לקרוא את הקטע עד הסוף-מבטיח שזה ישתלם

ובייחוד ובעיקר ובכלל,
לא מוצא תירוץ לקיומו באוויר החלל.
בלי שום הסבר,שום סטירה,שום אבל,
החיים אותו ניצחו ולקחו איתם שלל.
מחכה לאחת שתוליך אותו שולל,
שתלמד אותו לשמוח, להפסיק להיות אומלל.
אבל הוא לא ראשון או אחרון להמציא את הגלגל,
אין ספור כבר ניסו וגילו שאין זה קל
לא לסמוך על אחר, כי החיים לא פסטיבל.
וגם אם לבסוף ימצא אותה היא לא תשנה כי אין גורל,
החיים היו בידיו ונסתם עליהם גולל.
וזה מצחיק-עצוב לשמוע זאת מילדון בן שבעשרה, עולל
שאת חייו בקושי חי ולא הותיר אחריו שובל
שבראשו גילה כבר את רזי העולם, הדת, הריח, השינה, המאכל.
אך בזווית ראשו מנקר אותו הבזק של דעת, ידע, או סתם מנת משכל

שדוחף אותו לכתוב את מחשבתו בברור אך בכל זאת במעורפל
כי בסוף כל חרוז, שורה או דמעה ששלח היישר אל על
הוא מבין שחסרה האוזן שתקשיב וגם תשאל
לא על חייו או חבריו, נשמתו או איפה בדיוק בילדותו נפל,
על שום דבר בעצם, רק שתזכיר לו איך זה, כשאחר מושיט שארית חיוך, ניד שפתיים, בדל.
שתחסיר ממנו את התואר אליו נסחף מעד ועד בכלל  - אני עצמי, ז"ל

לאחר שקראתי את הקטע אני חייב להבהיר:

לא להבין לא נכון, אני לא הולך להתאבד ;-) .