ל וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּכִּי-יָכוֹל נוּכַל, לָהּ.  לא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-עָלוּ עִמּוֹ, אָמְרוּ, לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם:  כִּי-חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ.  לב וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר:  הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ, אַנְשֵׁי מִדּוֹת. (במדבר פרק יג)

שמיים כחולים שלח לי אתמול מייל ושאל אותי למה בעצם אני לא כותב כלום על המצעד המתקרב. פוסיקאט, למשל, הייתה בטוחה שאני בכלל מסתובב בדיכאון בגלל כל מה שקורה, והופתעה לשמוע שלא כך הדבר. דודה מלכה התקשרה להתנצל על חלק מהתגובות בבלוגה לגבי מה שפרסמה על המצעד, ולוודא שאני מבין שהיא לא נגד, חלילה. ושאזהר, כן? הצ'יף בכלל הציע שלא אסע, כדי שלא אחזור לו עם ראש פתוח או משהו. וחבצלת מצד שני אמרה שאולי היא בכלל תבוא איתי. אבל שמיים כחולים צודק – למה בעצם אני מתעלם מכל העניין הזה בבלוג שלי?

אני מניח שהתשובה היא שכבר התייחסתי לזה ביולי, לקראת המצעד שהיה אמור להיות באוגוסט והתבטל בגלל המלחמה. אבל למען האמת, מאז ששמיים שאל אותי, הבנתי שאני רוצה ואפילו צריך לכתוב משהו בעניין. בעיקר בגלל שהימים האחרונים מביאים בכנפיהם רוחות רעות מעברו השני של שער הגיא, ועננים מתקדרים מעל התוואי שבין גן-העצמאות לגן-הפעמון בעיר שחוברה לה יחדיו. בסתר לבי אני אולי קצת מקווה שיבטלו את המצעד, כי אני באמת מפחד ללכת בתוך המון מוסת החמוש באבנים, בקבוקי חומצה ושאר מרעין בישין. אבל אם המצעד לא יבוטל, אני פשוט חייב לצעוד. אין לי ברירה אחרת.

אני מניח שזה קצת כמו מין מצב היפותטי שבו אני יליד 1950, עשיתי צבא קרבי, וכשפורצת מלחמת-יום כיפור אני בדיוק אחרי צבא, באוניברסיטה נניח, ואז מגיע אלי צו מילואים. המדינה שלי בסכנה קיומית אמיתית – אז מה, לא אתגייס להגן על כל מה שיקר לי, רק בגלל שאני עלול להיהרג? דוגמאות עם מלחמת לבנון – הראשונה, השנייה, איזו שתרצו – הם קצת פחות טובות מסיבות מובנות. אבל על יום-כיפור אני מניח שיש קונצנזוס. אז גם עכשיו, כשהאויב מאיים על כל מה שיקר לי, אני חייב ללכת. גם אם אחטוף אבן בראש. חברי הטוב עפ"מ אמר לי אתמול שזה דווקא מדליק ומלא אדרנלין לצאת לקרב. אני פחות מרגיש את זה, ובאמת מפחד. אבל אין לי ברירה. זו מלחמה על הבית.

לפני כמה ימים נכנסתי לצ'ט, וכמו שקורה בימים האחרונים הייתה שם הצפה של צעירים דתיים שניסו לעשות בלגן. אז באיזשהו שלב התחלתי לצ'וטט עם אחת מהם, רק כדי להראות לה שאין לי קרניים או זנב. השיחה התחילה בטונים גבוהים אבל נסתיימה בצורה די רגועה. מובן שלא הצלחתי לשכנע אותה בצדקת דרכי, אבל אני מקווה שלפחות הצלחתי לטעת קצת יותר פתיחות בליבה. קצת, ממש קצת. ואולי אני סתם מפנטז.

הרבה אנשים שואלים אותי למה לעשות דווקא. למה לא לעשות את המצעד בת"א? קודם כל, חשוב להבין שבשנים האחרונות נעשים מצעדים בכמה ערים בארץ במקביל, כמו שנהוג בחו"ל. כבר חמש שנים שנערך מצעד גם בת"א וגם בירושלים – אתם ודאי זוכרים שבמצעד האחרון בירושלים התפרץ חרדי מוסת ודקר את אחד הצועדים. השנה המצעד בת"א התבטל, אז נראה כאילו המצעד נערך בירושלים במקום בת"א – אבל זה ממש לא המצב.

יש כאלה שנותנים לי את הדוגמא של עליית שרון להר הבית, שהביאה את האינתיפאדה וקטעה את האופוריה של אותה תקופה. ואני באמת מנסה לחשוב ולהבין אם זה דומה או לא. אבל לא, זה לא באמת אותו דבר. נכון שהר הבית הוא באמצעה של המדינה, ושלשרון הייתה לכאורה זכות מלאה לעלות עליו, אבל זה יותר דומה למצב שבו הייתי מנסה לצעוד באמצע מאה שערים, ולא למצעד שעובר ברחובות הכי חילונים של העיר.

כשעיינתי קצת בבלוגיה גיליתי את הטקסט המצוין הזה שכתב "ונוס כנער". זו בעצם מין רשימת שאלות נפוצות ותשובות אליהן, ונראה לי שהן עונות על הרבה מהתהיות. אז ברשותו אני מביא את הטקסט כאן ככתבו וכלשונו. לגזור ולשמור. ולהתראות במצעד ביום שישי הבא!

שאלות ותשובות לגבי המצעד בירושלים

גיליתי לאחרונה שהרבה אנשים מתנגדים למצעד בירושלים בעיקר בגלל שהרעיון מעורר חששות ושאלות קשות. ניסיתי לענות על חלק מהן. אני עובד על להעביר את הטקסט עריכה ואז להפיץ אותו. בהיעדר תקציב זה לא קל.

יש לכם שאלה עשירית? תגיבו.

1. איך התחיל הרעיון של מצעד גאווה?

ב-1969, פשטו שוטרים על בר הגייז "סטונוול" בניו יורק. הפשיטה הייתה עניין שבנוהל, וכללה אלימות ומעצרים של מי שנראו הומואים, לסביות, או דראג קווינז. לראשונה, הנוכחים במקום התנגדו בכוח למעצרים, ורבים נוספים שמעו על המאבק והצטרפו למקום מהרחובות הקרובים. זו הייתה תחילת הקמתה של התנועה לזכויות לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים (להט"ב) בארצות הברית. שנה לאחר מכן נערך מצעד הגאווה הראשון בניו יורק, ומאז הוא פשט בעולם. המצעד הראשון בארץ היה ב-1998.

2. על מה הגאווה, ולמה לצעוד?

הגאווה באה כתשובה לתחושת הבושה שמופנית כלפי קהילת הלהט"ב. המצעד מנסה להעביר את המסר שנטייה מינית איננה סיבה לבושה, ושכולנו שווים וראויים לשוויון זכויות. המצעד מהווה גם  מחאה נגד דיכוי ואלימות פיזית ומילולית נגד קהילת הלהט"ב בפרט, והמיעוטים בחברה בכלל.

3. איפה עוד יש ללהט"ב בעיות?

הבעיה המרכזית היא בתפיסתם כחריגים. "הומו" זו עדיין קללה נפוצה, הומואים, לסביות וטראנסים חיים עדיין בבושה, חלקם מסתתרים "בארון", וסובלים מחוסר סובלנות ואלימות מילולית ופיזית.

במקביל, ישנן זכויות רבות שמוקנות רק לזוגות סטרייטים, כמו נישואים, אימוץ וזכויות כלכליות נוספות. כמובן שיש קשר הדוק בין אי קבלה חברתית לבין הפער בזכויות. 

4. למה שלא יישארו בת"א?

קהילת הלהט"ב מהווה כעשרה אחוזים מהאוכלוסייה. יש הומואים ולסביות בקרב דתיים וחילונים, ירושלמים ותל אביבים. ניסיון לשלוח כל "חריג" לתל אביב איננו עומד בשום קריטריון של דמוקרטיה וליברליזם.

5. למה דווקא בירושלים?

ירושלים היא בירת ישראל, ומשכך בירת כל אזרחיה. דווקא בירושלים, שבה הומואים ולסביות חילונים, דתיים, צעירים ומבוגרים מרגישים דיכוי כבד במיוחד, חשוב שיהיה מצעד למען סובלנות וגאווה. דווקא במקום שבו אין קבלה וסובלנות חשובה הנראות של מצעד גאה ומקבל. בעיה נוספת עולה ברגע שאנחנו קובעים מי לא נכנס לירושלים. מניעת המצעד תהווה מדרון חלקלק שסופו אינו ברור- האם השלב הבא יהיה לסגור מקומות בילוי להומואים בעיר? ולאחר מכן- האם ינסו לגרש מהעיר כל מי שיצא מהארון? מה לגבי נשים שלבושות שלא בצניעות, או אנשים שלא שומרים שבת, שגם הם מסתובבים בירושלים - האם גם הם יידרשו לצאת מירושלים?

6. אבל זה חילול הקודש.

המצעד לא נועד לפגוע בכבודם של אזורים מקודשים, והוא מכוון לרחובות הראשיים, שבהם מסתובבים אנשים רבים ש"מהווים חילול הקודש", כפי שצוין לעיל.

7. למה הצועדים במצעד  כ"כ פרובוקטיביים?

כל מי שמגיע למצעד מגלה להפתעתו שהוא הרבה יותר סולידי ממה שנראה בתקשורת, בייחוד המצעדים בירושלים. רוב הצועדים אינם לבושים באופן "פרובוקטיבי" כלל, והתקשורת פשוט בוחרת לצלם את מה שהכי צבעוני וקיצוני.  עם זאת, המצעד כן משתדל להיות שמח וצבעוני, כדי לשדר את אותה גאווה ושמחת חיים, כתשובה לתחושת הדיכוי שמהווה חלק מחיי להט"בים רבים.

8. אני ליברל, אבל מפריע לי לראות הומואים\לסביות, למה אי אפשר להתחשב בזה?

הומופוביה וחוסר קבלה נפוצות בחברה. הבעיה היא שכשמבינים שמגדר ונטייה מינית הן תכונות מולדות, רואים שמדובר בגזענות גרידא. חוסר סובלנות שכזו צריכה להשתנות, וזו בדיוק אחת הסיבות לקיום המצעד.

9. אוקי, אבל אני סטרייט, למה חשוב שאני גם אבוא?

מצעד הגאווה נועד לכל מי שאהבה חופשית, שוויון וקבלת האחר חשובים לו. זהו קצה חודה של הדמוקרטיה והליברליזם, ומאבק בדיכוי שמרני ובגזענות. זהו מאבקם של כל מי שרוצה לחיות בחברה סובלנית, או להתחתן בנישואים אזרחיים. חוץ מזה, שזה חינם.

אמר הרוכל ממזכרת משה:

ירושלים שלי

היא מחנה יהודה בערב חגים

שבת של "פפיטס", קללות נהגים

וחומוס של רחמו וריח דגים

וחומוס של רחמו וריח דגים,

כביסה על הכביש ומקלחת מדלי

ירושלים, ירושלים,

ירושלים שלי...

אמר הסנדלר משכונת קטמון:

ירושלים שלי

הוא שבע שנים של גשמים בבלוקון

שיכון בלי חנות, אוטובוס בלי חשבון

שיכון בלי חנות, אוטובוס בלי חשבון,

שבת - הצגה ראשונה באוריון

גם קטמון ג' היא בשבילי

ירושלים שלי...

אמר הבלן ממאה שערים:

ירושלים שלי

היא שטריימל שחור וספרים אפורים

ו"בת ישראל לא תלך בקצרים"

ו"בת ישראל לא תלך בקצרים",

היא לחש תפילה לימים אחרים

לא כאן, כי למעלה קורצת היא לי

ירושלים שלי...

אמר הצעיר שם ליד שער שכם:

ירושלים שלי

היא צלב על חנות, ושוטרים בחצות

אחות שהלשינה ובור עם פצצות

אחות שהלשינה ובור עם פצצות,

מצעד עצמאות, וידיים קפוצות,

"יס סר! ווט, קבאב, אור שישליק?"

ירושלים שלי...

אמר החייל מאשדות יעקב

ירושלים שלי

הייתי בה פעם בבוקר של שכול

סמטה וצלף בצריח משמאל

מאז לא חזרתי פשוט לא יכול

אבנר וגדי - שניהם בשבילי

ירושלים שלי.

ירושלים שלי 

ביצוע: מוטי פליישר

מילים: דן אלמגור

לחן: נורית הירש

עדכונים שוטפים מוואינט על התפרעויות החרדים וההחלטה לגבי קיום המצעד:

- הסלמה: חרדים מפריעים לתנועה באוטוסטרדות, שבת 4.11, 22:00

- סופית: מצעד הגאווה יתקיים ביום שישי, ג' 7.11, 16:00