 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2005
דף מהזיכרון
כבר כתבתי על מותי הקליני.
על קלקולי מוח וגוף שנוצרו אחרי.
חלקים גדולים של מי שהייתי לפני, ירדו אז לטמיון.
התקופה הכי עלומה וסתומה שלי היא בין 1969 ל- 1972.
תקופה שמכילה יותר בורות משבילים.
פרקי חיים שלמים שנמחקו.
יד לא מתחשבת ולא מסבירה מחקה שם ביד גסה.
אין לי הסבר מדוע דווקא אז.
הייתי אז איש צעיר בראשית דרכו בחיים.
כבר יותר מארבע שנים שאני עסוק בשחזורים, בניסיון להחזיר לי את העדויות שחייתי אז.
שעשיתי מעשים.
שחוויתי.
אף אחד לא טוען אחרת,
פרט לזיכרון המתעתע שמסרב להביא את העדויות למעשיי מאז.
אני יודע יותר מה שהייתי אז, מסיפורים.
של משפחה ושל חברים.
כמו הורים המספרים לבנם על שנות חייו הראשונות.
אתמול בלילה עלתה וצפה תמונה.
ואני כה התרגשתי, כי כה מעטות התמונות שלי מאז.
מאות רבות של חיילים שוכבים על הציר, ממתינים לטנקים שיבואו.
קר, כלכך קר!
כל הלילה הרוח מכה בנו.
סופת חול שממאנת להירגע.
העצבים עומדים סמורים ומחכים ליום שיעלה.
המחשבות נודדות לימים שיבואו.
להיכן נגיע?
האם תהיה מלחמה?
האם נחצה את התעלה?
כל אחד מכונס בתוך בועת הקור של עצמו.
גם אני.
מנסה להתחמם באפילה הזו עם חיבוק תמונתה של זו שתהיה אישתי.
אך הקור לא מרפה.
גם הרוח זרועת החול.
דממה שמופרת על-ידי לחישות מהוסות.
הבוקר שולח אצבעות ראשונות.
מזרח מתחיל להחוויר היכן שהוא בהמשך הציר.
הרוח לובשת צורה חיוורת של חול נע.
זו לא מסה ולא אוויר.
גלים מַוְרִידִים של דיונות שנקטפו על ידי הרוח ונעים אלינו.
הבוקר מאדים מולנו וגלי החול נעים במין ביטחון שאנו שם.
איננו מוצאים דרך לסגת.
בקצה השמים מופיעים הטנקים על הנושאים.
שיירה אפוקליפטית שנצבעת באדום הזריחה.
שליחי מלחמה.
הם מביאים לנו את הבשורה.
לפתע לחישה עוברת.
כגל נגדי.
ממערב למזרח.
יש הפסקת אש!!
סאדאת האריך את הפסקת האש!!!
האנשים מתרוממים בצעקות שימחה,
וגל של חום גדול שוטף את בוקר המדבר המתעורר.
זה הזיכרון שצף ועלה ושימח אותי.
אני יכול לתייק עוד דף אחד ממשהו שחוויתי אז.
| |
שלהי תשרי
תשרי נושק לימיו האחרונים, כך גם אוקטובר.
תקופה רועשת ונרעשת ופורעת ומופרעת אשר עברה עלי, והגיעה לשיאה בשלהי החודש הזה.
מקווה שהזרעים שנזרעו בסתיו הזה יתנו חיים ב"אחרי החגים" האלה.
כי כלום לא בא ככה סתם.
אין באמת פירות באושים.
אין רק כאב ללא תקווה.
לעיתים הכאב הוא מזריעה עמוקה מידי.
ישר אל תוך הרקמות הכואבות.
ללא מתן שהות של חגים לזרע, לצמח את שורשיו העדינים אל תוך רקמות הכאב השותתות.
כי מתחת לגלד הקרקע, אדמת הרקמה פועמת וחיה.
ללא הגנות.
עם כל אפשרויות הריפוי.
עם כל נוראוּת הדימום.
כך היא תקופת אחרי החגים שלי.
מסממני הזמן הם דמדומי הימים המתקצרים.
הלילה אירופה ואני מתרחקים מכם.
אתם נשארים בזמן הנכון.
שוב שעה אחת תפריד בינינו.
בשעה שלוש בבוקר אני ארוויח עוד שעה של כתיבה.
תהיה לי שוב השעה שתיים בבוקר.
הייתה בינינו קירבה זמנית, מלפני יום כיפורים ועד עתה.
אך זן קירבה עצומה בשבילי כל שנה.
על ההתקרבות הזו אני גם משלם את דמי הלימוד שלי.
כמו עוד כמה שאני מכיר ולא פוסק להתגעגע אליהם.
לאחר שכל חופשות ארץ הקודש הסתיימו,
כאן התחילה חופשה ביום שישי אשר תימשך עד ליום רביעי.
וכל זאת משום שביום שלישי חג כל הקדושים.
ה- Halloween האמריקאי (עם אווירת השדים האופיינית בעיקר לארה"ב) הוא למעשה ערבו של אותו היום.
כאן, החג נחוג לקראת בוא כל הקדושים, אלה שאנו יודעים ומכירים את קדושתם ואלה שאיננו יודעים כי קדושים הם. ומכאן שכל המתים הם קדושים וביום זה הם באים לסייע, לעזור ולתמוך.
זה לא החג שלי ואינני מתחבר אליו.
אני כן מתחבר לקשר שנוצר בין האנשים החיים למשפחותיהם.
לשמחה שהחג הזה מעורר כאן באנדלוסיה.
יום שמביא את האנשים לתקשר ולזכור את בני משפחותיהם שכבר אינם בחיים.
עם הרבה אהבה וכבוד והתחברות.
לכך אני כן מתחבר.
יש ביום הזה התקרבות שהיא מעבר לגלגל הזמן.
זו התקרבות של החיים לחיים, לא פחות מאשר אל המתים.
כך היא (בכמה פירורים) תקופת אחרי החגים שלי.
| |
סיפור לב
שוב למדתי היום כמה הכל תלוי בלב.
כבר היו לי שיעורי לב פיזיים ורגשיים למכביר בחיי.
הלב הזה נצרב והוכה ונמעך.
הוא התרחב וגדל והתיפה.
צולק והוחלק.
גם פסק לעבוד לכמה רגעים.
אני יודע כי הכל תלוי בלב,
איך וכיצד והאם אני עובר את ההתקפות האלה על הקיום שלי.
הפעם, הרי היה מדובר בהתקפה פשוטה.
הכבד נפל מאוד בתפקודו.
ארבע לפנות בוקר.
אני הייתי מול המקרר הפתוח.
המקרר לא הצליח לסייע לי והתישבתי המום וחסר אפשרות לעשות מעשה.
רק הנפילה שלי והסיר שנשמט מידי העירו את בני הבית.
משם הכל כבר התגלגל לטיפולי חירום ולחוסר אונים.
ההתאוששות הייתה מהירה יחסית.
אחרי יומיים.
היום בבית חולים, הסתבר שהכבד מתפקד לא רע.
מערכות הדם והכליות די נקיות.
והכל בזכות אותו לב שלי שעמד במעמסה הפתאומית שצנחה עליו.
הוא תיפקד כמו גדול הבייבי הקטן הזה בחזה.
הא.ק.ג היה מושלם.
לחץ הדם 105 על 60 (מדהים!)
רמות האנזימים נכונות.
כאילו לא עברתי כל טראומה.
ובבית החולים, בין בדיקה לחיכיון, חשבתי שאולי המנטרה הזו עובדת לאיטה.
הפזמון שאני לא מפסיק לפזם כבר למעלה מארבע שנים:
אהבה ו- care
זה כל הסיפור.
מומלץ!
ועכשיו הגיעה עת אפיית עוגת השבת.
שבת שלמה ושלווה 
| |
ארוך או גבוה?
היום אני שוב אפגש עם Paco, ידידי הרופא.
הוא יצמיד את כל החיישנים וגם ישאב מעט נוזלים ואני אהיה רגוע.
אך עתה אני מתוח מעט.
הרי זה ברור.
כי כל התקף שאני עובר לא מסייע לי.
מגביה את ההר שעומד לפניי כמטרה.
ובינתיים אני מחייך מהעבר אל ההווה.
מכוון את העתיד.
אני זוכר את הפגישה הראשונה שלנו לפני כמה שנים.
כדרכם של מטופלים, שכבתי על מיטת הטיפולים.
ו- Paco, כדרכם של רופאים הצמיד, נגע ומישש.
היה לו מבט נעים ומגע מרגיע.
לאחר זמן הוא חייך אליי ואמר שצפויים לי עוד שנים ארוכות.
כך הוא אמר מעמדתו הזקופה אליי, השרוע על המיטה.
הוא התיישב כדרכם של רופאים בשולחנו, והתחיל רושם רשימות.
אני התרוממתי והתחלתי להתלבש.
הוא הרים את מבטו אליי ואני שאלתי: האם שנותיי יהיו גם גבוהות?
הוא הבין את ההבחנה וחייך אליי.
זו הייתה תחילה של ידידות אמיצה.
אז מה חשוב יותר, שנים ארוכות או שנים גבוהות?
מה שמזכיר לי סיפור יפה.
חוזה וחואן עמדו ברחוב והסתובבו סביב עמוד.
התדיינו ביניהם והביטו כלפי ראש העמוד בחוסר אונים.
ברחוב עברה מריה, בלונדינית יפהפייה ותהתה על מעשיהם.
הם הסבירו למריה כי קיבלו משימה למדוד את גובה העמוד ואין להם מושג איך למדוד את גובהו.
מריה חייכה אליהם, הוציאה מפתח שוודי ושיחררה כמה ברגים מבסיס העמוד.
בזהירות הניחה את העמוד על המדרכה ושלפה מטר מהתיק שלה.
מדדה אותו ואמרה להם כי אורכו 3 מ' ו- 42 ס"מ.
חייכה אליהם חיוך בלונדיני שובה והלכה לה לדרכה.
חוזה צקצק בלשונו ואמר לחוזה:
עוד בלונדינית!
מבקשים ממנה את הגובה והיא מודדת את האורך...
תודה לכם חברים שאתם איתי בימים האחרונים.
הרבה אור ומרפא ותמיכה ואהבה אתם מעניקים לי.
אהבה ו- care לכולכם
| |
שורות של היום
כדי שלא "אחטוף", מכמה שאיכפת להם.
(אתה רואה טליק? אני לומד  )
המצב נכון לעתה הוא בין חלשלוש לחלוש.
מתאושש לאיטי, בין הרבה שעות שינה.
כמויות אדירות של שתיה.
ופירורי מזון.
תודה לכל מי שהגיב והשאיר תגובה בפוסט הקודם.
כלכך הרבה אהבה ותמיכה.
כל פעם אני מתרגש מחדש...
תודה מיוחדת למי שטרח והתקשר.
אוהב אתכם מאוד!!
אהבה ו- care מניעים אותי
| |
למי ששם לב
לא עניתי לתגובות.
לא הגבתי לפוסטים.
זאת משום שהכבד שלי נדרש לטיפול דחוף,
כתוצאה מכשל רגעי.
עתה נראה שהמערכות חוזרות לתפקודן.
הולך לנוח עוד מעט.
מקווה ש"אחרי החגים" שלכם קל...
| |
עונג סוכות
השקיעות ששמעטרות את הימים של אחרי הירח הגדול של סוכות הן מיוחדות. כל נגיסה בירח המתמעט מתווספת לזיו השמש הנשפכת על הארץ. בתנועות נדיבות של יופי שאול, לזמן קצוב. הים לובש שימלת טורקיז מלטפת והחול זוהר בזהב רך וממיס. עונג, פשוט עונג של סוכות. אך היום הוא יום חגה של התורה. לשמוח על שסיימנו והנה כבר מתחילים שוב לשאת את משׂאה של תורה. קשה להתענג על משׂא שכזה אך הוא מפתח את שרירי הערגה הקיומית שבי. אומר לי, חכה רגע עם עונג השקיעה. יומה של התורה הוא. זו שימחתה.
כך אני משרבט לעצמי בין נגיסת אנשובי לקלאמרי, ואיני מסיר עיניי מהיופי הזה. הכל הופך לְרקע הרקע המופלא שמולי. כמו שימחת תורה שבלב ששרוי בניכר. כי בחג אני חש תמיד את הרגשת הניכור מהסובב אותי. אני מביט סביבי ורואה אלמונים. כולם הופכים לאלמונים שברקע, בעת חג. כי מי יבין את החג שלי שאני נושאו בקירבי אלפי שנה ואני לא בין יהודים.
כולם הופכים לרקע.
לאלמונים.
בכדי לסייע לי להפנים את התחושה.
להחיות את אשר בלב.
אני מסיים ניגוב אחרון, אוסף את המחברת ומהלך על ענני סגול. לרגע אני נוחת בכדי לתת לריח ערמונים ניקלים לחדור לתודעת החג שלי. המוכר מניח חופן ועוד חופן בנייר עיתון. כמו נייר של גרעינים אני חושב לעצמי. אני מניח את הערמונים בכיסים. כדי להתחמם מהקור הסתווי. קשה להאמין כמה חום בוקע מערמונים שבכיס. אני שולף ערמון ומגלגל אותו בין כפות הידיים. חש את חומו פושט אל תוך אצבעותיי הרעבות. הרגשה של ביטחון עולה מערמון לוהט בידיים. נוסך בי את העוצמה של עץ הערמונים הענק שבבית בהרים.
שימחת תורה משתלטת עלי שוב בין אדי החום העולים מרגלי המתחממות מערמונים לוהטים. וכמו תחנות עולות תמונות של ילדות. לא רואה סיפורים, רק תמונות. גם הם תמונות שברקע. הרקע של ילדות נעלמת מתחנות חדשות שבדרך. ולרגע אני מעלן מאדי הזמן הנגוז. לעוד הרף של חיים.
רחוב הרצל ליד בית הכנסת הגדול. שוק השנות טובות. דוכנים שלא נגמרים של שנות טובות. אני רואה ילדים כמוני עורגים לאותיות זהב של נסיכים ונסיכות, ומייחלים לגעת בעיטורים. כמו בשולי גלימת מלכוּת. אבל אסור. אחרי כמה ימים הופך הרחוב לשוק ארבעת המינים. אני מסתובב שם בכדי לספוג את הריח המופלא של אתרוגים. תמונה של אבא, ממש סמוך לחג, בוחן את שנשאר, מתמקח ורוכש את ארבעת המינים שילוו אותנו כל החג. לא חולפים ימים, והשוק מחליף שוב צורה למאגר אינסופי של דגלי שימחת תורה. חלומות של נצנצים מוזהבים עם דלתות קטנות שמגלות דמות ספר תורה. ואחר כך, הקפות בבית הכנסת. אני מזיע ושמח ורוקד עם הגדולים, עם דגל קטן ותפוח מזוגג באדום. גם לי יש ספר תורה בתוך חלון קטן.
תחנות של תמונות.
אלבום שחולף מולי בין ערמון לערמון.
כשהערמון האחרון כבר פושר למגע, ומאבד מקיסמו המתקתק, דועכת תמונה אחרונה ואני שוב עם ים הטורקיז המלטף.
חזרתי להתענג.
מביט להרים הרחוקים והם בוהקים עדיין באור בהיר וחזק של אחרי שקיעה.
| |
מֶרְחָק הָרִים
(סקיצה חסרת קנה מידה)
מִתְרַחֵק מֵחַלּוֹנִי
יָשַׁבְתִּי אֶתְמוֹל בְּבָּר
דִּבְרֵי-הַלֹּא שֶׁבְּחַיַי.
זֶה בְּסֵדֶר, יֵשׁ לִי גַּם אֶת בָּר דִּבְרֵי-הַכֵּן.
אַךְ אֶתְמוֹל נִמְשַׁכְתִּי דַּוְקָא
אֶל הַלֹּא,
שָׁם קֶצֶף הַבִּירָה הַשְּׁחוֹרָה הֵצִיץ אֵלַי
וְסִפֵּר לִי מַה שֶׁאֵינִי.
אֵינִי יָכוֹל לִשְׁלֹחַ אֶת לְשׁוֹנִי כְּדֵי מֶרְחָק טְעִימָה מֵהֶהָרִים
כְּדֵי לָחוּשׁ אֶת הֶהָרִים הַמַּקִּיפִים אֶל לִבִּי.
אָז, הַלֵּב שֶׁלִּי עָרַךְ בִּקּוּר בְּרֹאשִׁי וְשָׁב נִדְהַם,
לֹא מֵבִין אֵיךְ שָׁם לֹא נוֹהֲגִים כְּבַת-יַעֲנָה.
הֲרֵי אָלוּף הוּא בְּהַטְמָנַת רֹאשׁוֹ בָּחוֹל.
אוּלַי כִּי אֵינוֹ מְסֻגָּל לְהָרִים אֶת רֹאשִׁי
וּלְהַבִּיט בֶּהָרִים.
כְּדֵי לֹא לִרְאוֹת אֶת יָדַיִךְ מַסְתִּירוֹת
אֶת עֵינַי.
| |
חֲקוּקָה
אני מבקר קבוע בבית מדרשה של הרבנית.
הרבה חוכמה ויופי אני מוצא שם.
בין קריצות לערגות.
מאותו סוג נדיר שמסתכל לי בעיניים ולא חושש לחשוף לב.
לפני כמה ימים פרסמה הרבנית את השיר חֲקֹק.
השיר מאוד נגע בי.
יכולתי לחוש את הערגה והכמיהה.
לטעום ולהריח.
את העוצמה הבוקעת מהאישה הזו.
בשמחה קישטתי את המילים שלה בנקודות עבריות יפות.
חֲקֹק / הרבנית
חֲקֹק
אוֹתִי
עַל לוּחַ
לִבְּךָ,
וְשָׂא
אוֹתִי,
כָּל
חַיֶּיךָ.
וְהָיִיתִי
לְאוֹת
עַל יָדֶיךָ,
לַטּוֹטָפוֹת
בֵּין עֵינֵיךָ.
וְהָגִיתָ,
בִּי,
יוֹמָם
וְלַיִל.
אֲנִי הָאֵשׁ,
אֲנִי הַמַּיִם,
אֲנִי הָאֲוִיר,
אֲנִי הָאֲדָמָה.
אֲנִי הָרֵאשִׁית,
אֲנִי הָאַחֲרִית
אֲנִי הַמָּקוֹר,
אֲנִי הַבָּסִיס,
מִמֶּנּוּ לֻקַּחְתָּ,
וְאֵלָיו,
אַתָּה,
שָׁב.
תודה לך רבנית קסמים.
וכמו דו-שיר אני עונה לי,
מעט ממקום שונה ולמקום אחר.
חֲקוּקָה
תְּנִי יָד
בְּעֲדִינוּת שְׁתֵּי אֶצְבַּעוֹת
כַּף יָדֵךְ -
קָרוֹב יוֹתֵר -
אַקְשִׁיב.
בֵּין עֵינַי אֲנִי מַנִּיח
אֶצְבַּע
שָׁם הַדָּם מְדַיֵּק
זִכְרוֹן הַטּוֹטָפוֹת
שֶׁהִטְבַּעְתְּ בִּי.
שָׁם עוֹרֵק פּוֹעֵם
בֵּין אָרֹךְ לְקָצָר
עִם מִרְוָח
מוֹדֵד שְׁתִיקוֹת
בֵּין רֵאשִׁית לְאַחֲרִית.
| |
על ארבע
קטע ביניים, שבין אתמול למחר.
כי האתמול הוריד אותי על ארבע.
על ארבע אני נמצא.
לא בדרך להתמוטט ולפחוס את ביטני מול האדמה.
לא לטעום את טעמה המר.
אלא בדרכי להתרומם.
ואיך אני קם?
קודם כל על רגל שמאל.
לחוש את מגע שורשי אצבעות כף הרגל מול האדמה.
ואז ללחוץ אותה כנגד האדמה, בכדי שתקבל את מישקל גופי.
לחוש את השרירים הרועדים ממאמץ.
עד אשר מופק המאמץ הנכון של עטיפת העצמות.
התפנה מקום, לרגל ימין, מעט אחרי.
שגם היא תשתתף במאמץ לייצב את גופי.
לאיטי לשחרר את כפות ידי.
האחת מאחיזתה את האדמה.
השנייה מהאש ששרפה בי כל היום.
בכל תנועה אני מעריך שמשתתפים כ- 50 שרירים.
זה לא קל למי שמערכותיו האוטומטיות פגומות.
העבודה במנואל דורשת זהירות רבה יותר.
הסדר הנכון הוא חשוב מכל.
זה לוקח זמן.
כי הסדר הזה לא נלמד ולא נרכש.
הוא ממתנותיו הגדולות של הזמן.
ולכן העבודה הידנית דורשת קשב רב.
היום המערכות נמצאות בשליטת המאמץ הידני.
איני יכול כרגע להסתמך על המערכת האוטומטית של הרצון.
אני מצליח גם הפעם לייצב את עצמי.
הצעד הראשון היה מוצלח.
עוד כמה נפילות ועוד כמה שריטות והצעד השני, גם הוא מצליח לי.
המאמץ הזה תמיד מפחיד אותי, דרך עיני הנכה המביטות בי.
אני עורך אותו כל פעם לפי מידת הצורך לחיות.
כי לא לעשות את המאמץ לפי כמיהת הלב, פירושו למות.
וכבר הייתי שם.
¡¡ולא אשוב לשם!!
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
