 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2018
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
עוד כמה מילים
התגובות לצלילה ולכתיבה על כשל עוררו בי הרבה התרגשויות ומחשבות.
תודה מיוחדת לכולכם שבאתם והתמודדתם עם פוסטים לא קלים לקריאה ועיכול.
מוקדם בבוקר, ברגע של לפני צחצוח השיניים ריגשת אותי אמלש.
לא לחינם אני מכנה אותך מ' הפלאים שלי.
את כותבת:
ריגשת אותי עד דמעות בסיפור הזה.
מה שמדהים אותי אבל כל כך מובן לי, שהרגע הזה, היחיד, בו ויתרת, ומיד חזרת בך, הוא נקודת הכשלון הכי קשה שלך מבחינתך. אני מבינה כי מרגע שיש לך ילד, אתה מרגיש שאתה חייב לחיות כדי להיות איתו, כדי ללוות אותו, כדי לאהוב אותו. והויתור על החיים כשיש לך ילדים, ואפילו לרגע קשה אחד, הוא לא משהו שאתה יכול לסלוח לעצמך עליו.
אבל אתה חייב לסלוח לך. כי לא בחרת לוותר בסופו של דבר. כי הוצאת את עצמך מזה. כי לא הסכמת לעזוב אותו לבד.
וזה מדהים אותי, שמכל החוויות הקשות שעברת, ועברת הרבה, הכשלון הרגעי שכזה, שהבכי של התינוק מיד הוציא אותך אליו, הוא הנקודה שהכי קשה לך. זה נשמע שהיית לגמרי מיואש מהסיכוי להיות מאושר אי פעם, או להרגיש כמו שהרגשת לפני המלחמה. זאת הרגשה נוראית ומעייפת ושוחקת שדות. ידעת אושר ואז הוא נשלל ממך, ושום דבר לא החזיר לך את עצמך. אפילו לא להתחתן או להביא ילדים. אני לגמרי מבינה את הייאוש. ואפילו את רגע הויתור. אבל יש בך כזה מעיין של כוח חיים ויכולת להאבק, שסוף הסיפור מעיד עליך יותר מהכל.
חיבוק גדול גדול.
תודה לך מ' יקרה שלי. 
התגובה הזו מאוד מאוד ריגשה אותי.
כרגיל, באת מצויידת ביכולת הפינצטה שלך וציירת במדוייק את הרגע ההוא.
את התגלמותו מול העבר והעתיד.
את התנפצות כל רצונותיי.
כן, הרגע הזה היווה שנים ארוכות נקודת כשל עמוקה של חיי הבוגרים.
הרגע הזה החוויר לי את אשר אני חייב לעשות בכדי לשרוד ועוד יותר בשביל לחיות.
ולחיות, אין כוונתי להיגרר בין הדקות והימים.
אלא לנשום וללגום כמה שיותר רגעים מקובעת החיים שזומנה לי עם לידתי.
מבחינה זו ועוד, הילד הזה ובני השני היוו את המנוף שלי לחיים.
את הזרע החדש ממנו צמח עץ החיים העשיר והחזק שבי.
אני של היום חייב הכל להחלטה שלי כן להביא ילדים לעולם.
למרות הסיכונים ולמרות הכשל התיפקודי שלי.
הם, ילדיי, העניקו לי את כוח החיים שמפכה בי היום.
גדול וחזק ואוהב ומחבק.
אני בתמורה הענקתי ומעניק להם את המיטב שיש בי לתת.
והסיפור היום, בראייה לאחור, הוא סיפור של הצלחה.
מערכת יחסים כה מיוחדת וניפלאה.
באמת מ', הכל אכן טמון באהבה ו- Care
| |
כתיבה על כשל
(מעט הרהורים על הכתיבה של אתמול)
כלכך קל לכתוב.
מהנה מאוד אפילו.
בעיקר במוצאי שבת.
כמו תפילה לשבוע החדש.
אני כותב כמעט כל יום מגיל 17.
הרבה זמן.
ועל מה שכתבתי אתמול כמעט לא כתבתי.
אירוע שהיה לפני יותר מ-28 שנים.
כך שהיו לי הרבה ימים לכתוב על.
לחטט ולהבין.
אך אני לא.
באלגנטיות ובמגושמות דילגתי ועקפתי את הנושא.
רק פעמיים לפני כתבתי על זה.
במכתב.
ברור לי שלא יכולתי להישיר מבט לאותה נקודת כשל.
בנקודה זו זנחתי ושכחתי את ההתחייבות שלי כאדם צעיר.
נולד לי בן וכבר כשהיה בן כמה חודשים אני הפרתי את החוזה.
נכון שכביכול היו לי סיבות מקילות.
פצוע קשה ממלחמת יום כיפור עם סיכויי שיקום קלושים.
מחלה גנטית לא קלה ששיבשה את חיי.
נו אז מה?
בתנאים כאלה מביאים ילד לעולם?
הייתה לי תקווה שאם אתנרמל כמו כולם, אתחתן ואביא ילדים לעולם, אז גם אתרפא.
אחשף לשמש החיים המבריאה.
לא לקחתי בחשבון מה עלול לקרות אם ההתנרמלות לא תועיל.
מעשה הנטישה לי.
הרצון לקבל את סיום חיי היה כמכת חשמל.
התעוררתי מהמקום המסכן הזה של סובל וכואב.
זו הנקודה ששמה אותי במקום שני בחיי.
אחרי בני.
מאז, אני במסלול לימוד.
בבית ספר של להיות אבא.
של להיות איש.
היום אני יודע, שאלוהים הטוב ידע מדוע נטע בי את הרצון לילדים.
הרי אחרת כנראה שלא הייתי כותב כאן עתה.
28 שנים שהתחמקתי מהאירוע, אך הוא לא וויתר לי.
ידע שיבוא היום ואבין ואקבל.
עתה, לאחר השבוע הזה.
הצלחתי סופסוף לכתוב על האירוע.
להישיר מבט.
זה לא היה קל, כמו עוד כתיבה.
זה היה דומה יותר לעקירת מילים, אחת לאחת מרקמות עמוקות.
האם הכתיבה הזו מסמנת כי האירוע שהתרחש בצלילה, אכן מסמן השלמה וקבלה?
ימים יגידו.
אני לא משלה את עצמי.
למרות זאת, ואולי משום זאת, אני חש שאני ממוקם נכון בחיי.
גם נכון לקבל את ההמשך.
| |
צלילה
המילים האלה יושבות כבר ימים רבים בי.
לא מרפות.
דורשות לצאת...
מנת הכוח שקיבלתי ממשפחתי סייעה לי.
דווקא בים הדברים מתעוררים אצלי.
משהו בעוצמות הכוח של הים ששוטף אותי פנימה, ולא משאיר לי סיכוי להיות אדיש.
נהניתי מהשתכשכות נעימה והתחלתי לצלול מעט.
אני מאוד אוהב לצלול, למרות שזיכרון החנק חוזר אז.
לכן אני לא צולל, אלא רק כאשר אני מרגיש חזק פנימה.
חזק מספיק בכדי לצלול בהתכוונות עם מלוא העוצמה שבי.
כך היה גם הפעם.
חשתי מלא מביקור משפחתי.
חשתי מסוגל להניע הרים ממקומם.
אז צללתי.
אותו הגיל של בנבני.
רק 28 שנים אחורה.
הנה אני שם מסתובב בשקט, לא מודע לרגע הנורא שכבר מסתובב בביתי.
אני בבית לבדי עם בני הבכור התינוק החולה.
לפתע מרגיש גוש בגרון.
כמו דלקת.
טוב, היה חורף.
בטח נדבקתי מבני.
כוס תה עוזר תמיד.
מכין כוס תה.
ומכניס לגימה ללועי.
אך אבוי אני נחנק מהתה.
מה זה?
משתנק ומשתעל.
ונרגע.
הולך למראה.
פותח את הלוע.
וזוועה אפורה מציצה אלי.
כל הגרון סתום ברקמה אפורה ורודה.
הנשימות נעשות כבדות.
ואני חש שחיי אוזלים לי.
אין טלפון בבית.
רק ילד קטן שאני עומד להיפרד ממנו.
הלכתי לאמבטיה והתיישבתי על הריצפה הקרה.
מחכה בסבלנות.
מחכה למנוחה.
נימאס לי.
כמה אפשר לסבול.
שנים של סבל נמשך.
של מחלה קשה ופציעה קשה במלחמת יום כיפור.
התנהלות יומיומית קשה וכמעט בלתי אפשרית.
כנראה שלא נועדתי לחיות חיים משעממים.
שקטים.
לא נועדתי לחיות.
אז קיבלתי את הדין.
הלכתי לאמבטיה.
חשבתי שיותר טוב ככה.
לחזור למקור שהביא אותי.
לשיפור.
ולשוב לחיים חדשים.
עם גוף משופר.
אז ישבתי.
עצמתי עיניים.
חשתי את הקרירות הלחה של האמבטיה.
בני ישן בעגלה בסלון.
ואני מחכה למותי.
בכיו של בני חודר איכשהו דרך גולגולתי המקשיבה לניגוני מוות.
קמתי על רגליי.
הרגעתי אותו וליטפתי את מיצחו וראשו.
הליטוף הזה.
המגע של עור המשי והחלב הזה.
הזרים לתוכי חיים.
וידעתי מה לעשות.
הלכתי למיטבח ולקחתי כפית.
חזרתי לאמבטיה.
מול הראי, עם לוע פעור.
הכנסתי את הכפית ובכוח התחלתי לחפור לנכש את הנפיחות.
פותח וקורע רקמות אפורות.
דם פרץ מכל עבר.
ואוויר טוב החל לחדור.
מפעפע עם דם.
אך נשמתי.
חזרתי לחיים.
יצאתי החוצה ובדיוק בעלי הבית הגיעו.
הם גרו בוילה מעלינו ואנו בדירה קטנה למטה.
המראה שלי היה די מבהיל.
לא היה לי קול.
רק תנועות ייאוש אל כיוון הבית.
האישה ניכנסה אל הבן.
האיש לקחני לבית החולים.
התרוממתי ממעמקי המים רועד.
בני רץ אליי מחבק ומסייע לי להגיע.
לאט לאט יצאו המילים.
סיפרתי לו איך ליטוף אחד עשה אותי לאבא.
איך המים של היום שיחררו אותי מידיו הארוכות של הילד המפוחד בן הארבע.
כשסיימתי, חשתי את בנבני מול חזי.
את חיבוקו העדין כמשי של בני.
בני ובנבני סייעו לי.
עוד כתם בהיר עוטר אותי עתה.
המקום בו התמנון שחרר מאחיזתו רבת השנים.
תודה אלוהים...
| |
ככף יד נפתחת ונסגרת
בצר לי, למדתי להתפלל. להזמין שקט לגופי. בקשה שכזו מופנית החוצה לעולם. לחברים, למשפחה, לאלוהים. למדתי גם כי יכולת הזימון שבי משתפרת עם השנים ועם הצרכים. במיטבה היא כאשר הבית מאיים להתמוטט. כי אז אין ברירה, אלא לשלוח שליחים שלי לכל קצווי העולם בכדי למצוא פרח ולו קטן שישקיט.
בשנים האחרונות למדתי גם להתפלל לעצמי. לשלוח שליחים אל מחוזות נשכחים ואבודים בי. בתקווה שהם אוצרים בתוכם שקט ושימחה, אשר רק מבקשים את מילת הקסם שתשחרר אותם מכילאם. זו הייתה המשמעות הראשונה של החיפוש במסעות המוזרים שאני עורך אל תוך עצמי.
והנה גיליתי עוד משהו. כי לפני שאותם נטושים שבי, מצטרפים אליי למסע העכשווי, הם זקוקים גם לשקט. רק השקט שלהם שונה משלי. אותו החוק פועל בעבר ובהווה, אלא שהחומר ממנו הם עשויים שונה. כמו הפטיש היורד על זכוכית לעומת ברזל לוהט. את הראשונה הוא מנפץ ואת השני הוא מעצב. אותו הפטיש. כך גם אני ודמותי הנטושה.
אני שולח לתחנות חיי שהיו, בקשות ותחינות וחיבוקים. הן מתעוררות, מתמתחות ושולחות למעלה חיי פרץ שהיה אצור בהן. הגל הראשון שמגיע לעורי, אינו נעים כלל וכלל. הוא מטלטל ושורף. מאיים עליי. אך אני הוא זה שפתח את התיבה ולכן אני מקבל את הסערה בהבנה ואהבה. זה אינו מסע בגן של וורדים, אלא אל גן הורדים. וככזה אני מקבלו. מתחזק עם כל גל שמגיע מעומקיי.
וקיימות גם רוחות העבר שאינן מרפות כל החיים. מידי פעם שולחות זעזוע מכילאן אל פני גופי. משחררות לחץ שמאיים לבקע את אשר נזנח. אז גופי מזדעזע ללא יכולת שליטה. מאויים על חייו. לכן החלטתי יום אחד לצאת למסע. מסע שאף אחד לפני עוד לא ערך. מסע אל תוך עצמי שלי. בכדי לברר מה מתרחש שם למטה בתוכי. את מי נטשתי ומה קורה אותו כיום. לא לחכות לגלי הזעזוע האלה שאיני יודע מתי הם בוקעים ולמה.
כף ידי הניפתחת אל העולם, מכילה.
כף ידי הניסגרת בהכלתה, בדרכי למטה.
בדרכי אל לוע הר הגעש שבקירבי.
חוֹף הַיָּם נָטוּשׁ מִשְּׁחַפִים
הַרֹגַע נְשָאָם לְחַפֵּשׂ סְעָרוֹת
צוּקֵי הַחוֹף מַאֲדִימִים לִפְרָקִים
כְּאֲפַרְכָּסוֹת יְלָדִים מְבֻיָּשִׁים
| |
הרגשת חנק
הילד הקטן, אהב להיות פסיכולוג. עוד לפני שהכיר את המילה וערכה. ומהר מאוד הוא הבין כי כדי לשוב אל הילד הקטן ההוא שנכלא על ידי הכוהנים, צריך להתגבר על כמה מחסומים.
המחסום הגדול מכולם היה החנק. כל פעם שניסיתי להתחבר לזיכרון הקר ההוא, נחנקתי. השתנקתי, מנסה להכניס אוויר לריאות סתומות. שוקע בין שמלות הנשים ההן בבית הכנסת.
תחושה שהם מצפים לעקוד אותי ולהשליכני לחדר הקר בו להבות הקרח מלבות את עונשי. הם, אלה ההורים והחברה והדתיים והדת ואלוהים. לא נשאר אף אחד שלא השתתף בניסיונות הענישה האלה. ואיני בא היום לערוך חשבון איתם, ולו הזעיר ביותר. אני רק מנסה לתעד. אפילו פסיכולוג אני כבר לא.
מהר מאוד הבנתי כי את הדרך אליו אני אעשה לבדי. כי לא היה שם מישהו שיסביר לי הקטן, שינחה או יחבק. ומשום חריפות העונש, לא הייתה גם אפשרות שאנטוש את ניסיונות ההתחברות שלי אליו.
הילד הקטן הזה הפך להיות הנטוש מספר אחד של חיי. אותו אחד שככל שניסיתי להתקרב אליו, כך התרחקתי, עד שהפך ללא יותר מנקודה מטושטשת באיזה אופק שלא היה ברור לי אם היה או לא נברא.
היה גם היה!
כל ביקור שלי בבית כנסת היה מעורר אותו לחיי ייסורים מחניקים. הייתי נמלט מבית הכנסת כדי להשיב את רוחי ואת האוויר לריאותיי.
עד שהתחתנתי ונולד בני בכורי, לא חליתי בשפעת או בכל הצטננות שהיא. אולי כן חליתי, אך אני לא זוכר. בירורים שערכתי בקרב משפחתי העלו כי הם לא ממש זוכרים אותי חולה בהצטננות או קודח מחום. מה שאני כן זוכר, הוא את אהבתי לקור. הייתה בי תמיד משיכה פיסית לקור מחבק ועוטף. היום ברור לי, כי היה זה איזה חוט מחבר ביני לבין אותו הילד הכלוא בחדר הקרח שבמגדל. כדרך לא מוסברת של השתתפות בייסורים הנמשכים שלו. לא בייסורי שלי. אני הרי נהניתי כלכך מלהתעטף במלבושי קור החורף.
וכאן טמון הנתק הזה. התנתקתי ממנו המתייסר, כדי להמשיך ולחיות. הרי ילד ונער הייתי. מתאווה לחיים. אך תמיד תמיד זוכר ומחובר אליו באותו חוט טמיר של קור. וכזה גם היה סיוט החנק. לא סיוט שבולע את קיומי לרגעים. אלא סיוט שאתה יודע שהוא סיוט. שהוא אינו ממשי. שבאמת איני נחנק, אלא רק חווה רגשית את משמעות החנק. ובכל זאת אוויר לא הצליח להיכנס לריאותיי הסתומות מהסיוט.
מצב אבסורדי.
בו מתקיים חיוך רציונלי על חנק שאינו ממשי, למרות שבאמת הוא כן חנק אותי.
| |
בירכת כוהנים
כמה שבכיתי כשהייתי בן 4. לא, אני לא יודע שזה היה אז, אך תמיד אני יודע שזה היה כשהייתי בן 4. ועוד אני זוכר שהצצתי לעזרת הגברים מבעד לשמלות של עזרת הנשים. כל הזמן סילקו אותי, ואני התעקשתי. מציץ ומצפה למשהו שעומד להתרחש. כן, כך אני זוכר זאת עד היום.
זה מוזר, איך לאחר יותר מיובל שנים אני חי את החווייה הזו של ילד בן 4. אולי זו החווייה המשמעותית הראשונה של חיי הצעירים. אולי כי זו החווייה המשמעותית של חיי. ואני זוכר שהופנטתי. חבורת גברים עטופים בטליתות, מושיטים ידיהם בברכה עתיקה לקהל המתפללים וחוזרים אחרי החזן, מילה אחר מילה.
יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה וְיִשְׁמְרֶךָ
יָאֵר יְהֹוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ
יִשָּׂא יְהֹוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם
במדבר ו' כ"ד-כ"ו
ילד חוזה בטקס עתיק, מרשים ומפחיד.
ולאחר מכן פחדתי. פחד שבעצמות. ואחי אמר לי שאתעוור. כי הוא ידע כבר את דברי חז"ל: כל המסתכל בשלושה דברים עיניו כהות: בקשת, ובנשיא ובכהנים (בשעת ברכתן) (חגיגה ט"ז עמוד א').
ובכיתי כי פחדתי. כי חטאתי לאלוהים עלום אחד. לעצמי, שכך הזקתי לי. והילד הזה שבוכה כך, מלווה אותי כל חיי. אסור במגדל שמור היטב, על ידי כל הפחדים האחרים שהלכו ועיבו את חיי. לא היה למישהו או למשהו סיכוי להגיע לאותו תא חשוף וקר. שם רק עונש בצפייה באסור, מחולל בקור מקפיא לב.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
