כמו שכבר ציינתי כאן בעבר, הרי שבשנים האחרונות הפכתי מחיית-חושך לשכווי חסר מנוחה, המקיץ מדי בוקר עם הזריחה. ובכן, עלי לחזור ולומר כי לא תמיד הייתי מין ציפורת-בוקר שכזו. עוד זוכר אני את ימי הטכניון של פעם, עת שלוט התורכים בארץ, בהם נהגתי לחרוש למבחנים עד אור הבוקר – ואז לתפוס תנומית ולהתעורר רק לקראת ארוחת-ארבע. אלא שמזה כמה וכמה שנים נתפס לי הארדונג של השעון הביולוגי, ואני מתעורר כל בוקר בחמש-וחצי-שש. בחיי אלוהים, באותו כסף כבר יכולתי להיות מחלק חלב בתנובה.

הכול התחיל כשפגשתי לראשונה את ליאת הדיאטנית האימתנית, אי-אז בשלהי המילניום הקודם. ליאת זו לימדה אותי את רזי הצעידה המוקדמת, ובעידודה התחלתי לפסוע מדי בוקר בשבילי פארק הירקון. בין המשעולים פגשתי תדיר שאר רצים נמרצים, ואף כמה לוטרות מנומנמות, כולם יצורי-שחר למהדרין, וכך גיליתי שטירוף השעה המוקדמת אינו מנת חלקי שלי בלבד. עם השנים הפך מנהג פסול זה לחלק מנשמתי ממש, וכך מצאתי את עצמי צועד בבקרים על גדות הסיין, בשדרה החמישית, לחוף הים האגאי ואפילו ברחובותיה הצרים של ליסבון הקרת. 

עם הזמן השתכללתי והמרתי את הצעדות הפלבאיות בביקורים תכופים בחדר הכושר היוקרתוני שלי. שם, תחת שרביטו של עמית המדריך החתיך, למדתי לשלב את משיכות המִשקול עם חדוות הריצה עלי ריצון. וכך, ארבע פעמים בשבוע, אני מתייצב בשבע בבוקר לשעה של דחיקות ואנחות עם עמית, ואחר כך עולה על מסילה מול מאוורר ומעביר עוד חמישים דקות בפרכוסים, כשעיניי נעוצות בתוכנית הבוקר של אברי ועינב. או אז אני רוחץ את בשרי, סך אותו בשמן המור, ויוצא בצעד קל למשרד, מלא אנרגיה כמו חטיף של נייצ'ר-ואלי.

אבל – וזה אבל גדול – מי שטרח בערב שבת יאכל אותה בשבת. וכך, עם פרוש השעה עשר בלילה, אני הופך לפקעת של נמנום שיכולה לתת פייט הוגן גם לבכירי הדובונים בינואר. כל כמה שלא יהיה מעניין האירוע בו אני שורה באותה עת, אני מתחיל בסדרת פיהוקים רחבים, ממשיך בנקירות קלות, וגולש ללא כל עכבות לחרופ כבד מנשוא. רבות ניסיתי להילחם בתופעה משונה זו, ולא יכולתי לה. מים קרים? צ'ק. טלטולים נמרצים? צ'ק. קפה? דייאט-קולה? פלפל חריף? צ'ק! צ'ק! צ'ק!!!1. שום דבר לא עוזר. מקרה אבוד.

מן המפורסמות היא שאם אני מוזמן לחברים, כדאי מאוד לסגור איתי את כל הבובע-מאייסעס עד עשר, אחת-עשרה מקסימום, לפני שאני נרדם להם על הספה הצהובה. את כבוד הצ'יף איפי טומבי זה מפתיע, משום מה, כל פעם מחדש. "שנכין לך דלעת רתומה לעכברים ליד הדלת?" הוא שואל בזעף לעגני. אני ממלמל משהו לא מחייב על זה שאם קמים מוקדם בבוקר... טוב, בשלב הזה רצוי שלא תהיה בסביבה אף חבצלת, המתעוררת אל עוללה ארבע פעמים בלילה, ועדיין משכימה קום במלא עזוז – ועם זאת מאחרת בנשף כנערה בת-עשרה. מזל שמזגנים ופוסיקאט דווקא מבינות לליבי הנמנמני. אלא מאי, שהן מבכרות לישון עד מאוחר בבוקר (למעט משמרות בוקר של המזגנית) ולכן ערניות כתנשמות-מחמד בשעות הקטנות של הלילה. ורק אני, מכולם, מצניח עפעפיים כמו שימון פרס לפני הניתוח, עוד בטרם יקרא האורלוגין חצות.

ומה אם גוררים אותי לאירוע תרבותי, דוגמת קונצרט, אופרה, הצגה או סרט? דעו לכם ששם, למרות הפדיחה השמורה למי שנוחר בעוז ברגעי המתח, הכי קל להירדם. וכי למה ציפו בדיוק פרנסי התרבות של העיר? כיסאותיהם של בתי-העינוגים הרי רכים הם מני רוך, והאורות מתעמעמים להם עד כלות... נו יאללה, שיביאו כבר שמיכת-פוך וגמרנו! פיניש דה וֶרק! פיניש דה וֶרק!

כך למשל מצאתי את עצמי לפני שבועות מספר בהצגה "המלך ליר" של התיאטרון הקאמרי. מחזה שייקספירי זה הינו מראש טרגדיה לא-קלה, המבקעת חדרי בטן. על כך הוסיף והכביר כבוד הבמאי, שהביא אותה במין עיבוד פוסט-מודרניסטי קשה במיוחד לעיכול. שתיקות ארוכות, מחוות תוקפניות ותאורה מעיקה שליוו את ההצגה מראשיתה, גרמו לי מהר מאוד לאבד עניין ולצנוח בעלפון-חושים לתרדמה עמוקה על הכורסית הנוחה. רק מדי פעם נקטעה מנוחתי באחת, למשל כאשר קרן מור עמדה על הבמה וצווחה במלוא ריאות "גלוסטר! גלוסטר!". מתוך נמנום תהיתי ביני לבין עצמי אם גלוסטר זה לא שם של רוטב, אפעס. אבל לפני שהפסקתי לענות לי, כבר צנחתי שוב אל בין זרועותיו המסוקסות של מורפיאוס בן היפנוס.

ובהזדמנות אחרת, ממש לא מזמן, הלכתי עם אש"ג וצ"ג לצפות בסרט הדני האיכותי "אחרי החתונה" (אֶפְטֶר בְּרילוּפֶּט בלשון המקומיים). הסרט הוקרן באולם לב 1, שגם בו המושבים מרופדים עד מאוד והחשכה עבה כמותני אבי. משום מה בחצי שעה הראשונה של הסרט עוד החזקתי מעמד, אבל אחרי-כן כבר לא ממש יכולתי לעמוד בפרץ. לא עזרה במיוחד העובדה שזו בעצם טלנובלה במסווה של סרט איכות. "הו, אז אני בעצם אביך" רטן הגיבור. "אני לא מאמינה, אבא שלי עומד למות!" צווחה הגיבורה. הכול ממש כמו בימי "באבא, יא באבא!" הזכורים לטוב.

בקיצור, למי שלא הבין – כל המעוניין לצרף אותי לאירוע חברתי, קולינארי, תרבותי או אחר, אנא נסו מזלכם לפני השקיעה, במידת האפשר. ולא – חריפיטי-חרופ עליכם ועל ראשכם. ראו, הוזהרתם.