בראשית פתחתי את הפה בכדי לדבר, ואז ברא אלוהים את השטויות

הגשה לתחרות. הפעם הראשונה שלי, Wish me luck :)

הוא התיישב מולי בפנים חמורות סבר.

"את מבינה שהמצב קשה?"

"כן, נו, אני לא מטומטמת, אבל מה אתה רוצה שאני אעשה?"

"עמית, אני מצטער, אבל-"

"אבל אם אני לא אכתוב משהו עד החודש הבא אין לי עבודה. תודה, אח."

"אל תעשי לי את זה. את יודעת שזה יותר מורכב מזה."

נעצתי בו עיניים גדולות. אני יודעת, אבל זה לא משנה.

"הייתי צריכה להקשיב לאמא."

"די, נו, אל תיכנסי לזה עכשיו."

"די! היא תמיד אמרה שזה לא יצליח לי. היא תמיד אמרה שאין לי כישרון. הייתי צריכה להקשיב לה."

"לא היית צריכה להקשיב לה!" הוא תפס בכתפיי. "היא טעתה." הוא הגה את המילים האלו באיטיות דרמתית משהו.

"טוב, די, זה מתחיל להיראות כמו סצינה מתוך טלנובלה ארגנטינאית גרועה. ואם לזה אתה מכוון, אני לא מתכוונת לכתוב שום דבר כזה."

הוא חייך והרפה.

"את יכולה לנסות שוב?" הוא שאל בטון מתפייס. העפתי מבט לעבר שולחן העבודה שלי. כתמים של כוסות קפה חמות שמישהו לא טרח להניח על תחתיות עיטרו אותו במרכזו.

"תעזור לי?" פניתי אליו בתחינה כנה.

***

ישבנו, אני וגיא, בסלון המאובק של דירת הרווקים שקניתי מסטודנט תל-אביבי בדימוס. ניסיתי למצוא את עצמי בשקט הסובב, כשכלום לא נשמע חוץ מהמנוע המתייפח של המזגן. עוברת שעה, עוברת נוספת, וכולן נכנסות זו בזו ויוצרות בעייני דמיוני חור תולעת לחוץ שמאיים לבלוע אותי, ובעיקר את פרנסתי יחידתי.

"אם היית רצינית עם זה, עד עכשיו כבר היית יכולה לסיים לשכתב את המלט בגרסה העתידנית ולהחזיר לחיים את שייקספיר כדי לשאול מה דעתו. בעצם, אם כבר, תבקשי את העזרה שלו, כי לבד את פשוט-"

"תמיכה. ת-מ-י-כ-ה. מכיר? שורש ת.מ.כ, בניין... אלוהים ישמור, אתה יכול בבקשה לסתום את הפה, שמוק?"

הוא פער את פיו כנעלב.

"ככה מדברים למו"ל האחראי שלך? עם הפה הזה את מנשקת את אבא שלך?"

"לא, אבל ככה מדברים לאח שלך, ועם הפה הזה אני עומדת לקרוע לך את הביצים."

חזרתי להתבונן במחשב. המסך עדיין עמד ריק ממילים.

"יש לי רעיון!" הוא זינק על זוג רגליים אחוריות והרים אצבע גאה אל על, במשהו שנראה כמו מחווה לימי הזוהר של ג'ון טרבולטה.

"רגע, אל תזוז!" צעקתי, "אפשר לצלם אותך? אני אשים אותך על הכריכה, ולספר נקרא: 'שוב הדיסקו כאן'. זה יהיה הפאקינג תנ"ך הבא. כאילו... של קאסוטו. אולי, אמ, בגרסת הבמאי."

"תסתמי ותקשיבי, אדם פשוט!" הוא קרא באינטונציה של חזן, והתקרב אליי עם אותה אצבע מושטת. כשכבר הייתה אצבעו ממש קרובה לאפי הוא צחק.

תליתי בו מבט תמוה.

"את פוזלת כשאני עושה את זה..."

"נו, מפגר!" דחפתי בחוסר סבלנות את היד שלו מפניי, "הדד-ליין עוד פחות חודש! מה הרעיון?!"

"טוב, טוב, תקשיבי," הוא התיישב על שולחן הקפה מולי, "את זוכרת שלפני משהו כמו 11 שנים, בבית של סבתא יהודית...
למה את צוחקת?"

"לא ניקיתי את השולחן מאז ש... אתה יודע, אני וירון היינו פה בט"ו באב, והוא קנה זוג-"

"פוקוס!" הוא סטר לי. ליטפתי בעדינות את לחיי הבוערת מבושה, כשהחלטתי לתת לו להמשיך בדבריו, ממלמלת "כן, בוס" בשפתיים רפות.

הוא לקח נשימה לפני שהמשיך, בשביל האפקט הדרמתי.

"זוכרת שלפני משהו כמו 11 שנים, בבית של סבתא יהודית, סבא בנה בית עץ מתפרק בחצר האחורית?"

עיניו אורו. התחלתי להבין לאן הוא חותר, וקיוויתי שאני טועה.

"כן, מה איתו?"

"נו?!"

"נו?"

"תכתבי על כל הדברים שעשינו שם! את יכולה לכתוב על הילדות שלך, ועל כל מה שעברנו, ועל... את יודעת. זה יהיה כמו... כמו... את יודעת, נו."

בהיתי בו בשתיקה דקה ארוכה. אצבעו הגאה התקפלה בבושה והבעת חוסר בטחון עלתה על פניו.

"מה?" הוא שאל בתמהון.

"אתה רציני?"

"מה את רוצה? זה אחלה רעיון!"

"מעכשיו אתה לא אח שלי, סגרנו?"

"מה?!" הוא זעק, מושך את ההברה היחידה כילד קטן.

"תציע את זה לסטפני מאייר, אני חושבת שנגמרו לה הרעיונות הגרועים."

***

הייתי חייבת למצוא את ההשראה שלי, והזמן לא חיכה לי. היא הסתתרה היטב, אותה מוזה שליוותה אותי כל השנים, אבל הייתי נחושה למצוא אותה. יצאתי באסרטיביות בעד הדלת, חמושה במצלמה, והלכתי לכיוון האוטו המקרטע בליסינג שלי. העברתי הילוך, לחצתי על דוושת הגז, והתחלתי בדרכי לתל אביב רבתי, לפגוש את גיא לעוד יום מפרך של חיפוש.

"בואי." הוא קיבל את פניי בחום משהו. הלכתי לצידו דוממת, תרה בעיניי אחר משהו, משהו אחד קטן שיצית אותי. ילדה מרוחה בשוקולד. אישה זקנה ליד עדן החלון. גבר לבוש שחורים הולך בחפזון. בית קפה הומה אדם, בקבוק בירה ריק עומד בגפו על ספסל, שקית גולשת על גלי הרוח החורפית.

גיא נעץ בי מבט, ספק שואל ספק מקווה.

"כלום." עניתי באכזבה.

"יש עוד-"

"24 ימים. אל תזכיר לי את זה, בבקשה."

"טוב, אם אני מכיר אותך כמו שאני מקווה, לחפש את זה לא יעזור. בואי נעצור בארומה לרענון קצר."

הסכמתי בלית ברירה. בסתר ליבי, תמיד העדפתי את קפה קפה.

***

שכבתי על רצפת הסלון שלי, שניקיתי רק אתמול, והמחשב הנייד מולי, כמה ימים אחרי טיול השדה המאולתר למרכז הארץ. גיא ישב על הספה בקצה החדר והשעין רגליו על השולחן. לא גערתי בו חרף הפדנטיות שלי. האווירה הייתה קשה ומתוחה. אפילו זה לא היה חשוב באותו רגע.

"את מוכשרת ומדהימה." הוא שבר את הדממה.

"תפסיק."

"זאת האמת."

"תפסיק!"

הוא שתק. הרגשתי את עיניו חודרות את עורפי.

"זה בגלל אמא, נכון?"

"אולי תרד ממני?!" התפרצתי. קצת הצטערתי על זה.

"לא, עמית. יש לך בדיוק 16 ימים ו... 5 וחצי שעות לכתוב לי רב-מכר. אני לא יורד ממך."

שתקתי. קיוויתי שהוא יבין, בלי מילים, שאני מסכימה איתו. באותו רגע, יותר מאי פעם, שמחתי שאחי הגדול הוא גם הבוס שלי.

"היא היחידה שלא האמינה בך לאורך כל הדרך, והיחידה שהעזה למתוח עלייך ביקורת אחרי הספר האחרון שלך. אין לה מושג מה היא עושה. אם את שואלת אותי, היא מקנאה. היא מנסה לחיות את החלומות שלה דרכך, וזה אוכל אותה שאת יותר מצליחה ממנה."

"וואו, עברת קורס פסיכולוגיה בגרוש?"

"נו, תהיי רצינית. למילים שלה אין משמעות."
הוא אמר ונתן מספר רגעים למילותיו לשקוע. "לה אין משמעות."

"אני לא בטוחה בזה בכלל, גיא. בכלל בכלל." אמרתי, ומיד נתקפתי פחד שמא צדקתי. אני לא יכולה לתת לזקנה הבלה הזו לנצח.

"את מדהימה." אמר גיא בשקט, ושבר את קו מחשבותיי.

***

נכנסתי לyoutube והקלדתי בשורת החיפוש "5 בבוקר". גבריאל בלחסן. מדהים בצורה נוראית.

בזמן שהשיר התנגן, פתחתי קובץ וורד חדש ובהיתי בדף הלבן. חיכיתי שמילות השיר יכנסו לראשי ויתפרקו ויתחברו, ויצרו רצפים חדשים מאותיות חדשות, ויגרמו למשהו, רק משהו אחד, להיות בעל משמעות. זה כל מה שאני צריכה. שנייה אחת של הארה. רגע יחיד של השראה אמיתית.

בזמן שהמחשב המת שכב על ברכיי ללא נוע, חשבתי על האירוניה. האירוניה. כמה אירוניה. אני, הכבשה השחורה במשפחה. אני, שאף פעם לא עניינו אותי הלימודים, ואף פעם לא הקשבתי להורים שלי. אני והשטויות שלי, כותבת כל הזמן. "אין לה עתיד", קולה של אמא מהדהד בין כותלי ראשי, כל התנגשות מרעידה ומטלטלת את עולמי הצר כמו טריפ רע. "לא ייצא ממנה כלום. היא חושבת שהיא יכולה להתקיים מזה, והיא לא" היא אומרת, צועקת, מדגישה, מאוכזבת. מטומטמת.

הסבל הזה עומד שם, מסרב לזוז. נטיף קרח דוקר שמסתיר שנים של היסטוריה מוחשית ממש, ואני לא מצליחה להגיע. אני עומדת על קצות
האצבעות, מרגישה את הבטן מתהפכת, ולא נוגעת. הוא מטפטף, ואות גדולה חובטת בראשי ונופלת לרצפה, שוכבת נטולת כל רוח חיים. אני בוהה בה ולא מעזה לגעת, רק שלא אהרוס עוד יותר.

"את רואה? זונה לא מוצלחת. טעות, זה מה שאת. טעות!" בת קולה של אמא מרעידה את המערה. אני רוקעת ברגלי וצועקת, אמא, תסתמי. צועקת, שהיא תשמע, אפילו במקום בו היא נמצאת עכשיו. אמא, תסתכלי עליי. את זונה, לא אני. את טעות, לא אני. תסתמי את הפה.

המערה רועדת ומשקשקת כולה, מראה סימני חולשה. אני משתתקת באחת. הנטיף הגדול מעליי החל להתנודד, מאיים להינתק, כשהבנתי שזהו, הכל

הולך לקרוס. זה הולך להיגמר.

פחד שטף את גופי. תהיתי לעצמי אם אטבע, כשכוח המשיכה של עולם הדמיון שלי קם על יוצרו, ובבת אחת, ברגע שנשמע כמו מלחמת אלים זועמים ברקיע,

בום.

קודם רוח, ואז אש, ואז רעש, וכולם יחדיו יוצרים אי-סדר נורא ואיום, כזה שמסדר את הכל בדיוק במקום הו הוא נועד להיות.

זהו. יש לי את זה.

עוד רב מכר.

רואה, אמא? אמרתי לך שאני אצליח.

אחרי מאמצים רבים, הצלחתי, ג'יזס מאדר פאקינג קרייסט, לכתוב סיפור על הצלחה כלשהי, בלי יותר מדי קיטצ'. הרבה בזכות הרוסי הזה (עם לא מעט פרשנות אישית).