לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
 

יומני אלפוחרה


מכחול הזמן מצייר את עור הלב
Avatarכינוי: 

מין: זכר

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2009    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
12/2009

בנתשע


תַּמָּה עוֹד שָׁנָה
שֶׁחוֹלֶמֶת אוֹתִי שׁוּב
פּוֹסֵעַ בֶּהָרִים

מוּל הַשֶּׁמֶשׁ
נִיחוֹחַ עוֹלֶה בִּי
נִנּוֹחַ
עִם כְּסוּת עוֹרִי

הוֹתַרְתִּי סִימָן
לְאִישׁ, עַל הַר שֶׁנִּשְׁאַר
כְּהֵד שֶׁנּוֹתַר...


כבר שבועיים שאני חופר באפילה.
אמרתי הרבה. למדתי הרבה.
השנה למדתי להביט פנימה לאפילה.
כמה טוב שאני כאן לומר תודה לחיים.
תודה לכל מה שהביאני עד לכאן.

היום, נוֹגֵעַ בַּמָּחָר, חגגתי עם ההרים הלבנים של לורקה*:
יֵשׁ הָרִים
הָרוֹצִים לִהְיוֹת
מַיִם,
וּבוֹרְאִים כּוֹכָבִים
עַל גַּבָּם

וְיֵשׁ הָרִים
הַמִּתְאַוִּים
לִכְנָפַיִם,
וּבוֹרְאִים אֶת הָעֲנָנִים
הַלְּבָנִים.

* מתוך הסוויטה "אלבום לבן" של פדריקו גרסיה לורקה (בתרגום שלי)

נכתב על ידי , 15/12/2009 19:05   בקטגוריות שבועיים בדצמבר  
44 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-17/12/2009 23:34
 



סופה


כבר כאשר הלכתי לרופאה פגשתי רוחות חזקות שאיימו להפריד ביני לבין הפרחים. בחיוך הקיפה אותי אישה שחיכתה בפתח בית הספר, אז שלא אתן לה את הפרחים? זכיתי בזר חיוכים ומבטים שהרימו אותי עוד מעט לכיוון ההרים. נזכרתי להיכן אני הולך והמשכתי על הקרקע. הרופאים לא ידעו לומר משהו החלטי ואני לא הייתי במצברוח להניח את ראשי על כתפיהם.
ידעתי.

ירדתי לים, איזו טעות. רוחות מלוחות איימו לעקור את מעט ריאותיי. הפניתי את גבי לסופה שאיימה לתלוש אותי בחתיכות וראיתי מולי הרים הכי לבנים.
כמו ברכב ארבעלארבע, עברתי להליכת ארבע. שתי רגליים שכאילו פוסעות ושתי ידיים שנאחזות בגדרות ועמודים, בכל דבר.

הגעתי הביתה.
לפני רגע ירדה אפילה על הרים לבנים.
מחר תאיר שמש על הלובן, ותעלה גמבי,

כמו פעם
נכתב על ידי , 14/12/2009 19:49   בקטגוריות שבועיים בדצמבר  
28 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-17/12/2009 11:40
 



יומיים לפני


אלכסנדר פן כותב:
כַּמָּה מוּזָר בָּדָד לִתְעוֹת
בַּזִּכָּרוֹן סָבוּךְ כַּיַּעַר

פן תועה ביער סבוך, ואני מביט לגבעות צחיחות של אפילה.
לא זקוק לסכין שתבקיע לי את הדרך.
לכל שאני מאיר רק חשיכה.
לפעמים נראית שם דמות כחלוף צל.
מוזר, אך יש שם חיים, רק שאני בם לא יכול לגעת.

אחרכך שזה היום, אני נרגע.
מניח את הסכינים והפנס לעת אחרת.
בקרוב אלבש בגדי חג.
שמח היום, שתלתי שוב פרחים שרמסתי באגרטל דפי שיריי.
בְּחִיּוּךְ עָצוּב
בְּחִיּוּךְ.

אחרכך שזה מחר, אאסוף מספיק פרחים לחיק ואיתם ארד לים.
אשב על גבעה וחלוקי אבן.
אֲנִי
שֶׁהוּא מֵרַב עוֹלָמִי שֶׁתָּלוּי
עַל בְּלִימָה
שֶׁתְּלוּיָה.
האבנים יכבידו על השמיכה שלא תעוף איתי והפרחים.
זֵר הַפְּרָחִים יֵאָחֵז בִּי
שֶׁהָרוּחַ לֹא תִּשָּׂאוֹ לַשָּׁוְא.
נכתב על ידי , 13/12/2009 19:54   בקטגוריות שבועיים בדצמבר  
33 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-17/12/2009 11:39
 



הֶעָרָה


מַה שֶּׁלֹּא חַי בִּי
לֹא יוּכַל בִּי
כַּאֲשֶׁר כֵּן חַי בִּי
נכתב על ידי , 12/12/2009 19:21   בקטגוריות שבועיים בדצמבר  
24 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-16/12/2009 12:13
 



חנוכה בתשע


נס שבחנוכה הזה אני חוגג ומחר גם.
נס שבנתשע שאני כמעט, כבר פוסע מעט לבדו.
נס שראשי זקוף ומאיר את האפילה.

חנוכה לי הוא חג של לידה.
מאור קטן ורוטט לאור גדול.

שֶׁהֶחֱיָנִי בֶּאֱמוּנָה וְקִיְּמַנִי בַּדֶּרֶךְ וְהִגִּיעָנִי לִתְשׁוּאוֹת

לחג חנוכה, אני מאחל לכם שבבתיכם יהא הרבה אור,
וניסים שזאת האמונה,
ונפלאות שזאת הדרך
ותשואות שהן התוצאות
נכתב על ידי , 11/12/2009 20:08   בקטגוריות שבועיים בדצמבר  
45 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-17/12/2009 11:38
 



עֶרֶב טוֹב


אַנְחוֹת הָעֹנֶג
נִזְרְעוּ בִּי הַבֹּקֶר -
הַלַּיְלָה אֶפְרַח
נכתב על ידי , 10/12/2009 20:32  
31 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-17/12/2009 11:36
 



מְטֻשְׁטָשׁ


גַּם דֶּרֶךְ זְכוּכִית שְׁבוּרָה
אֱלֹהִים מַבִּיט
יָשָׁר. אֲנִי רוֹאֶה
אֱלֹהִים נוֹרָא מְטֻשְׁטָשׁ.
נכתב על ידי , 9/12/2009 20:22   בקטגוריות שבועיים בדצמבר  
48 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-17/12/2009 11:35
 



הנסיך


למקום העבודה שלי כבר לא שבתי. לא מצאתי טעם להמשיך במקום שבו איבדתי את זיכרונותיי. את רובם לפחות. אינסטינקט החיה שבי עבד הפוך. לא רציתי, כי ידעתי שמה שהיה הוא שיהיה. עוד לפני שעיבדתי את המחשבה, חשתי שניתנה לי הזדמנות לפנות לדרך אחרת ולהפוך כיוון. אומנם, החולשה הגופנית הייתה רבה, אך ידעתי שאם שרדתי את אירועי הלב, אשרוד גם את סערות אחרי השוֹק. אהבתי מאוד את הבקרים בהם ישבתי נשען על קרני השמש שעלו מהמזרח, מביט אל עץ הדקל שמצל על ביתי. באותה השעה בבוקר היה מגיע הדוור ומחייך אלי לשלומי. הוא הלך ואני פרסתי לי שתי פרוסות מלחם השיפון להכין לי את כריך ארוחת עשר שלי. דבר הוליד דבר ובזמן ההכנה הייתי נזכר בנסיך שבא לבקרני. לא ידעתי מיהו, אך כולם האירו לו פנים ופינו לו מקום. בפעם הראשונה שמבטינו הצטלבו נרעדה בי הבטן. גופי הכיר בנוכחותו, אפילו אם אני עדיין לא. התחושה הזו מלווה אותי מאז ועד היום. חיישנים שבי מזהים ושולחים מסרים לא מובנים לי. חלקם נעוץ באותם שבועיים אבודים וחלקם האחר בגרורות שהם שלחו למקומות אחרים בהם אכסנתי בעבר ארועים כאלה ואחרים. בעיקר כאלה שמתחום הרגש. עם הנסיך נרעדתי לראשונה. הוא הטריח את עצמו לבקר אותי פעמיים ובראותו שאיני מבין על מה הוא מדבר, הוא החליט לסגת בינתיים או לתמיד. כמו עם הג'ינג'ית, אף אחד לא ידע לספר לי במה באמת עסקנו הוא ואני, רק ידעו לספר לי שלפני האירוע נפגשנו מספר פעמים. עוד למדתי שהוא באמת לא היה נסיך, אלא איש מקורב למלך שהיה וככזה התאפשר לו לעשות הון לא קטן מעסקי מכוניות משומשות. לא ידעתי מה לי ולו.

חודשים אחרכך בטיסה לתלביב הוא התיישב מולי והביט בי מצפה. נו, מה לעשות, ואני לא זכרתי אותו. המערכת הדפוקה שלי לא ראתה חשיבות בלזכור אותו בדרכי החדשה. לאחר דקות שהוא נעץ בי את מבטו, הוא הציג את עצמו בפליאה מהולה בכעס. אוי, הגבתי לעצמי, זה הוא, מהביתחולים. הנסיך! הסברתי לו שאני לא זוכר וכי לא יאשים את עצמו. כל העניין המשותף שהיה לנו נמחק על כל שלוחותיו. הוא הציע לי לבוא איתו ולתת לו הזדמנות להאיר. כל הבוקר נגררתי אחריו, למקומות ומשרדים שהיו אמורים להזכיר לי. להחיות בי רגש. מאומה. רק כאב שלא הפתיע אותי. גמהו כאב בניסיונות לעורר בי את החיבה שהוא רחש לי. ישבנו מביטים אחד בשני, אני מנסה להקשיב למבטיו, ובהיסח הדעת הזמנתי מהמלצרית כריך עם לחם חיטה מלאה. הנסיך נרעש ואמר שתמיד אני מבקש לחם שיפון, כי הוא הדבר הדומה ביותר ללחם שאור. כמו טיל בטן-בטן פגעו דבריו בי. השארתי את מנוע המכונית עובד לחשתי, חשתי את הדם אוזל מפני. ידעתי שאסור לי להתעלף. אסור. הנסיך עקף את השולחן מניח אותי בזהירות בחיקו וחיכה לא מבין עד שאתאושש.

אחר זמן, לגימות המים והמגע שלו, אוששו אותי וחייכתי אליו בתודה. הסברתי לו שדבריו עוררו בי את הרגעים שלפני האירוע - יום שבת. הטיילת. נכנסתי למסעדה וביקשתי כריך לחם שיפון. אין אומרת המלצרית. לא חשוב אני עונה לה, השארתי את המנוע עובד. לא הגעתי למכונית, בדרך נפלתי עם לב שהפסיק לעבוד. אני זוכר בכאב שאסור היה לי להשאיר את המנוע עובד.

מאותו היום, רבים משיחותיי עם הנסיך לבשו משמעות. הרבה תודה יש בי שהיכרתי אותו לפני האירוע, למען אשרוד את החודשים של אחרי. עוד כמה שנים היינו בקשר קרוב מאוד, עד שהוא נישא וניתק את הקשר.
נכתב על ידי , 4/12/2009 20:55   בקטגוריות שבועיים בדצמבר  
46 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-16/12/2009 12:09
 



הג'ינג'ית


בין ריסט אחד לשני ניסיתי ללמוד את הדמויות שהצטופפו בחדר טיפול נמרץ. אומנם כל יום הוצרכתי ללמוד את רובן מחדש, הדיסק עדיין לא רשם זיכרונות. דמות אחת לא הייתי צריך ללמוד, היא בחרה להישאר זרה. אישה גזורת שיער ג'ינג'י שרק בחרה לשהות בתנוחות שלמדתי אחרכך שהן הכילו את יחסה האינטימי אלי. לדבר לא יכולתי, ומשאלות הכתב למדתי שהיא הייתה חברה של מי שהייתה זוגתי, שבחרה לא לספק את סקרנותי. סקרנות זה דבר טוב למי שחוזר מאפילת החיים. אחר כך, השוהים סביבי הלכו והתמעטו ונשארו רק בני המשפחה הגרעינית. הג'ינג'ית גם. ברגעים בהם נשארנו לבדינו היא הייתה מתקרבת ומבזיקה עלי מניחוח האישה שלה. אני זוכר שהיא דיברה, רק לא זוכר מה. כנראה שלא הבנתי, היו לי אז קשיים רבים בהבנה. כך נמשכו הימים ללא הבנה. בימים אחרים למדתי שכנראה היה משהו ביני לבין האישה הזו בימים שקדמו. אחרכך העבירו אותי ביתחולים וכל כבודת האנשים עברה איתי. גמהי. שם גם התחלתי לאגור זיכרונות של אירועים שהתרחשו יום קודם. התחלתי לאגור זיכרונות של חיים חדשים. לאט לאט למדתי שלא באמת התרחש משהו בינינו. היא אומנם רצתה, אך אני שמרתי על מרחק ראוי בינינו. מרחק שהיא קיוותה לצמצם עתה, בימי החולשה שלי ובחסות התפוררות הקשר הזוגי.

לאחר ימים, שבתי לביתי ובני הצעיר טיפל בי במסירות אין קץ. כליום זכיתי לשיחות טלפון שבו עודדה אותי הג'ינג'ית להיפגש איתה. היא מדברת ואני מנסה לגשש בין המילים שלה. לאחר שהתחזקתי דיי, הסכמתי לבוא למקום האחרון בו נפגשנו לטענתה. חממת מחקר שעיצבתי בימים שלפני האירוע. הייחוד שבה, היה באנרגיה מיוחדת שרבים מהמבקרים במקום חשו. הג'ינג'ית שהייתה פסיכולוגית אשר זו שהייתה הכירה לי, רצתה להיווכח אם היה משהו בדברי. כאשר שנינו שהינו בחממה, התקיים לדעתה מפגש מאוד ייחודי בינינו. דבריה גירו את סקרנותי עד כאב. מהי אותה חממה שעיצבתי ומה היה במפגש עם האישה המסקרנת והלא מוותרת הזו. כלום לא ידעתי. הכול נשכח ממני. הגירוי והרצון לדעת היו חזקים והביאו אותי לקבוע איתה פגישה.

ביום שקבענו יצאתי מהבית, נכנסתי למכונית ויצאתי מהעיר.
כאשר הגעתי לכיכר האחרונה לא ידעתי להיכן להמשיך לנסוע.
כן, יכולתי להתקשר ולקבל הוראות נסיעה, הרי למקום הזה נסעתי יומיום במשך 12 שנים.
לא היה טעם, כאב החרדה היה חזק מידי.
הנהר הזה התייבש זה מכבר, ובטח שלא אוכל לרחוץ בו, ובכל זאת, הנה אני שב ורואה את התוואי.
נכתב על ידי , 3/12/2009 20:51   בקטגוריות שבועיים בדצמבר  
49 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-14/12/2009 22:39
 



שני במחשבות


השבועיים שאני מנסה לתעד בהרהוריי בשבועיים אלה, אירעו לפני תשע שנים והסתיימו באירוע של תחייה מחדש.

כל שנה, במהלך שמונה השנים האחרונות הסתתרתי מראשית דצמבר עד מחציתו. מסדרון דצמבר הביא איתו סערות שגרמו לי לחפש מחסה. למדתי ששימחה וחיוך מָגִנִּים טובים הם. עד שהיה מגיע ה- 15 בחודש שבו בירכתי על שזכיתי שוב במתנת החיים. בכל שנה, השבועיים שקדמו ליום הזה, הסתכמו בציפייה שיעבור זעם, משלם תשלום שלא הבנתי את פישרו באמת. השנה זה אחרת. אחרי כמעט תשע שנים בדרך, הגיע העת לנהוג אחרת. יש לי חשיבות לעצור לפני ה- 15 לחודש ולנסות לחוות את השבועיים שנעלמו לי מחיי. אני יודע שלעולם לא אדע את הלמה ומדוע, אך בעצם העצירה יש התכנסות והתכוונות לקראת השלב הבא בעלייה. היום אני חש אחרת וטועם את החיים באופן שונה. הייחוד שקיבלתי בלחוות שוב הניב יכולות חדשות. הביא אותי למקום שאני מסוגל להסתכל לפחד בלבן של העיניים ולחייך אל עצמי, אפילו שאין מה לראות. הכול ריק שם. אין זיכרון הכי קטן. שבועיים ריקים מכל תוכן. מלאים בריק.

תשע שנים ולראשונה אני מעז באמת להציץ אל תוך אפילת החדר. הרי זה המקום הכי אפל בחיי. השדים כבר כרסמו את כל הרהיטים, ניפצו את כל התמונות. מידי פעם מישהו תועה מגיע לרטיבות שנוטפת מהקירות ומעניק להם עצם. העבר חוגג באפילה. אני זוכר כי בימים הראשונים שלאחר, היה מחריד לשמוע את העצים נופלים, אחד אחר השני. לא ראיתי כלום וטוב שכך. רק לשמוע, היה קשה דיו. עץ שנופל באפילה מזעזע הכל. אני זוכר שדאגתי האם האפילה הזו תשלח זרועות שיבלעוני ועודני חי. זו מחשבה מאוד מעייפת. תמיד נרדמתי בעיצומה. כל יום מחדש תהיתי מדוע נפלה עלי התרדמת הזו של שבועיים. איך כל השמחות והדאגות נמחקו בהינף אחד של הפסקת זרימת הדם. כמה כוח צריך בכדי להתעורר מהמקום האפל הזה שנפלתי לתוכו שוב ושוב, עוד ועוד. כל פעם, רגע לפני, ידעתי שאין דרך חזרה ובכל זאת נפלתי, ושוב מצאתי את היתד להיאחז, ולשוב. כל פעם עם פחות כוח לאחוז, פחות במה להיאחז, פחות לזכור, ועם הרבה פחות סיבות להישאר. עצמי בחלל ריק ומנופץ. לא לדעת, לא לדבר, לא לראות, לא לחוש. איך מכאן קמים לא הייתה השאלה. השאלה הייתה סתם, מי אני עתה?
נכתב על ידי , 2/12/2009 21:00   בקטגוריות שבועיים בדצמבר  
40 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-14/12/2009 22:38
 



לדף הקודם    לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 40 פלוס , 50 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לשדות אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על שדות ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)