רבים שואלים אותי: מה קורה איתך? למען האמת קורה די הרבה ואפילו הרבה מאוד, ואולי זו הסיבה שאני לא מגיע בכלל לבלוגיה. בחודש וחצי שחלפו מאז פתיחת המשרד קרו לי יותר דברים מאשר בכל השנה שעברה. ובכל פעם שהתכונתי להתיישב ליד המקלדת ולנסות לשגר לחלל העולם איזה פוסט, מיד קרה דבר מה (או שניים או שלושה במקביל) וכל תכנוניי עלו בתוהו. אבל עכשיו, כשהדברים נראים כאילו הם עומדים להיכנס למסלול של שגרה, אני הולך להוציא עדכון ויהי מה.

(הערה כללית לסדר ולא מאוד קשורה. תגידו, זה לא קצת מוזר איך הבלוג הזה משנה את פניו חדשות לפרקים? זוכרים, פעם היה פה ממש מדריך למטייל בעולם ההפוך. כזה עם הסברים מאירי עיניים על מושגים שונים מהעולם ההומואיסטי. וכל מיני סיפורים מסמרי אוזניים על מפגשים משונים עם אנשים מוזרים. והיום מה? כבר די הרבה זמן שזה פשוט בלוג. בלוג ככל הבלוגים. כזה שמדווח לקוראיו על קורותיו השוטפות של הכותב בסגנון עדות "קמתי ,תרחצתי, תלבשתי". פעם הייתי מסמן פוסט כמו זה שלפנינו בסימון 'זפל"ה', לאמור: זהירות, פוסט לא הומואי! והיום? נראה לי שאם במקרה יצוץ לו פתאום פוסט חד-מיני, אזי יהא זה הוא עצמו שיצטרך לקבל תיוג מיוחד. תשמעו, אין לי מושג אם זה טוב או לא. אבל ככה זה. לא נותר לי אלא לקוות שזה מתאים גם לכם).

טוב, אל רצף האירועים. ובכן, מה היה לנו שם? בפוסטי האחרון סיפרתי על השבועיים הראשונים מאז פתיחת המשרד, על עומס העבודה המדהים שנוצר אצלנו, על ביקורו של פ' הנמרץ (ואולי: טוּרבוֹ-פ', שכן נמרצוּת שכזו לא ראתה שפחה על הים!) וגם על אווירת הלחץ המהול בכיף שהשתררה בצוותנו הקט, כשמד סיבובי-המנוע הולך ומטפס לגבהים בל-נודעו לקראת אירוע ההשקה. ושם אם אינני טועה עזבתי אתכם תלויים באויר, מחכים לרגע ההירואי של גזירת הסרט.

ואכן, ככל שהתקרב יום האירוע הלך הלחץ אצלנו וגבר עד מאוד. עם עזיבתו של פ' נותרנו, א' ואני, יתומים מאב. במקביל המשכנו להתמודד עם נושאים שעלו מולנו בארבעה מישורים מקבילים: פגישות עם לקוחות, לימוד החומר החדש, תפעול הלוגיסטיקה המשרדית – וכמובן ההכנות לאירוע. בשבוע אחרי לכתו מאיתנו של האב הרוחני נפגשנו עם ששה לקוחות חדשים, קראנו מגוון של מסמכים מקצועיים, עסקנו בשכירת מכוניות, פתיחת חשבונות אצל ספקים שונים, קריאה לטכנאים כאלה ואחרים, וכמובן המשכנו לתכנן את האירוע הנוצץ שעמד להתרגש על ראשינו.

עלי לחזור ולהזכיר שאירוע הפתיחה החגיגי היה רק גולת הכותרת של מה שניתן לכנות בשם "הביקור המלכותי": נחיתתם בישראל של שבעה חברי הנהלה בכירים מארה"ב ובריטניה, שבראשם המנכ"ל האגדי של החברה. כך שלדוגמה א' הקדישה לפחות מחצית מזמנה לטיפול בסידורי הנחיתה וההמראה של האישים החשובים הללו, בעוד אני מנסה למלא את זמנם בפגישות עם לקוחות ושותפים עסקיים למיניהם כאשר הלו"ז הצפוף משתנה תחת ידינו חדשות לבקרים. היה דיסקו.

מדי בוקר כשהגענו למשרד ציפו לנו עשרות מיילים מיום העבודה האחרון בקליפורניה. כל אחד מהם נשא עימו בשורה נוספת מתחום ה"אופס, הנה נופל לנו עוד תיק על הראש", ואנו פכרנו את ידינו ביאוש עגמומי. ומדי ערב, כשנדמה היה לנו שאיכשהו הצלחנו להשתלט על הכל, התעוררו להם הקליפורנים מעשה שטן והמשיכו להפגיז אותנו במטלות שונות מנשוא. זכורה במיוחד שיחה אחת עם פ' היקר, לעת ערבית, בה עִדכָּנוּ אותו על פגישות עם לקוחות (לקוחות, רבאק! יש לנו בכלל זמן ללקוחות כשכל הפמליה המלכותית הזו באה להתרגש על ראשינו?). פ' ירה לנו צרור של "צריך לעשות אחת-שתיים-שלוש" על כל לקוח שכזה, ומה-זה התלהב מעצמו, לאמור: "חבר'ה, העסקים ממש פורחים!". א' ואני הבטנו זה בזו בעיניים טרוטות ונהמנו משהו לא מחייב לתוך הפומית. אני מזכיר: אצלנו הייתה השעה כבר המון בערב, בזמן ש-פ' רק הגיע למשרדו לעת בוקר, אנרגטי מתמיד. "צוות!", שאג אז פ', "אתם לא נשמעים לי נלהבים!". כמו שאומרת עדי בעולם: ררררר.

אבל, כידוע, עוד לא נולד המאניאק שיעצור את הזמן, ושאלת השאלות ("עד מתי ינואר שש?") החלה לקבל תשובה ברורה ("רק עוד יומיים למנאייק!"). בבוקרו של היום הראשון לביקור המלכותי הגענו א' ואנוכי למשרד וחייכנו זה לזו חיוך עייף. ידענו שעם כל כמה שזה נשמע מוזר, הכול בשליטה. השטיח האדום כבר נגלל והקהל עומד על רגליו לקבלת האישיות המרכזית. קדימה הפועל!

שלושת הימים שלאחר-מכן זכורים לי בתור רצף אקלקטי ואקסטאטי של אירועים הרודפים זה בזנבו של זה. ארוחת ערב עם כל הפמליה בסטפאן בראון (פ' התעקש על אווזי, אבל נכנע), ארוחת בוקר במלון, סיור נמרץ בין שבעה שותפים עסקיים במכונית שרד שכורה (כשאני מורה לנהג לעקוף את הפקק במחלף הסירה דרך חוף הים, וראשו של המנכ"ל הנערץ נחבט חזור והחבט בתקרת המכונית המקפצצת), אירוע ההשקה, ארוחת בוקר עם מנכ"לים נבחרים, סמינר בנושאים כאלה ואחרים, סיור חטוף בירושלים המושלגת (אחד הסמנכ"לים שלנו ניגב דמעה בכנסיית הקבר), ולסיום ארוחת ערב בהרברט סמואל (פ' התעקש על אווזי, אבל נכנע). ויום למחרת כבר הייתי על במטוס בדרך לכנס אנשי-המכירות השנתי של החברה בקליפורניה.

רגע, שתי מילים על האירוע הנוצץ. ובכן – הכול תקתק כמו מטען צינור מדוגם, וכל התודות מגיעות ל-א' האינסופית. הרכֵּב הג'אז ניגן, מלצרים סבבו חרישית בין האורחים עם אפיפיות בטטה ברוטב זנגוויל וריחן, ואילו אני עמדתי כחתן ובירכתי אישית כל אורח שהגיע, לאמור: "טוב שבאתם!". ובאמת, מכיוון שהיה זה ליל סופה וסערה נדיר במחוזותינו, כל אחד ואחד מהמגיעים ראוי היה לברכה מיוחדת. את הבלוגיה ייצגו: פוסיקאט ושמאלנצ'יק, איפי טומבי וקיזי, מארקס וספלול. מזגנים לא יכלה להגיע, ואילו שצ"ה וחבצלת שהו בניכר (אבל קיבלו אותי בריבוע בהמשך השבוע). וזה הזמן לכל מי שלא הוזמן להיעלב ולנאץ אותי ואת זרעי עד יום אחרון. ע-כ-ש-י-ו.

טוב, איפה היינו? אה, במחלקת עסקים בדרך לחוף המערבי. לא אכביר מילים על הרֶד-נֶק השיכור שישב ליידי, לא אתלונן על איך ביטלו לי ברגע האחרון את הסטופאובר בניו יורק, לא אקטר על הטיסות שאיחרו והביאו אותי לעמק רק באחת אחר חצות ובלי המזוודה שנשארה מאחור – אקפוץ ישר לסופ"ש המופלא שביליתי עם חבצוש ושצ"ה בקניות, באכילה לא מבוקרת (כולל פחמימות רעות!) ובבהייה בלתי-מושכלת בסופרבול (רק למה השחקנים לבושים כל כך?). איכשהו הוויקאנד עבר מהר מהצפוי וכבר מצאתי את עצמי מושלך היישר לתוך הכנס השנתי של החֵברה שלי במלון מפואר בפאתי סן-חוזה, עיר ואם בקליפורניה.

כצפוי, עשרות אמריקאים חייכנים-להכעיס התנפלו עלי בלחיצות ידיים ושוררו זה לזה ברינה: "זה הניוּ גיא אין איזראל!!!1". כל איש מכירות נידח ממונטאנה נזכר פתאום שיש לו דודה בפתח תקווה, והלחיים שלי כאבו מרוב שמחת-העמֵל. עוד נאום עידוד אחד ("ווי אר דה בסט!") ואבָדתי. מזל שהביאו מטפס הרים ללמד אותנו על התמַדה, ומנכ"לית של חברת נפט לספר לנו על תעוזה, וגם צמד סטנדאפיסטים שהרביצו בנו את תורת הצחקוקים (יא רבנן, איזה שעמום). וכך חלף לו הכנס בנעימים (?) ונותרו רק עוד שלושה ימים. עוד ארוחת ערב עם חבשצת, עוד שש פגישות עם אנשים מההדקווטרז שאני חייב, פשוט חייב להכיר, וכבר אני על מטוס בדרך חזרה. אתם בטח מבינים איך כל השבועיים ההם הפכו במוחי לסלט סיזאר אחד גדול (בלי קרוטונים).

וזהו בעצם. מאז אני לבד. לבד. עצוב ובודד. כמו כלב, אני אומר לכם! א' נסעה לחודשיים של הכשרה בלונדון, ואני פותח כל בוקר את המשרדון ומדבר קצת עם עצמי ("מה עשית אתמול בערב?"). ואז עובד ועובד ועובד, לפעמים יורד לארומה מתחת למשרד לחטוף את מרק היום (תמיד עדשים) וסלט עוף, ואז חוזר ועובד ועובד ועובד. ולעתים, כשמגיע ערב ואני מותש, מתקשר פ' בעליצות של בוקר להזכיר לי שאני בעצם לא לבד. שיש מאחוריי קורפורייט אמריקני גדול שכולו רק רוצה בטובתי! לא כיף? (התשובה במהופך: דווקא כן).