תגידו, מה אתם חושבים שקיבלתי מתנה ליום הולדתי ה-44 מפוסיקאט, חבצלת, מזגנים, הצ'יף והביולגית? ספר? דיסק? אולי איזה אגרטל יפה?

בשעה שמונה בערב, עת עמד יום הולדתי להימוג לו אל קיצו, נשמע פתאום זמזום האינטרקום. שאלתי בנימוס במה מדובר, והאיש השיב בנימוס לא פחוּת: מתנת יום-הולדת. זמזמתי לפתיחה, המתנתי, ולאחר דקותיים צלצל פעמון הדלת. פתחתי את הדלת וציפיתי לזר פרחים ואולי בונבוניירה. להפתעתי עמד בפתח בחור גבוה ויפה, חייך אלי בזוג עיניים בהירות וביקש להיכנס.

מברק מזמר? ליצן? אולי, חלילה, חשפן??? לא ולא רבותיי. מדובר במסאז'יסט, לא פחות! אבל בל נקדים את המאוחר. ראשון ראשון ואחרון אחרון.

חגיגות יום-ההולדת הארבעים וארבעה להיווסדי החלו בארוחת ערב (בערבו של יום ההולדת, כמובן) עם רמ"מ, אש"ג ובעליהן ב"סרגוס". תמיד רציתי להיות מבקר מסעדות, ואני מניח שאם אכן הייתי זוכה במשרה הרמה הזו, אזי הייתי מכסח את "סרגוס" באותה רשעות קנטרנית שמאפיינת כל צעד ושעל בחיי הנכלוליים. המקום הוקם ע"י יוצאי "קופי בר" ו"הבראסרי", ומעתיק מבתי-המזון האלה ללא רחם – אבל עם אוכל מעט פחות טוב, ושירות קצת יותר גרוע. מספיק חומר לכתבה מושחזת, נכון? במיוחד אם מעצבנים אותך.

ובכן, שולחננו המכובד זכה במלצרית מוֹכרנית במיוחד, מין וריאציה צפונבונית של הפרחה הפּוּשרית מ"זארה", "מאנגו" ודומותיהן. הזמנו מנות עיקריות והיא הצליחה לדחוף לנו גם שלוש מנות ראשונות "קטנות, ככה שיהיה מה לנשנש לפני האוכל". באותו אופן, עם תום הסעודה, הצליחה הבחורינה גם למלא את השולחן בכמה מנות אחרונות בלי שממש רצינו. הייתי לגמרי נותן לה את אוֹת המלצרית השדלנית, ולנו את פרס ישראל בתחום חוסר האסרטיביות. זאת ועוד, למנה העיקרית הזמנתי "טרטר מוסר" אך לשולחן הגיע "פילה מוסר", יקר בהרבה, והמלצרית אמרה ש"הטרטר פשוט הרבה פחות משביע". יכולנו להקים צעקות (פוסיקאט טוענת שהיינו חייבים לעשות זאת, למען הצדק הקוסמי) אבל לא היה לנו כוח לריב. ככה זה אצל הבורגנות השבֵעה.

המנות עצמן לא היו מרשימות במיוחד, ורובן טבעו בתועפות של חמאה אכזרית, מזן חוסם-עורקים נורמנדי מצוי. זאת למעט המנות האחרונות, שזלגו שמנת-חטאים מהסוג שמקדם התקפי לב. המוסיקה השתלטנית הקשתה על השיחה, ואף האוורור לא היה מן המשובחים. מזל שהחברָה הייתה נעימה להחפיר, ויכולנו לנצל את הזמן לרכלנות עסיסית משובבת-לבב. בפרוש חצי הליל נשאו רמ"מ ואש"ג קולן בשירי יום-הולדת רבי-עוצמה ברוסית ספרותית, מהם נהניתי עד מאוד וגם פודחתי קשות בו-זמנית. זכור במיוחד שיר העוגה ("קאראוואי"), שאותו גם ניסינו לרקוד בין הררי הצלחות והכוסות שהתגבהו על שולחננו. הסומליה מיד ניגש לברר על מה המהומה, וכשסיפרו לו החברים שיום-הולדתי החֵל תבע במפגיע לדעת בן כמה אני. ואז גם הבטיח לנו צ'ופר שלא הגיע מעולם. שתיים וחצי בסולם דודינק'ה למסעדות.

כששבתי מ"סרגוס" הביתה כבר הייתה השעה מאוחרת. פיבלשתי כאן מייד שיר יום-הולדת נוגה, במטרה לגרום לתגוביה  להתפוקק ממזלטובים, ותוך ניסיון נואש (ונואל) לטפס לעת זקנה לטבלת הריטינג של ישראבלוג. בינתיים הטריקים השפלים האלה לא ממש מאפשרים לי להדיח מהטבלה אושיות כמו דניאלה-החכמה או יואב-מהמקרר. גרררר בריבוע. מכל מקום, אחרי הפיבלוש התלבטתי אם ללכת לסאונה, ולחתום את ערב יום-ההולדת בקצת עונג-שבת. אלא ש, עלי להזכיר לכם, אני עדיין עם חום קל בשעות הערב, וגם ידעתי שביום המחרת צפויים לי עוד כמה וכמה מאורעות, כך שלבסוף ויתרתי באנחה והלכתי לישון – מתישהו לקראת שתיים בלילה (כבוד לזקנים!).

קמתי מקץ חמש שעות-שינה לבוקרו של יום זיווני ומבטיח. התגוביה שלי גלשה מעומס המברכים, וגם ה"אטרףדייטינג" שקק הודעות מזלטוב (מי שיש לו יום-הולדת מופיע בעמוד הכניסה לאתר, ומקבל  לאלתר רייטינג של "כוכב נולד" פלוס "נולד לרקוד" פלוס דרושים). מכיוון שהרגשתי קצת כבד אחרי המזון הסרגוסי החלטתי לענות במהירות לכל המברכים, ולנסוע חיש-קל להולמס-פלייס כדי להביא אותה בחמישים דקות ריצה על הריצון. מתכון בטוח למלחמה בקלוריות של אתמול ובאלה הצפויות עוד היום. כלומר, אם לדייק, מתכון בטוח למלחמה ביסוריי-המצפון המפעפעים בעורקיי המסוידים, שכן על הקלוריות הנאלחות הריצה הזו עושה רושם מוגבל ביותר. בכל מקרה הצטמררתי מעונג כשפקידת הקבלה (כוסית אך עילגת, כנדרש) ברכה אותי אף היא במזל-טוב, עת הושיטה לי את שתי המגבות המסורתיות. איזה כיף לי! (?)

עם תום הפעילות האירובית המשיכו החגיגות בבראנצ' נוצץ עם חבורת הבלוגריות-מביאות-התשורות שהוזכרו לעיל (למעט הביולוגית המבריזנית), איפה אם לא ב"אורנה ואלה". אל השולחן הסבו פוסיקאט, חבצלת, מזגנים והצ'יף, ואף בִּתה בת האחת-עשרה של חבצלת, שאזנייה נפקקו מדי פעם ע"י האם הדואגת למשמע הגסויות שהושפרצו מסביב למדורה. ניסיתי להרגיש כחתן בחופתו ולפלרטט עם המלצרים החביבים עלי, תוך אזכורו המפורש של יום הולדתי. דא עקא שהמקום היה מ-פו-צ-ץ לחלוטין עקב החג (מה הקטע של החג השני, תגידו? למה אין גם חג שלישי?). בנוסף לכל, זכינו גם למלצר הכי לא-משתף-פעולה במקום, הלא הוא איש הראסטות. כל נסיונותיי לשדל את אוריה, שימי או ליאור החביבים אל שולחננו לא ממש צלחו, והבוב-מארלי קשה-העורף המשיך לטפל בנו ביד ברזל.

בנוסף לכל זאת אף שפַע המקום סלבריטאים ברמות שמעולם לא ראיתי שם קודם. בין השולחנות נצפו עידן אלתרמן, גל אוחובסקי, אבי ניר (מנכ"ל קשת? משהו כזה), עלמה ז"ק עם אלון נוימן, וכמובן גדי טאוב הנצחי. סביבם חגו נחילים של אנשי ברנז'ה שלא ניתן היה לזהות בעין בלתי-מזוינת – מן הסתם מפיקים, מלבישים, תפאורנים, תאורנים ושאר ירקות. לא פלא שהמלצרים התרוצצו כגמלי-שלמה אסטמטיים מסביב לשולחנות, לעגלות התינוקות, לתינוקות עצמם, לשאריות שהתינוקות השאירו אחריהם, וכן הלאה. אבל כמו שפוסיקאט אומרת – אין שום סיבה שאפחד ממלצר בבית-קפה. זה הוא שצריך לפחד ממני! ובראותה את מראי המזועזע הוסיפה – אני צריכה לקחת אותך לסדרת חינוך אצלי. האמת, מה שנכון נכון. יו גו גירל!

יצאנו עייפים למדי, אחרי שהראסטאמן ניאות להעניק לנו פרוסית עוגה בחינם לציון יום ההולדת (כשפוסיקאט ביקשה זיקוק, נעץ בה האיש את מבטו לאמור – איפה את חושבת שאת נמצאת יא חוב"תית?). תוכלו לקרוא עוד על האירוע הטראומטי אצל ש' כהן מזגנים עצמה. לשמחתי לא נותר בפי טעם לוואי להרבה זמן, משום שתיק-תק גלש היום היישר לנשנוש של אחה"צ עם ת' המופלאה בקפה "סוכר" הסמוך לביתה.

"סוכר" הוא קפה שכונתי מהזן החביב שבו כולם מכירים את כולם והפלצנות נהדפת על הסף. ת' מסוחבקת עד מאוד עם המלצריות החביבות במקום, בו לא נרשם, אגב, ולו סלבריטאי אחד קטון (למעט המשוגע השכונתי שנכנס מדי פעם בזעף למקום, כשהוא צועק על כוס המים שבידו). מכיוון שהייתי כבר די מפוצץ מהמזון ב"אורנה ואלה" (שאפילו פוסיקאט הודתה שאהבה, מבין שיניים חשוקות), הזמנתי רק גרנולה עם יוגורט. אלא שכאן מייד הזרימו לשולחננו גם עוגת שוקולד מהסוג הנוזלי פלוס זיקוק פלוס שמחה רבה, כיאה וכיאות. הפעם יצאנו מהמקום עייפים, עמוסי-כרס, ומרוצים לגמרי.

יש כמובן לציין לכל אורך היום גם את קבלתם של המון טלפונים, מסרונים ומיילים, מחברים, קרובים ורחוקים, עד דלא ידע. וכך יצא שחלק גדול מהזמן גם פרטתי על מקלדות שונות לפנֵי, תוך כדי, או בדיוק אחרי בליסה.

ומה עם המסאז'יסט? טוב תשמעו, אם כבר הגעתם עד לפה, אז זכות הציבור לדעת. ובכן, עם המסאז'יסט קרה דבר-מה משונה בתכלית. הבחור פתח את מיטת העיסויים, הניח עליה סדין צחור, ביקש ממני להתפשט – ואז התפשט גם הוא. לגמרי. בלי להשאיר מקום לדמיון, או לספק. ויש לו גוף-גוף, אחושלוקי! אלא מאי? כמו נרות חנוכה, יענו לראותם בלבד. עבד עלי שעה וחצי, מרח ומתח, משח ומשך, היפֵּך והפך, לרגע לא נח – אך כששאלתי בנימוס רב אם אפשר לשדרג למחלקת עסקים בנקודות של ישראכרט, סירב בנימוס לא פחוּת. וזאת תוך שהוא ממשיך לפוקק את אבריי, וגם מבריש מדי פעם בהיסח הדעת את שרביט הניצוח שלו כנגד גופי. משונה, נכון? מצד אחד לא בדיוק מסאז'יסט קונבנציונאלי, ומצד שני גם לא בדיוק, אתם יודעים, שום דבר אחר. די לא ברור. ועם זאת, למרות שנותרתי כשחצי תאוותי בידי, כדברי חבצלת, בכל זאת נהניתי ממתנת יום ההולדת החביבה הזו (ועל כך אמרה לי ש': לא נורא מאמי, שנה הבאה תלושים לסטימצקי).

אז זהו, עכשיו אני רשמית "דויד44ת"א,ביהונתן". בשנה הבאה, יומולדת חצי עגול, אצטרך כנראה להרים פרויקט קצת יותר רציני – אולי פיקניק צהריים לחברים, כולל בני-זוג וילדים? נראה מה יהיה.

בכל אופן, עד אז, הרשו-נא לי להמשיך ולהתענג על זיכרונות מהיום הכייפי הזה. וגם עליכם, על כולכם. כן, אני מנסה בדרך-כלל להמעיט בסכרין, אבל פעם בהרבה זמן מותר לי גם. אוהב אתכם מלאנתלפים!