יומני אלפוחרה

הרבה זמן לא כתבתי פוסט ארוך.  הגיע הזמן...

האביב כאן בעיצומו.  מתפרע בשקט, בטירוף סופות.  במקומות אחרים, רבים מחפשים את החיות הגדולות, המפחידות, שמטלטלות כסופות את תוכם.  אני מחפש ציפורים ומרפא לנפש.  מוצא את השקט בפרח ובציפור.  אני מאוד מתרשם מעוצמת החיות הגדולות, אוכלות העשב והטורפות.  למדתי לכבד אותן ולא להתקרב מידי.  אני לא חייב להגיע למרחק נגיעה בסערה בכדי ללמוד על עצמי.  גמכך, סערות פוגשות בי בדרכן.

לפני חצי שנה שכבתי לצד ג'רמייה בשדה אביב אחר, בקצה יבשת אחרת, מתענג על השמש שמדגדגת וממיסה את קורי החורף שהבאתי איתי מאירופה.

עד שנוכחתי שלא השמש היא זו, אלא אחד מפרחי היהלום מדגדג את חושיי.  צילמתי.

נרעדתי. צליל עצם שמתגלגלת בין שיני חיה עלה מאחרי שיח קרוב. לא טוב.

במהירות הנחנו את כל הציוד על שקי השינה וגררנו את הכבודה מהר מהר למכונית.

בחסות החלונות זכיתי לראות את מושא פחדי.  ג'ירפה ממין זכר (עם סנונית מעופפת).

אה, עכשיו ג'רמייה נזכר לספר לי שאוכלי עשב למיניהם מחפשים לעיתים עצמות לכרסום כמקור לסידן.  עדיין לא זכיתי לראות, אך היי, זכיתי להקשיב.

להרגיע את רמות האדרנלין ששצף בגוף (שלי לפחות) חלקנו מנדרינה.

אני מכור למנדרינות – naartjie בשפת המקום.  הסתובבתי להניח את הקליפות בשקית האשפה ובזווית העין ראיתי אותה.

אומנם אחרים צפו בה כאן ושם, אך אני לא.  גם ג'רמיה התלהב למראה ההתרגשות שבי. מאוד משפחתית אך ביישנית מאוד.

קִיוִוית מדובללת מקור, בזכות העור המדובלל התלוי בשולי המקור שלה.  יפהפייה.

נראה שהיום מתחיל להסתמן בחדש ומתחדש.  אביב.

המשכנו.  ג'רמייה הבטיח לי היום עדר קטן של Sables.  מישהו טרח לתת לה שם משעשע בעברית - אנטילופת סוס שחורה -  הזכר באמת גדול ושחור.

מחשבותיי על סוסים שחורים נקטעו מגל של ריח מתקתק שחדר מהחלונות.  ג'רמייה עצר.  רחרח ומהר נעץ מבטו בשיח גדול בצד הדרך.

התקרבנו בשקט וראינו כמה קוקיות מקפצות בעבי השיח.  קשה היה להבחין כמה במדויק, אך ראיתי שכול השיח שרץ בזחלי פרפרים זהובים והריח היה מתוק להחריד.  גנעדן לסעודת קוקיות ז'קובין  Jacobin Cuckoo, אשר קודם לבליעת הזחל, הן טורחות למחוץ את תוכנו החוצה ולהפיץ את ריחו.

חיכיתי בשקט עד שהגיע הקליק המיוחל לצילום.

אני יודע שטיול לשטח עם ג'רמייה דורש ממך סבלנות.  האיש עוצר, יורד לרחרח, לעצום עיניים מול הרוח.  לעיתים מקיש במקלו באדמה.  לפעמים עולה על עץ לתצפית רק בשביל להעמיק את חיוכי עיניו השחורות. למדתי להתאזר בסבלנות.  עד סוף היום, הכול יגיע אלי ועוד יותר, בתמונות, בריחות ואפילו במילים ספורות.

לאחר שחזר באחת מהעצירות, כמו שנעלם, הצביע על שיח שבמרומו שרקרק צעיר, עדיין בהיר צבעים ובעל פלומה רכה.

שמחתי.  משום מה, רק הבוגרים עזי הצבע באים להצטלם.

היום בא צעיר וראה כי טוב.

אין אביב באפריקה יותר מאשר התינוקות החדשים שמופיעים לצד אימותיהם.

לאחר ההמלטה, רבות מהחיות אוכלות העשב, נעלמות במעבה הסוונה עם גוריהם החמודים.  לא רוצות להסתבך עם טורפים הרעבים לעצמות רכות.

משום מה, דווקא האימפאלות היפות כלכך והחלשות, מסתובבות עם גוריהן לעיני כל.  מכמירות מאוד.

בתקופה זו האמהות לא מקבלות את הזכרים לסביבתם, הן עסוקות בגידול הצאצאים.

והזכרים, הם עסוקים במה שזכרים טובים בו, ללכת מכות. 

הבטן שרק מנדרינות ידעה התחילה לקרקר ועצרנו לאכול, ממעשה ידי הטבע של ג'רמייה.

הוא שלף מיני שורשים בצבעים שונים, לבנים, וורודים וחומים והתחיל ללעוס בכיף.

בידיעה שזה כל מה שאני יכול לצפות לו היום, השתתפתי גמני בכירה ואפילו נהניתי.  פשוט, משביע וטעים.

ריח השורשים הגיע לאפם של זוג ג'ירפות סקרניות (זכרים או נקבות?).

ג'רמייה עצם עיניים.  ידעתי שיש לי רבע שעה, לא יותר.

לקראת סיום צילמתי אותם בכאילו מתנשקים על רקע האביב הירוק.

באמת הם כמו זכרים אחרים באביב, עסוקים גמהם בללכת מכות - צוואר לצוואר Necking.

לא כלכך העזתי לצלם את הדוקרב, רק כשהתרחקו ממני כאשר כאילו השלימו, צילמתי.

אפשר לראות שהחלק העליון של הקרניים שלהם חסר שערות.  כך הם הזכרים, מקריחים בגיל צעיר.

סופסוף הגענו לעדר הסייבלס (אנטילופות הסוס השחורות).  קשה היה להבחין בהם, ובקלות אפשר היה לחלוף על הסבך שבו שהו.  אך זהו ג'רמייה, מאום לא חומק מעיניו.

ראינו שם בעיקר זכרים עם קרניים מפוארות מביטים מתוך הסבך.  היו גם כמה נקבות, הן יותר בהירות בגוון ערמונים, אך הסבך, הסבך, יריבו של הצלם החובבן.  מאוד מרשימה האנטילופה הזו.

לא הצלחתי לצלם.  בלב ובפה התחננתי לפני ג'רמייה לרדת מהמכונית ולצלם אותה במלוא הדר גופה.  ג'רמייה הסביר כי אין מצב! באביב בעיקר, כאשר הזכרים מנהלים קרבות מנהיגות, הם חסרי מנוחה ומתקיפים בקלות. הוא כבר ראה אריות משוספים למוות עם הקרניים הארוכות שלהם של יותר ממטר וחצי.

היא גבוהה מאוד, יותר ממטר וחצי, ודי כבדה, כמעט 300 ק"ג, ועם כל הגודל הזה מסוגלת לדהור במהירות של כמעט 60 קמ"ש.

אז לא הצלחתי לראות אותה במלואה, ועדיין הרגשתי שזכיתי. הקלקתי.

בסיפוק אמרתי תודה לג'רמייה. התחבקנו, ויצאנו בדרכנו דרומה.

טלטלות המכונית שמטו את כובעי על עיניי ואלה נעצמו מהקצב המונוטוני.  ואז שקט.

הג'יפ עצר.  איזה מראה לסוף יום. משפחה במנוחה עם גורים בני כמה חודשים.  יונקים.

מחר גמיום.  מחר נשוב.

ללא ספק שהיה יום אביב. לא, לא  חיפשתי אריות, אז איך אמצא מלוכה?!

והפעם ראו ראו, לא שרביט קיבלתי אלא כתר מלכות.

וואוו... כתר מלכות...

תודה לך שלי ב... נראה אם אוכל לספר כאן מעט סיפורי מלכות.

כאשר מדברים על מלכות, אני מייד מפליג לאפריקה אהובתי.

שם האבק חדר מתחת לעורי ובנשיפת קסם אחת, חיי קיבלו כיוון ותנופה אחרים.

בפעם האחרונה סיפרתי על שלושה דברים.

הכי אהבתי שסיפרתי אז, שאני אוהב אדמה. תמיד אהבתי, מילדות.

פשוט להתפלש בה. לחוש שהיא עוטפת אותי. וגם לטעום אותה.

אני אוהב אותה בעיקר מלוחה.

פעם באפריקה אמרו לי שיש חוף באוקיינוס ההודי שלמי הים יש טעם מלח שונה.

כל פעם שהגעתי לחופי האוקיינוס ההודי שאלתי, וכמובן שהטעם היה רק מלח, מהסוג הידוע של מלח הוא מלח הוא מלח.

יום לוהט אחד הגעתי שוב לאיזה חוף בחיפושיי, וראיתי איש דג.  משהו היה בו אחר, נחישותו וחיטובו היו שלובים בצמה היפה שלו.  לאחר זמן, הוא פנה אליי והזמין אותי להצטרף אליו למסעדה על החוף.  עד שהכינו את הדגים שהוא דג למדתי ששמו ג'רמיה.

שם נקשרו נפשותינו לתמיד.

כאשר ג'רמיה בא לבקר אותי בבית החולים הוא הביא לו חופן חול מלוח שהוא פיזר בשולי המיטה שישמור עלי.

כל פעם שג'רמיה היה מגיע, אחת האחיות, הייתה מסתובבת לידו ובעיניה הרבה רוך.

ג'רמיה המתיק לי סוד שהיא נסיכה.

אחרכך למדתי כי היא הייתה נסיכה שמאסה להיות אחת מנשים רבות וחיפשה איש שיפרה את רחמה.  היא לא בטחה באיש כי כולם היו בעיניה נשאי איידס בפוטנציה ושלא בפוטנציה.  יום אחד היא וג'רמיה הסתודדו בהתרגשות.

בלילה היא באה והציעה לי שאהיה אב ילדיה.

כל אותו הלילה נדדה שנתי ומנוחתי.

לאחר שהשתחררתי מבית החולים היא לקחה אותי לבקר את השבט שלה.  שם ראיתי נשים יפות ומתוקות לרוב.

בכלל, היה זה יום מתוק כלכך.

אחרכך נפרדנו לתמיד.  גם אם חלמתי, נסיך כבר לא אהיה.

עדיין במסעותיי אני מחפש את טעם המלח.

אומנם לא עשרה דברים, אך הרי שלי הכתירה אותי למלך... מותר לי

נעם לי הכתר מאוד, אך באמת איני מלך למרות שהאריה הכחול הוא ידיד נפש שלי.

את הכתר אני מעביר ל-לי שאתמול יצא ספר שיריה השני "יבשות נעות".  ברכות רבות

 אך אני כן יודע להצטברח לפחות כמו גוזל רעב ורגזן של זרזיר הפימה"

הרבה ציפורים עפו מעלי השנה ושימחוני בכל קשת האנרגיות.

פתח סוגריים: בשפות אחרות ובעברית הציפור נקראת פלמינגו.  בספרדית שמה הוא פלמנקו, כשם תרבות הריקוד-שירה-מוסיקה.  אחרי שראיתי את ריקוד החיזור שלהם הבנתי גם למה... סגור סוגריים.

אך לא בתרגילי גמישות הנפש אני היום, אלא באנרגיות שהציפורים מביאות.

אחד ממוריי סיפר לי פעם, כי בסין העתיקה היו מכניסים אדם מוטרד נפשית לכלוב עם 30 מיני ציפורים שונות.  הרעיון היה כי ההרמוניה האנרגטית שהייתה שם סידרה וריפאה את מכאובי נפשו.

אני נוטה להאמין כי גם אני נמשך לציפורים משום האנרגיות שהן מביאות, אשר נפשי זקוקה להן.  ליבי רעב גם לזאת...

כמו אותו אחר צהריים בשנה שעברה, כאשר נקלעתי ללב להקה של עשרות אלפי קוֶולוֹת אדומות מקור (Red-billed Quelea).  ציפור חסרת שם עברי, אך זו הציפור הנפוצה ביותר על כדור הארץ, עדיין לא נמצאת בישראל וטוב שכך.  על כל תושב בכדור הארץ יש כ- 300 מיליון קוֶולוֹת.  מסה אדירה שמשמשת מזון עיקרי למרבית הציפורים הטורפות בעולם וגם היונקים הטורפים שמחים לסעודת קוולות.  לעומת זאת,  הן מהוות את המפגע הגדול ביותר לשדות דגנים.  הציפור הזו מסוגלת להתקיים גם שבוע ללא מים, ובכך מסוגלת לנקות מזרעים אזורי גידול שלמים בעולם.

יום אחד בסוף יום מהביל וחם מאוד באפריקה, עצרנו את הרכב לתצפית על זוג אריות חמקמק.  נוכחותנו הרימה לפתע עשרות אלפי ציפורים מתוך העשב.  עמדנו שם המומים מהמראה.  זה היה יותר כסרט טבע מאשר מציאות.  אחרכך שקעה השמש והצלחתי עדיין ללכוד תמונה מול השמיים המסגילים.

הצלחתי איכשהו גם ללכוד כמה זכרים במעופם.  בתקופת החיזור והרבייה הזכרים לובשים מסיכת פנים שחורה, לבנה או צהובה.  בצילום ניתן לראות זכר עם מסיכת פנים שחורה בצד שמאל, ועם מסיכת פנים לבנה בימין.  שניהם בעלי מקור אדום.  במרכז, מעט מטושטש זו נקבה חסרת מסיכה ומקור בהיר יותר.

עמדנו שם שקטים מאוד.  כשהערב ירד פנינו שקטים לשוב למחנה.

הרגשתי שמחה פנימית שקטה ומאוד ברורה, קלה מאוד לסימון והכרה. ראיתי כי גם פניו של ג'רמיה לבשו רוגע.  כאילו רקמות פנימיות עלו והחליקו את העור. שנינו עטינו מסיכות של זכר קוֶולה, הוא שחורה ואני לבנה.

כרגיל עם ג'רמיה איש ללא מילים, לא דיברנו על זה.  אך כאשר ירדנו מהמכונית, רגע לפני שפנינו לפרוק את הציוד, הוא חיבק אותי כמה שניות ארוכות.

עד היום אני זוכר את תחושות הרוגע והניקיון איתן הלכתי לישון.

כמו עם הטירמיסו שאכלתי לפני שנים בפירנצה, תמיד אני מחפש את התחושות האלה, ומוצא אותן רק כמעט.

הטעם לא אותו הטעם, גם הטקסטורה לא.  לשם כך חשבתי, כמו עם הטירמיסו, אהיה חייב לשוב בינואר לאפריקה.  לקוות ששוב אזכה להיות במרכזה של להקת קוֶולוֹת אדומות מקור.

אך גם חששתי כי לא אוכל לטבול באותו הנהר פעמיים, ולוּ משום שהכול הרי משתנה, גמני...

עד שלשום.  אז נעלמו חששותיי, כי באותו היום נמחקו ממני כמה קמטי זעם, למראה דרורה קטנה נמה על ענף הרדוף הנחלים.

והטעם, הוא היה ממש כטירמיסו של פעם...

עבר זמן מאז ורק עתה אני מוצא קצה חוט.

שלהי ינואר בלילה קר בזימבבואה ואני מצלם את השמים.

חלקי ספינתו של מלך ארגו שטים בשביל החלב.

אני מתחבר למצפן ומקווה שרוח מערבית תפיח את המפרש בדרכי למזרח.

שמים בזימבבואה בשלהי ינואר.

מצפן - שורת הכוכבים האלכסוניים.

מפרש - שורת הכוכבים המאונכים הם החלק המערבי של המפרש.

הכל התחיל עוד יום קודם עם הסרפד הקנארי שהאיר את השמים.

אהבה ו- care