(אבקש סליחה ומחילה מראש מכל מי שקורא כאן, ואין לו בלוג משלו: יכול מאוד להיות שתרגישו מחוץ לעניינים)

שצ"ה היא תלמידתי הרוחנית בעולם הבלוגים. יום אחד לפני כשנתיים ישבתי איתה באורנה ואלה, וסיפרתי לה על הבלוג שלי, ואז גמלה בליבה ההחלטה לפתוח לה בלוג משלה. בתחילה עובדת עבודה קשה הייתה ש"צתנו, שכן בלוגה היה נידח במקצת. אך בחלוף העתים עלתה מלאכתה יפה והיא הפכה לאושיה בלוגאית בפני עצמה, שנאמר – ויעלה התלמיד על רבו. וכשהחליטה לבוא, על בעלה וטפה, מעמק החיות המוזרות לביקור בארה"ק, מייד נתגודדו סביבה בלוגרים רבים מנשוא, כולם מבקשים ודורשים לפגוש בה בעולם האמיתי ולוודא שהיא ממשית, ולא רק משל הייתה.

אותי זה מענג כל פעם מחדש, לראות איך ישראבלוג מצליח ליצור קשרים בין אנשים שלא היה להם שום סיכוי להיפגש בדרך אחרת. אחדים מחבריי הלא-בלוגאים בטוחים שחייו של הבלוגר הם וירטואליים לחלוטין, ומתפלאים כל פעם לשמוע על ריבוא המפגשים שאנחנו מחוללים, החל מארוחות צהריים ספונטאניות, דרך ערבים אינטימיים יחסית, וכלה במסיבות המוניות. כשהייתי יותר חדש כאן, גם לי זה נשמע מוזר. אבל היום, אחרי שנתיים וחצי בעסק, זה נראה לי הדבר הכי טבעי בעולם. והחברים מהבלוג הלכו והתקרבו אלי עוד ועוד בזמן הזה, עד שחלקם הפכו לחברים קרובים במידה שלא תיאמן.

מה שמאפשר זאת הוא בעצם החיבור בין שני דברים. הראשון בהם היא היכולת להכיר כאן אנשים מעניינים וכיפיים. אבל זה קורה גם בלימודים, בעבודה, בחוגים למיניהם... אלא שכאן מצטרף הדבר השני: העובדה שאתה מעודכן בחייהם של אותם חברים חדשים ברמה יומיומית ובלי שום מאמץ. בשונה מהחברים-הכי-טובים מהצבא או מהאוניברסיטה, שאותם אתה רואה פעם בחודש לכל היותר, כאן אתה "נפגש" עם חברייך כל הזמן. חבצלת התחילה סדנת כתיבה? מייד אתה שומע על כך, ואף זוכה לקרוא את פרי עטה. פוסיקאט קפצה לנמל תל-אביב עם הקינדערלאך? טיק-טאק אתה רואה תמונה שלה ושל הנסיכה לבית פוסי על אופני טאנדם. מזגנים צפתה בסרט? לא עובר יום או יומיים וכבר ניתן לקרוא אצלה ביקורת מושחזת, כתובה ביד אמן. והשילוב הזה של אנשים מקסימים והתעדכנות תכופה, מייצר חברויות הדוקות מנשוא. כאלה שלא ניתן לפרום, ממש כאילו היה מדובר בקשר הגורקי.

וגם ש"צקה שלנו שגרה מעבר להררי חושך, מעדכנת כל העת על לימודי הצילום שלה, על מסעותיה ברחבי עמק הסיליקון, ועל הקורות את בעלה אברום-ג'ורג' ואת שלושת ילדיהם, אגוזית, פיסטוק ובוטן. וכך אני וכל חבריי זוכים לקרוא כמעט בזמן אמת על דברים שונים ומשונים שקורים לה שם, במרחקים. וכשפעם ביובל יוצא לנו להיפגש, בין אם שם ובין אם כאן, הרי זו חגיגה גדולה. בפעם האחרונה יצא לי לראות אותה בסוף ספטמבר, כשהלכנו יחדיו לפקוד את יריד פולסום בסן-פרנציסקו. והנה לא נקפו שלושה חודשים וש"צה החליטה לדפוק נוכחות בארצנו הקטנטונת – והשמחה רבה.

לצערי יצא לי לפספס את מסיבת היומולדת המתוקשרת של חבצוש, עקב וירוס אלים במיוחד שתקף אותי בערב האירוע (או כמו שחבצי עצמה אמרה: חברה של אחותי דווקא לקחה שני אקמול ובאה, אבל זה בסדר, העיקר שנחְתָ והבראת). אי לכך זכיתי לפגוש את הש"צית רק פעמיים בביקורה זה בארצנו. פעם אחת עם חבורת בלוגרים, בביתה של אחת מהחבורה, ופעם שנייה באורנה ואלה, עם חברים מהמקום בו עבדנו שנינו יחד לפני המון שנים. בשתי הפעמים היה קצוות.

כמו שאתם יודעים, לדעתי אין אין אין על אורנה ואלה, ביום, בליל – ובערפל. התכנסנו שם בערב חורפי במיוחד, דחוסים במעילים וצעיפים, מתכרבלים ומתחככים זה בזה כדי להתחמם. מולי טעמו ממרק השועית השחורה (עם לביבות אורז בסגנון קובני), מטורטליני הדלורית (בצק בשני צבעים, ומילוי מתוגבר בעוגיות אמרטו) וגם מהעוף-בקארי האגדי של המקום. אני, כהרגלי בעתות דיאטה, נצמדתי למנה הסטנדארטית שלי: סלט הכול בלי כלום. עידכנו את הפורום בקורות אותנו מאז עזבנו את אותו מקום עבודה, העלינו זיכרונות מאותם ימים שכוחי-אל, וכמובן ריכלנו ברשעות על כל מי שעבד איתנו ולא זכה להיות מוזמן לשולחן האיחוד ההיסטורי. שמעתם שהמאניאק השמן פתח חברה משלו? כן, ואשתו זרקה אותו מהבית כשרק תחתונים לגופו! (צחקוק בלתי נשלט). ומה קרה בסוף לבוס האנטיפט??? אתה צוחק! לא, באמת? וואללה הגיע לו...

המפגש השני, הבלוגאי, נערך כמובן באווירה אחרת לחלוטין. קודם כל הוא כלל בני ובנות זוג, מה שמשנה לחלוטין את האווירה. הבנזוג החבצלתי אמר פעם שלבוא איתה למפגש בלוגרים זה כמו ללכת עם חבר לפגישה של החבר'ה שלו מהצבא. לנפגשים יש הווי משלהם, ז'רגון מיוחד וקטעים שזר לא יבין. והנספחים בדרך כלל יושבים בשקט בצד ומייחלים שזה ייגמר כבר. כפולני אני תמיד מרגיש לא נעים ומנסה להסתחבק גם עם הנלווים, וכך זוכה להכיר עוד אנשים מאממים בזכות עצמם. אבל אין ספק שעיקר ההתרחשות היא סביב הבלוגיה. שמעתי ממישהו פעם שאנשים נהיים חברים פחות בזכות תחומי עניין שהם חולקים ויותר בזכות שנאות משותפות. ואכן גם כאן ניצלנו את ההזדמנות וירדנו על כל מה שזז בין דפי ישראבלוג. תוך כדי מעשה זללנו מגוון של תקרובת (כל אחד הביא משהו), צפינו באפיזודה מתוך "השיר שלנו", ושרנו שירי פלמ"ח כמו גם נכסי-צאן ברזל של הזמר המזרחי המתחדש בארצנו ("תודה ליפה שלי, הנסיכה שלי, המהממת", בביצועו המשכנע של רז חדד, נסיך הקריות). ע-ש-ר!!!

וזהו. ש"צה קיפלה את הבעל, את שלושת הילדים ואת כל המזוודות, וחזרה לקליפורניה הנידחת, מותירה אותנו המומים ודואבים מאחורי גווה. פעם, לפני היות הבלוגיה, היינו נפרדים כאילו לא נתראה לפחות עוד שנה, ומי יודע מה יקרה במשך הזמן הזה. אבל עכשיו כל העניין הרבה יותר פשוט. תוך כמה ימים היא תפבלש בבלוג שלה פוסט סיכום נסיעה, וכולנו ישר נכנס להגיב, והחוט הדק הזה, החוצה יבשות וימים, לא במהרה ינתק. או, כמו שאמרתי לה כשהתחבקנו לפרידה – להתראות בתגוביות!