שעת הש.

מחר סילבסטר. הייתי הולכת לראות את רוקי 6 בשביל האירוניה, אבל הוא יוצא רק בפברואר, לטעמי זה כשל הפצתי. אז בטח אני סתם אשב בבית (מול הפרק הראשון בעונה הרביעית של השיר שלנו בשמונה ועשרים ביס חמש וגם בחמישה לעשר בשידור החוזר).

גם היום אני סתם יושבת בבית וגם יש לי קצת קלקול קיבה, כפי הנראה הרעלה מכוונת של אמא, אז אני עסוקה בעיקר במחשבות שירותים אובדניות* ובשתיית דיאט קולה.

ביום רביעי יש לי דייט, וגם יש עוד איזה אחד שהכריחו לי לאשר לתת לו את הטלפון שלי ("הוא מטריף! אבל שקט. חתיך! אבל מופנם. מצחיק! אבל עמוק. את יודעת כהן, הוא מסוג האנשים ששואלים את השאלות פנימה" ~בחילית~) ובינתיים לא עניתי לו. קצת דחיתי וקצת התחמקתי, אבל מתישהו זה כבר היה או לנסות או לפספס, ולא בא לי לפספס. יש מישהו שחשבתי שרוצה אותי, אבל במבט לאחור כנראה רק רציתי שהוא ירצה, ובגלל זה טעיתי בזיהוי סימנים ואולי קצת יצאתי אהבלה, ככה שמוכרחים לזוז הלאה.

אפרופו לזוז הלאה -  קוקסתא גילתה לי שעשיתי הסבה. 

וארז גילה לי שאני בכלל קונגלומרט

אני מקווה לקבל אחוז מהרווחים ואז לבלוס לאנצ'ים בטוטו למשך שארית חיי.

זהו, רק רציתי לעדכן שהכל סבבק,

אני הולכת להתפחלץ על הספה ולחכות שכבר לא יהיה לי קלקול קיבה או שאני ארדם, מה שיבוא קודם.

שלכם,

מקללת ומשל... המפף פיכסה פויה.

*מחשבות שירותים אובדניות = יא הרגו את סדאם מעניין אם קרין קורן תחיה יהיה חבל לי לוותר על הדמות שלה למה אין לי חבר? אולי יש לי רגל בגב? כמה אכלתי בסופש אני שמנה וקצת עצוב לי על סדאם תמרה בטוח תחיה אבל מה עם קרין קורן? למה אני נקשרת תמיד אל דמויות המשנה? אולי זה בכלל לא סדאם אלא כפיל?  אוי איך אני אוהבת את השיר הזה מהחתונה של החבר שלי אני בטוח אשים אותו בחתונה שלי איזה חמודה עינב גלילי גם אני אקח אפידורל איזה כיף הנייר עם הכלבלבים.

אפשר אולי חבר בלי הקטע של הדייטים? כי

(יום אחד אני עוד אספר את הסיפור המשעשע על אותו אחד טבעוני וחתיך שלקח אותי למאורת נבטים לשתות משקה אורגאני, אך גילה לחלחלתו שאני נעולה בנעלי עור ומתלהבת ממינק כביתה האובדת של קרואלה דה ויל. באותו רגע התבשרתי בנבזות שמקומי אינו בין שותי העשבים, ומכאן כינויו - נבז חיטה).

אני עייפה מזה עוד לפני שהתחלתי.

ביוטכנולוגיה

הפכתי את כל התיקיות, את כל הספריות הנסתרות. כלום. נמחקה לי היסטוריית הודעות המסנג'ר, עוד מהימים שהייתי חיה רעה ומצ'וטטת.

זו לא טרגדיה, אני יודעת. זה לא שהיה לי שם חומר מרשיע או עדויות שגביתי בסתר. אבל היו לי שם פרידות, ואהבות, שנאות ובדיחות וסודות, חיים שלמים שתועדו בבטחה בינארית ועכשיו קיימים רק כשברירים מסולפים במוחי הסקלרוטי. אולי לא הייתי צריכה להתעלם מההודעה השגרתית על הדסקטופ שלמחשב אין מספיק זיכרונות, אבל מי חשב שהוא יגנוב דווקא את שלי.

בסופרלנד היו הרבה פחות אנשים משחשבתי. מה קרה לילדים? הם כבר לא אוהבים ספינות פיראטים ופופקורן ולצרוח?  התור לרכבת ההרים המגניבה "קומבה" היה קצר, לא חשוב כמה סללומים ולופים הוסיפו, לא השתרכו לשם ערימות של גמדים מעצבנים ומתרגשים (חוץ ממני, כמובן).

כשהתיישבתי במושב הרכבת שלי והתחילו לנעול את כולם חשבתי שזהו, אני הולכת למות, הלב שלי דפק במהירות, הרכבת הזאת מובילה לדכאו. קמתי ברגליים רועדות, נטשתי את הדודה וציינתי שאני לא עולה ואיפה היציאה ובהצלחה לכולם פשוט אני ראיתי "יעד סופי שלוש" ויודעת מה קורה ברכבות הרים.

 פוסיקאט, החזירה אותי למקום בצרחת "שבי בשקט!" בגרמנית כמובן, שני המפעילים נעלו עליי את המושב ואמרו לי "תראי, זה סגור טוב, לא יקרה לך כלום". את תחילת הנסיעה העברתי בעיניים עצומות ובחילה, אחרי זה פקחתי אותן וצווחות השמחה כבר הגיעו מעצמן. הקומבה זה הכי מגניב! סיכמתי כאחרונת אוספי הפוקימונים המנוזלים וקניתי תמונה.

חוץ מזה אני ושרוני עשינו כמעט את כל המתקנים, היינו בין היחידות שהעזו לעלות על ספינת הפיראטים שעושה שני לופים שלמים והיינו אמיצות מאוד.

מיום כזה נהדר אפשר רק לרדת, חשבתי לעצמי בעגמומיות במונית בחזרה.

לשמחתי טעיתי.

לאחר מנוחה קלילה מול האו סי, מגרש ביתי וסקראבס, אני ושרוני התחלנו להתארגן למסיבה של חבצלת.

עשינו מסיכה, התקלחנו, לבשנו מחלצותינו המהודרות, התאפרנו כזונות לנינגרדיות ויצאנו לכיוון המועדון. החלטנו להגיע מוקדם על מנת לעודד את רוחה של חבצ שחששה מכישלון מסיבתי והברזה המונית, והייתה עצובה ומודאגת בגלל מחלתו של רן, שבנינו עליו כהרגלנו כמסמר מסיבות מקסים אבל שכב בבית עם וירוס מרושע במיוחד.

כשנכנסנו היינו מעט לחוצות. לא הכרנו איש מלבד חבצוש ובעלה, אנשים זרים טופפו מעדנות עם סיגר איכותי וכוס וויסקי כשברגע התנגנה לה מוזיקת ג'ז רכה.

אבוי. מילמלנו ברעד.

כמובן שלאחר רבע שעה, שתי מנות קוקטייל הבית, כמה פרצופים מוכרים ומספר טורטיות סלמון מהממות הכל נראה שונה לחלוטין.

קוקסתא הגיעה עם בנזוגה החתיך, והתגלתה כנערת מסיבות מופלאה, רקדנו איתה ללא הפסקה לצלילי המוזיקה שהפכה מג'ז לשנות שבעים שמונים במיקסים טראנס, עם הפוגה קלה לשיר האהוב עליי מסטודיו סי, שהוא מזרחית דאנס בשם "אני בנאדם" של איזה פרחול מהקריות.

אני, שרוני, קוקסטא והביולוגית לקחנו הפוגות הקפצה קלות כל מספר דקות, יחד עם פוסיקאט ומחשופה המצוין, אפילו בנזוגה הכוסון של חבצוש הקפיץ איתנו והשמחה הייתה רבה. מיותר לציין שחבצוש פיזזהעל נעלי סיכה אדומות, מה שהופך אותה לראויית עיטור העוז. השתכרנו מלא, רקדנו המון, העייפות והשרירים התפוסים מהסופרלנד נשכחו כלא היו ועשינו חיים משוגעים.

בחמש וחצי בבוקר, אחרי מספר הקאות, קפה מסכם אצל צ'יף ורונדלים בת"א, אני ושרוני לבשנו פיג'מות סאטן ונכנסנו למיטה בכוננות הריכולים הקבועה שלנו, אבל הדבר היחיד שהצלחנו למלמל לפני ששקענו בתנומת מוות זה שהיה יום מושלם. מושלם.

אתמול כמובן כבר הספקתי להתרסק במקלחת כישיש בעל עצמות פריכות ואני מפורקת.

זהו לעכשיו, מחר נגמר לי החופש אז אני הולכת להכין סלט

שלכם,

שמחה אך מעוכה

ש.

נ.ב. - מי בא לבזבז איתי את התלוש לדפנה לוינסון ששרוני הביאה לי מתנה (פלוס דיסק של עמיר בניון וגרביים!!1)?