[פוסט זה התפרסם השבוע בגיליון מרץ 2007 של מגזין דה-מארקר, בשינויים קלים]

כמו רבים אחרים, גם חייהם של יזמי הייטק ומשקיעי ההון-סיכון השתנו עם המעבר לרשת. לצורך גיליון חגיגי זה של מגזין דה-מארקר, החליטו צמד יריבים מושבעים לצאת מגדרם ולשתף פעולה בתיאור חייהם החדשים. מצידה האחד של הזירה ניצב איש הון-סיכון ותיק, ומצידה השני – מנכ"ל חברת סטארטאפ מצליחה.

הון סיכון 2.0

מאת דויד43ת"אביהונתן, קרן "הצבי"

כפי שכולם יודעים, אנו אנשי ההון-סיכון רוצים בעיקר לנמנם מבלי שיפריעו אותנו, ממש כמו דובים לעת חורף. שהרי לשם-מה פרשנו מעבודתנו בחברות ההייטק המלחיצות ופנִינו למסלול הפנסיוני של הוונצ'ר קפיטל? אלא מאי, שגורמים מגורמים שונים קמו עלינו לכלות את שנתנו. בפרט יצוינו כאן בכעס-מה היזמים. אותן בריות נמרצות כמו טינקר-בל על סטרואידים, שאינם חדלים לזמזם יום וליל עם כל מיני טרנדים ומגמות וחדשנויות שחבל לכם על הזמן, אחים שלי. איום ונורא ממש.

וכך, זה לא מכבר, החלו אותם ממציאים וסטרטאפיסטים משונים להציק לנו עם משהו שהם קוראים לו "ווב-שתיים-דוט-זירו" או משהו מעין זה. מין גבב-הבלים חדש שמאיים על שלוותנו כזבוב טורדני, וכל כמה שלא ננסה לגרשו לא יעלה בידנו הדבר. עד שלבסוף אנו מתרצים וקמים בחוסר חשק מופגן מכורסאותינו ההדורות כדי לבדוק מה זה לעזאזל הדוט-זירו הזה ומה בעצם אנחנו צריכים לעשות לגביו.

בדיקה ראשונית מקפיצה מיד את הבודק כנשוך נחש. חי שמיים, הרי אלה חברות הדוט-קום של פעם שמרימות שוב את ראשן המכוער מן הביצה! ואנחנו חשבנו שהתפלצות הללו כבר נכחדו בשוך הבועה של סוף שנות התשעים! ובכן, לא כך הדבר. אתרי האינטרנט ההם חוזרים, ובגדול. אלא שהפעם הם מתהדרים בכסות חדשה, מין אצטלא מברקת ונוצצת ועכשווית. אותה הגברת בשינוי אדרת. ואולי נכון יותר לומר – בגדי הגברת החדשים.

את כל ההבדל בין האינטרנט העתיק של פעם לווב-שתיים הפוסט-מודרני אפשר לתמצת בכמה מילים, כדלהלן. ובכן, אם בימיה של הרשת הקדומה נהגו אנשים לטפח להם (נניח) אתרים לממכר מזון כלבים, הרי שהיום מחליפות אותם (למשל) רשתות חברתיות של חובבי כלבים. אתרים חדשניים אלה מאפשרים למגדלי צ'יוואוות מצ'כיה לתקשר במחי-עכבר עם מעריצי כלבים מזן דני ענק מישראל (כמוני, נניח), דבר הפותח בפני כולם אפשרויות רבות מנשוא. אכן, מהפכה טכנולוגית ממש! שלא לומר – סטארטאפ! הכלבנים הנרגשים יכולים להחליף ביניהם טיפים אודות צעצועים לחיות המחמד שלהם, כשמאחורי הקלעים עומדים היזמים ומשקיעי ההון-סיכון של "ווי-לאב-פאפיז-דוט-קום" ולא מפסיקים לצחוק כל הדרך אל הבנק. המצלצלין שזורמין לקופת האתר מפירסומות למוצרי כלבנות שונים, מתחרים רק בהון העתק שהאתרים גורפים מהפְניות לאתרים אחרים שמוכְרים קולרים ומלוּנות. כולם כולל כולם מרוצים עד הגג, והקארמה הקוסמית מתנפחת כמו ההינדנבורג זצוק"ל.

לא זאת אף זאת, מהפכת האינטרנט המודרנית (שיש הקוראים לה כבר "הבועה השניה", כמו "מלחמת לבנון השניה") מתאפיינת בעוד כמה יצורים משונים. אחד מאלה הוא הקונספט הקרוי "יוזר ג'נרייטד קונטנט" (כך במקור). הרעיון הוא שאם בעבר בזבזו מפעילי האתר שעות יקרות כדי לקנות או לייצר תוכן שימשוך אליו את הגולשים, הרי שהיום כל מה שצריך זה לפתוח את האתר לכל בר-בי-רב, ומייד הוא יתמלא בתוכן-עוועים ברמה של כיתה טית (ועם שגיאות כתיב וסגנון של כיתה גימל), וזה בדיוק מה שימשוך אליו אלפים ורבבות של יוזרים מרותקים. ושיאו של היוזר-ג'נרייטד-אֶמו הוא אותו יציר תפלציים הקרוי "בלוג". מין יומן מבוסס רשת או רשת מבוססת יומנים. בקיצור, לא הייתה לי ברירה ונאלצתי לצלול לתוך טיט-היוון הלז כדי להבין מה לעזאזל רוצים מחיי כל אותם יזמים טורדניים שצוינו לעיל.

גלישה באתרי הבלוגים הפופולאריים מגלה למרבה הזוועה שהרוב המוחלט של הכותבים (הקרויים בשפתם-הם "בלוגרים") הם בני חמש-עשרה לערך, ועולמם העשיר מתמקד בנושאים מרתקים כמו המורע הזונע למתמטיקע, נינט המאמי, יודה לוי המאמי וגם (טראראם!) מייקל לואיס ה,לייק, כאילו דה, מאמי. בהתאם לתחכום של מנועי הפרסום הרשתיים, מוקפים בלוגים חביבים אלה בשלל פרסומות לדיסק החדש של נינט, לדיסק החדש של יודה, לדיסק החדש של מייקל, ולשעורים פרטיים במתמטיקע. אכן, מודל עסקי מנצח.

ועם זאת בין קוראלושית המושמושית ודנה המגניבע ניתן למצוא גם כמה בלוגים של אנשים קצת יותר מבוגרים וקצת יותר מעניינים. וכך, תוך כדי המחקר האנליטי החשוב שביצעתי, מתוך כוונה מדעית טהורה וזכה, מצאתי עצמי יותר ויותר חוזר לבלוגים של כמה אנשים איך נאמר, מדעיים ואנליטיים במיוחד. למשל "ש. כהן מזגנים", "דודה מלכה", "איפי טומבי", וגם  "חבצלת מהשרון", "חתולה במגפיים" ו"שרה הצודקת". בלי לשים לב התחלתי להזניח את חובותיי הקדושות בתחום הדיוּ-דיליג'נס, הפסקתי לענות למיילים זועמים מסטארטאפיסטים ששלחו לי מצגות לפני כמה חודשים ולא נענו. ואפילו מצאתי עצמי לעתים מנשנש סושי מול המחשב במקום לצאת לביזנס-לאנצ' מפואר כהרגלי.

אבל בזאת לא תם העניין. כמה חודשים אחרי ששקעתי בביצה הבלוגרית עשיתי מעשה ופתחתי בלוג משלי. הסתוויתי טוב-טוב מאחורי ניק בלתי ניתן לזיהוי, והתחלתי לשחרר לחלל העולם פוסטים פרי עטי הקודח. ואז פתחתי עוד בלוג, ועוד אחד, ועוד אחד... ובימים אלה אני מתמרן בין כשש זהויות שונות, החל מחרדי מבוגר הגר בצפת וכלה בכוסית ניו-יורקית שהייתה מעמידה את קרי ברדשואו בצל.

ההתפתחות האחרונה בזירת הבלוגים מבחינתי מרגשת אפילו עוד יותר. מתישהו התחלתי להתיידד עם בלוגר/ית בשם "צ'ן-סו-לין" המפרסמ/ת פוסטים שנונים, משעשעים ועם זאת קורעי לב. מרגע לרגע הולך ומתחוור לי כי מדובר בנפש התאומה שלי. לפני כמה ימים גמלה בלבי החלטה קשה, אך נכונה. אני הולך להתפטר מעבודתי, למכור את כל רכושי ולצאת, במקלי ובתרמילי, לחפש את צ'נסי שלי. אנו ניפגש, גם אם יפרידו מרחקים. ובחד נבנה לנו קן בלוגאי קטן, עם מודל עסקי מנצח. קדימה! לדרך! חושו, אחים, חושו!!!  

מנכ"ל 2.0

מאת קוויםלדמותו, מנכ"ל חברת "קוויק-אקזיט-דוט-קום"

בניגוד להשקפה המקובלת, חייו של מנכ"ל חברת סטארט-אפ אינם קלים. כמובן שהמיזמים אותם אנו מובילים מצליחים לעילא, מזעזעים את השווקים הטכנולוגיים הגלובליים ומשנים פרדיגמות חדשות לבקרים – הנתון על אחוז הכשלונות האסטרונומי מתייחס כמובן רק לעמיתינו חסרי הכשרון. עם זאת, אנו נדונים להשיט קליפת אגוז באוקיינוס גועש של לקוחות קשי עורף, מתחרים אימתניים ועובדים המתעקשים לנהל חיים משל עצמם, מנותקים להכעיס ממטרותיה העסקיות של החברה. ניהולה של כל חברה רצוף קשיים, או "אתגרים" כפי שיש לומר באמריקנית עסקית, אך בחברת סטארט-אפ גדול במיוחד הפער בין יומרתה חובקת העולם לבין תשתיתה הרעועה, אשר תדיר מסתכמת בשולחן פינתי בבית-קפה ומצגת מאולתרת. בבואנו להציג את מרכולתנו המפוקפקת בפני לקוחות, אנו מנסים לגשר על הפער באמצעות יצירת חזות מהוגנת ורושם כאילו מנגנון ענק עומד מאחורינו.

עד לאחרונה, היו אתגרינו אלה נפרטים לשלל ביטויים מוחשיים עזים, הלקוחים כולם מהעולם הפיזי המיושן, זה אשר עתה מקובל לקרוא לו בלעג "העולם גירסה 1.0": כרטיסי ביקור מחליפים ידיים שמנוניות, ריח חדר השירותים במטוס לאחר אחת-עשרה שעות בדרך לארה"ב, זיעה קרה נוכח שאלות נוקבות של לקוח, לסת שמוטה בתדהמה נוכח גילויו של מתחרה חדש, מחטים מלובנות של כאב המלווה עוד איחור בפיתוח המוצר, גרונו הרך של מועמד לעבודה הנמחץ בין ידינו למשמע תביעותיו המופרכות.

בעולם ישן זה, נזקקנו גם לא פעם לטכסיסים זולים על מנת שסמנכ"ל הבנק הבכיר העומד מולנו לא יטעה לחשוב כי לפניו מנהל חברה ישראלית בת עובדים ספורים, אשר המוצר שלה עוד טרם נהגה והוא קמוט-טיסה ומרוט-עצבים מהצורך להכריע שוב בין עוף לבקר. כך, לדוגמא, היינו מדברים בנפנוף ידיים על "המחלקה המשפטית שלנו שתבדוק" ועל "מערך שירות הלקוחות הגלובלי שלנו שיתמוך". נהגנו לקנות תיבת דואר בגודל בול בארה"ב, ולהתהדר בכתובת "משרדנו בניו-יורק". יש אף שהיו מרחיקים לכת, מעבים את קולם ומגביהים אותו לציוץ חליפות בזמן שיחות ועידה טלפוניות כדי לדמות מספר דוברים ממחלקות הארגון השונות המתייעצים בינהם.

כל זה חלף עבר לו. גם עלינו לא פסחה מהפכת השנים האחרונות באינטרנט, ועם המעבר החיים לרשת מהסביבה האנכרוניסטית בה מתרוצצים יצורים מיוזעים בשר ודם, הגחנו מחודשים בדמות "מנכ"ל 2.0". 

תחילה, החליפו מצגות האינטרנט את הפגישות פנים-אל-פנים. כך, במקום לנסוע במשך יממה וחצי ללקוח פוטנציאלי אשר יזרוק אותי בשאט נפש כעבור שעה, אני יכול להציג בפניו את המוצר הבדוי תוך כדי טיגון חביתה, ורק קולות הכרסום העזים העולים מצידו השני של האוקיינוס מעלים חשד לגבי מידת הריכוז של בן-שיחי. אחר כך, קפצנו שלב נוסף בסולם היעילות: ברוח השיתופיות של ווב 2.0 אנחנו יכולים לחלוק את המצגת עם העולם, לתת לגולשים לערוך אותה, להעיר ולהתווכח בינהם, ואז לדחות את המוצר בשאט נפש כמקובל, וכל זאת בעוד אנחנו מטגנים חביתות ללא הגבלה.

איתור הלקוחות הפוטנציאליים נעשה עתה באמצעות רשתות חברתיות, מנועי חיפוש ואף אתרי מכירות פומביות בהם מוצעים פרטיהם של נושאי משרה בכירים במחיר שווה לכל נפש. כמה בלתי אלגנטית היתה הרדיפה אחר חשוד-כלקוח אל חדר השירותים וההתרפסות בפניו, וכמה נעים יותר לשלוח אימייל לזר מוחלט ולקבל בתגובה שתיקה רועמת!  בכלל, נעלם כל זכר לכך שבצד השני עומד אדם של ממש, לרווחתם של יזמי הייטק שהם מיזנטרופים ברובם. אמנם יתכן כי הלקוח הסיני המעוניין לקנות מיליון יחידות הוא ילדה בת 12 מהבנין ממול, אך מי לכפי יתקע שאני עצמי איני קשישה מקמצ'טקה החומדת לצון?

האינטרנט, הוא המשווה הגדול, הקל מאד גם על יצירת החזות התאגידית. במחי מספר לחיצות עכבר ניתן לבנות לחברה נוכחות וירטואלית המעמידה אותה בשורה אחת עם IBM ומיקרוסופט ומעלימה את קיומה הממשי הדל. חסל סדר ציוצים בטלפון – עוצמתך נמדדת במיקומך בתוצאות החיפוש בגוגל, ואיש אינו מתעניין יותר אם יש לך מערך שירות או מחלקה משפטית. במילא ניתן לקבל באתר המתאים יעוץ משפטי חינם תמורת אוסף הבולים מהילדות, ולהנחות את הלקוחות לשרת את עצמם כמקובל בדור 2.0. 

עם זאת, צצו גם מספר תופעות תמוהות כתוצאה מהתנתקותם של החיים ברשת מממשות כלשהי. בתחום הטכנולוגי אנו רגילים לקיומם של "גורואים" אשר בעבר זכו למעמדם הרם בזכות המצאות משמעותיות, הצלחה עסקית גדולה או אישיות ממגנטת. ברכיו של מהנדס היו פקות בפגשו, לדוגמא, את גורו מתגי התקשורת האופטית. כעת, די לו לאלמוני לפתוח בלוג ולהכריז על עצמו כגורו כדי לגרור אחריו עדת מגיבים ולצבור מומנטום של אזכורים בבלוגים אחרים וקישורים – מדדים עדכניים לגדולה השקולים לפרס נובל. לא אחת נראה כי מדובר במעגל סגור של מגיבים ומגיבים שכנגד, כאשר לא נודע מה היה הניצוץ אשר הניע את הפרפטום מובילה הזו.

כמו כן, נוצר פער בין טבעם הוירטואלי של העסקים לבין שרידים אחרונים של קיום מיוזע. מחד, יזם 2.0 רוקם קשרים אסטרטגיים עם תאגידים בלתי קיימים, המתבטאים במודלים מורכבים לחלוקת הכנסות שגודלן תמיד אפס. מאידך, עובדי הפיתוח דורשים משכורת של ממש ושניצל מוחשי לארוחת צהריים, ומסרבים לקבל תחתם בגד מסוגנן למשחק "סקנד לייף" או רקע מגניב לבלוג שלהם.

אין ספק שמדובר בפרפורי גסיסה של עולם שאבד עליו הכלח; בקרוב יוכלו כולם להתרווח בביתם, לכתוב בלוגים, ליצור תכנים ולשתף את העולם עד זרא, ולהניח בשקט לקיני הנמלים, החרציות והעצים להתקיים בנחת ביקום מקביל. גם אני אוכל לתת לאוואטאר הסגלגל שלי להוביל את החברה להצלחה, ולהתמסר לדמותי הוירטואלית המכונה "צ'ן-סו-לין" וזוכה לפופולריות רבה במרחבי הרשת.