גדולה ואדומה ובדיוק במידה שיכולתי להכיל. בר-מזל אני ששמתי לב למידה הנכונה. מידה שתשמש אותי גם היום.
עדיין מחכים לי כל הספרים והמגעים והפגישה המיועדת בשדה התעופה. הלחץ הולך ונבנה כדי לדחוס את הכל לידי 20 קילו של מזוודה. הרי רק רגעי המתת שוקלים כמידת הפיל הזה, שאני עוד צריך למצוא לו מקום. כי הם תמיד כך הפילים, יש להם מפתחות לימים שעדיין אינך יודע אותם.
כך אני יושב על המחצלת ובמרכז החדר המזוודה הפעורה, שמוכנה להרבה יותר ממני. ואני מתייאש עוד לפני שקיפלתי את הבגדים. לכן אני מתחיל לרצף אותה במילים של הספרים. לוקח מילה מכל ספר, בניסיון לבנות את המשפט שיתאר את רגע מפח הנפש שמתקרב אלי מהמזוודה. להפילני. מזלי שאני יושב על המחצלת. הנפילה, אם תבוא תהיה רכה יחסית. וממש לפני שהמשפט נבנה בתוכי, היא מתקשרת. "יצאתי כבר, איפה אתה?" הלך המשפט, מיותר, ואני נותרתי עם הערימה. באחת הבנתי וראיתי את סדר האריזה הנכון. אם אחסיר את כל הספרים והמילים והמגעים והפילים והזכרונות, אני אשאר עם עצמי ועם בגדים מקומטים. לעצמי מצאתי מקום.
בשעה אחת יצאתי לשדה התעופה. היה קר. הסוודר הזה, לא מכסה היטב את הבטן הגדולה שלי. אני צריך כסות חדשה.
זו הייתה המחשבה הראשונה כאשר ראיתי את ידה מנפנפת אלי מאולם הנכנסים. ואני בכלל הייתי באולם היוצאים.
*הַשּׁוּנְרָא וְהַשְּׁמֶטֶרְלִינְג / יואל הופמן
| |
|