 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2005
שערי בית חולים
זמנית (כך אני מקווה), בולי העץ הכריעו אותי.
גם הביאו לידי דיעה מכריעה.
אני הולך להתאשפז מעט.
נקווה שהמדבירים בבית חולים יוכלו לנמלים.
להתראות בעוד שעות או בעוד ימים.
ואל תשכחו:
רק אהבה ו- Care
| |
עוד על נמלים
לנמלה נפח מוח הגדול ביותר יחסית למימדי גופה.
יכולת נמלה פועלת מוגבלת מאוד.
יכולת מושבת הנמלים גדולה הרבה הרבה יותר.
אז איך זה שהן לא משתלטות כבר על החיים בפלנטה הזו?
הרבה תשובות יש לכך.
אתמול בהזייתי קלטתי שזה החורף.
שממית את כל אוכלוסיית הקן, פרט למלכה ולפעמים כמה זכרים.
הבזבוז הגנטי העצום שכרוך בכך.
כל המטען הזה שיורד לטמיון.
זה מה שמציל את הפלנטה מהשתלטותן.
אולי...
שמעתם על מושבת הנמלים הארגנטינאיות שמשתרעת על-פני כל אירופה?
תקראו מעט אצל עמי בן בסט...
נראה לי כי הנמלים הגנטיות שבי, חוסנן בקיומן הרציף.
כמו כל מוטציה.
מוטציה מוטציה מוטציה....
מיבחנן יהא מיבחן ההישרדות על-פני הדורות שיבואו...
המון תודה לכם על האהבה וה- Care
עוד מעט אחזור למילים...
| |
בולי העץ שלי
לא רק לפמה, גמלי יש עגלה עמוסה.
בעצם לכולנו יש עגלת בולי עץ שאנו קושרים/קשורים אליה, לא ככה?
היום וכאן, בולי העץ שלי הם יצירי כפיה של הגנטיקה הברוכה שהביאה אותי עד כה.
כמו נמלים שקדניות היא מכרסמת ומכרסמת.
אין ממש מה לעשות.
תרסס אותם מכאן, הן תופענה משם.
כל שנשאר הוא לנקות את נסורת החפירה ולקוות.
הן חרוצות הנמלות הגנטיות שלי.
יום ולילה לא פוסקות ממלאכתן העתיקה.
ואז לפתע נופלת לבנה לרגליי, מפוררת מתוכנה.
ואני מופל אל עבר המיטה.
מנסה להתגבר, להכיל את החסר החדש הזה.
איני מדוכא, או משובלל.
אני רק ישן רב הזמן.
ודווקא היום אני מזכיר לעצמי ש...
אהבה ו- Care
זה כל הסיפור
| |
בָּבוּאָה
מָצָא חֵן בְּעֵינַי
לִמְרֹחַ אֶת בָּבוּאָתִי
כְּאֵד עַל חַלּוֹנִי
לֹא סְתָם -
הִיא זוֹכֶרֶת אוֹתִי
מִמְּקוֹמִי
אֲנִי רוֹאֶה
וְהִיא מַזְכִּירָה
אֲנִי פּוֹנֶה
עָצוּם עֵינַיִם
וְיוֹדֵעַ שֶׁהִיא
זוֹכֶרֶת בִּמְקוֹמִי
| |
שלג חול וים
באמת שרציתי לרדת לחוף הים.
לפגוש בך מאירה בחוטי אור הירח.
אך הסערה הקדימה לבוא.
רוחות הצפון הפכו ועירבלו את האוויר.
זעמו על החלונות.
מרחתי את פני מול הזגוגית מביט בסערה המערבלת את הרחוב.
נזכר בשדות הקטן.
לאחר שעות שכחה הרוח.
גם השלג פסק ואני יצאתי אל החוף.
הסגריר היה בכל.
קר ורטוב ומצופה בשימלת שלג זוהרת.
כשהגעתי קרוב לים הציץ לפתע הירח.
מלא וכסוף.
זוכר הבטחה.
צובע בפסי כסף את המים החלקים.
מראה של שקט ועומק.
החול היה מבהיק מאור ירח הכסף המושלם.
חשדתי מידי באור הזה.
הוא לא שייך לחול, אפילו ללבן ביותר.
התכופפתי וחפנתי מעט חול בכף ידי.
שלג.
שלג על חוף הים.
השילוב התחושתי המם אותי.
התרגשתי כמריח נרקיסים.
ישבתי שם סופג קור ואור.
מלטף שלג.
לאחר זמן נסגר המראה מאחרי העננים.
חזרתי הבייתה.
כך זה נראה בבוקר (לא אני צילמתי).
אני מתנצל לפני כל הבלוגים שאיני מגיע אליהם.
הגישה לישרא מחו"ל מאוד קשה ולכן איני מצליח להגיב.
| |
אִם
אֲנִי צוֹחֵק -
הַיָּרֵחַ מִיָּד יַעֲלֶה
גָּדוֹל וּמָלֵא וְגָדוּשׁ.
אֵין לוֹ מָקוֹם לִפְחָדַי
גַּם לִצְחוֹקִי יִתְמַהּ -
מִפִּנָּתֵךְ,
תּוּכְלִי לְזַהוֹת אֶת הַנֵּר
שֶׁל אֵין שְׁנַת לַיְלָה.
לִרְאוֹת
אֶת אֹרֶךְ הַקּוֹצִים
הַמֻּגְזָם -
אִם תָּבוֹאִי לִרְקֹד הַלַּיְלָה
נוּכַל אֶת הַלֹּעַ לְסַמֵּן
וְאֶת הַמַּדְרֵגוֹת הַלּוּלְיָנִיּוֹת
לְיַשֵּׁר -
כְּמוֹ כּוֹכָב בְּתוֹךְ כּוֹכָב.
| |
לָנִיפּוּ
הנר דולק שוב.
כמו כל ט"ו בשבט.
13 שנים של כאב ואתה סותם ולא מפרש.
ביום שבו נוטעים תקוות.
ביום הזה בחרת לגדוע את עץ חייך.
אני מביט בתמונות שלך הבוקר.
כאן אתה נסיך קטן משתעשע באוטו גוֹגוֹ האדום שלך, טופולינו שאביך נטע בחצר.
והנה כאן אתה מחבק את עץ השיטה.
פה בצד יש תמונה שלך מתגלגל בצחוק פעמוני ילד על השטיח בביתנו.
ולמטה סידרת תמונות משירותך הצבאי.
הכל דו מימדי כלכך.
שונה מהוויתך שהייתה כולה אהבה וסקרנות לחיים.
אתמול כשחשבתי אותך, ראיתי אותך מצחק עם ילדיך שלא היו.
מחובק בקלילות על-ידי אישתך שפרצה לדמיוני.
מימדי חיים שבחרת שלא לקבל.
להותירם ריקים.
בט"ו בשבט לחצת על ההדק פעם אחת.
כדור שפילח אותך והמשיך מטרף אותנו במסע בלתי אפשרי.
כולנו הצטלקנו והוכאבנו והובכינו בלכתך.
ואתה שותק.
שנים על שנים שאלנו, תהינו, בדקנו, תוסכלנו.
הבוקר אני מסוגל סופסוף לשחרר אותך מלענות.
עתה אני מקבל את בחירתך.
לצאת מהמסלול המטורף שהיה מנת חלקך.
להפסיק את החיוך שלך.
את תנועת התלתלים הקסומה שלך.
לנוח.
היה שלום לָני אהוב.
מקווה שבמקומך שלך, אתה מחייך.
אולי נוטע עצי שיטה שאהבת.
אולי מחובק נכון.
אוהב אותך עלם חמודות.
| |
מרק בצל של אבואלה
אתמול הוכרעתי משפעת ממזרית שלא דוּוְחה על החיסון שלי.
וירוס ממזרי שהגיע לרחבי היבשת מאסיה.
כל הוירוסים הקשים מקורם מאסיה, לא ככה?
כמות הנוזלים שמסוגלת לצאת מאף בינוני כשלי הדהימה אותי.
בהתחלה חיסלתי את כל מלאי הטישיו, חסר השימוש בדרך כלל.
לאחר מכן עברתי למפיות נייר רכות.
ואז הגיע תור גלילי נייר הטואלט.
גליל אחר גליל חוסלו במחי אפי הדולף.
מאום לא עזר.
טיפות אף נדירות, לפי דברי הרוקח, ניבלעו על ידי אפי כלא היו.
אדים עם שמן אקליפטוס וכמה כוסיות ויסקי נדיר (בן 18 שנה! בזבוז שכזה...)
ועוד מיני אמצעים שנוסו ללא תוצאות...
עד שהגיע PACO (ידידי הרופא) ופסק: מרק בצל.
מסתבר שיש לאבואלה מין שיקוי שמתיש כל וירוס מצוי.
מעין מרק בצל מאוד מרוכז (עדיין אין לי את המתכון המדוייק).
מרתיחים את התרכיז הזה עם הריח הנורא שבוקע ממנו, מוסיפים מיץ מלימון אחד וכף גדושה של דבש.
מערבבים ובולעים.
לא לוגמים את המרקחת הזו, אלא בולעים.
שלא ייקל עליכם, המרקחת הזו מבעבעת ולוהטת כאש.
PACO הבטיח לי שרק טובה הוא רוחש לי.
חיבוק של רוזנה עודד אותי ו....
בלעתי את המרקחת הרוחשת הזו.
מכה אמיתית!
הגרון בער כאילו מישחולת לפיד עברה אותו.
הקיבה התכווצה מהשוק הלוהט, כמנסה להיעלם ולנוס.
את הנעשה כבר לא יכולתי להשיב.
לאחר רגעים ארוכים, מתישים ומזיעים, התחלתי לחוש את החום מתפשט דרך צינורות מסתוריים.
כל כולי התחמם והלך.
תחושה של ריפיון צנחה עליי ובקושי הגעתי למיטה.
12 שעות ישנתי, מתעורר מידי פעם מהזיה כזו או אחרת.
מרטיב את גרוני בתה פושר וחוזר לטלטלה הזו של שינה טרופה.
בצהריים התעוררתי עם זרמים בכל גופי.
חשמל זורם בכפות ידיי.
ממש כך.
תחושה של כאילו התקלפה לה איזו קליפה פנימית מיותרת.
ירדנו לים.
שעה בשמש ים טובה השלימה את התחושה של משהו מתחדש בי.
עתה אני חש חדש.
צינורותיי בשלבי ניקוי מתקדמים.
נראה כי מרק הבצל הפלאי הזה הישיר מבט לוירוס ויכול לו...
והמון המון תודה לכם יקיריי על הברכות וחיבוקי ההחלמה ששלחתם לי אמש והיום...
עזר. עזר מאוד!!
| |
הוירוס נחת
יום שטוף שמש היה היום.
יצאנו רוזנה ואני להתחרדן בחוף הים.
לספוג אנרגיה חורפית יקרה מפז.
ככה אנחנו שוכבים לנו על החול החם ולפתע קור.
קור חודר עצמות.
כלום לא השתנה.
רוזנה סופגת אור ושמש.
כל האנשים סביבנו נהנים.
ואז הבנתי...
זה גל קור שחדר רק לעצמותיי.
הקור התרכז במיוחד בחזה ובבירכיים.
בעדינות, הפניתי את תשומת ליבה של רוזנה לנעשה בקירבי.
היא, שקשובה תמיד אליי, התעוררה באחת מהתחרדנותה הטובה.
תוך דקות חזרנו הביתה.
עוד דקות ואנו בחדר במיון.
אני מוגדר כקבוצת סיכון ולכן לא משחקים עם התראות גופניות שכאלה.
כל האזעקות והסירנות נרגעו אחרי שהסתבר שמערכת הלב-נשימה-כליות פועלת כתקין אצלי.
כמימים ימימה.
רק הקור הזה לא עזב אותי.
מרעיד אותי באלפי רעידות זעירות מטלטלות.
חזרנו הביתה עם איום רפואי שנבוא מיד במידה ותחול הרעה כלשהי.
הגענו הביתה.
עליתי למעלה ונפלתי על המיטה.
ארבע שעות שינה טרופה של שינוי תנוחות ומלחמה בקפלים המסתוריים של הסדינים.
קמתי וכולי קודח ונוזל.
תזמורת פטישים בראשי.
השפעת הגיעה גם לבשרי.
אף פעם לא הוכיתי בסימפטומים שפעתיים כאלה.
בכלל, אני לא אמור לחלות בשפעת.
אני הרי מחוסן.
אך השנה שוב, הגיע וירוס חדש להכות בנו.
הצטרפתי ליותר מ- 5 המיליונים החולים בספרד.
עתה אני מנהל בסיועה של רוזנה מלחמת חורמה בוירוס הפלשן.
מכאן, אני גם רוצה לשלוח ברכות החלמה מהירה לשילגיה.
תהיו בריאים 
| |
כַּף יָדִי
מִזְדַּקֶּרֶת
קְעוּרָה מוּלִי
חוֹפֶנֶת אֶת פָּנַי.
הַכֹּל הוֹפֵךְ
לְקִרְבָה מְתוּקָה
שֶׁל עַפְרֵי אֲדָמָה.
קַו חַיַּי מֵאִיר
אֶת הַטִּפּוּס
עַל הָהַר שֶׁלִּי.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
