מיקה: 123 go
מיזנטרופ: חלה כאן כנראה אי הבנה. הבנתי, באופן מוטעה בדיעבד, שאת מתכוונת לסגור את הבלוג ואילו את, שמבינה את עצמך טוב יותר, החלטת בסך הכל לא לממן את נענע ולא לחדש את הבלוג. טוב שאת נשארת. אגב, העיצוב הירקרק-פסטלי הולם את האופטימיות שמבצבצת פה, אצלך.
מיקה: רוב תודות, נגעת לליבי.
אך לא התכוונתי להפסיק לכתוב כאן, רק לא לחדש את הפרו, אני לא מוצאת טעם לכך.
מיזנטרופ: בטרם תנעלי את הבלוג ותעברי, עם המעבר לבית החדש, לאתר אחר, משלך- כי הרי את שואפת לעצמאות- רציתי לומר לך תודה על כל המילים, על השיתוף, על הרגישות, החוכמה, הטלטלות והאנושיות.
overdoze: שנה מתוקה וטובה. מוצלחת. והמון אושר.
מיקה: הדבר המאיים במסרים הוא האפשרות לא להצליח לרדת לפשרם כראוי.
ענווה לכולם!
אנטונן: הדבר המאיים ביותר בחלון מסרים, כמו חלון ראווה, הוא שההשתקפות נראית הרבה יותר טובה. הו, איזו תאווה לנהוג בענווה.
מיקה: מתוחכמת את.
אנליזה: שום בדידות ושום נעליים, נכיר לו את אח שלי.
מיקה: חלון המסרים עוד ימות מבדידות.
אשתו של: רק עכשיו היה לי זמן. הנה, נכנסתי. יפה ונעים כאן. מאוד אוהבת.
מיקה: זה אומלל כי חברתית-סטריאוטיפית עבור גברים אנחנו אובייקטים מיניים ואמהות. זה לגיטימי שמישהו יצטרך ומישהו יתן, אפשר לחיות ככה. שוויוני זה לא.
דריה: אני לא מצליחה להגיב בקטע... הייתי במקום ש ללהיות עם מישהו שרואה בך סוג של אם. זה לא היה אומלל, רק בדיעבד זה היה מעט מוזר. ונשים? אני בכל יום מצטערת שאני לא יכולה להמשך אליהן מינית. לא בקטע דיכאוני של "כל הגברים חלאות" אלא מכל הסיבות שציינת. חג ש
מיקה: לדעת פחות ולהאמין שכך העולם, הנאיביות הזאת, ובטח ובטח בגיל מאוד צעיר, שבו היתה שלמות עם זה- לפני הטראומות, לפני הכאב, לפני שדברים מורכבים ויחסים בין-אישיים סבוכים היו חלק ממציאות יום-יומית - אכן מעוררת געגוע לתחושת הקסם הזו.
מיקה: יש נטיה לקדש את הנוסטלגיה לגיל צעיר ותמים, את הקלות אז לעומת הקושי בחיים הבוגרים. חלקנו לא היינו כ"כ תמימים בגיל צעיר, והיה לנו קשה, גם אז. קושי שאולי יהפוך יותר ויותר קל עם התודעה המתפתחת והמתבגרת, במציאת תשובות שלא יכלו להיות לנו אז. בכ"ז, מבח
Jecky: מזדהה עם אנליזה...
יכולתי לומר שהייתה ילדות נחמדה, אבל אני חושבת שפרספקטיבה כ"כ בוגרת בגיל כ"כ צעיר דיי שמה לי רגל בדרכים שהלכתי, למרות המסגרת היפה.
מיקה: יפה מצידך שהצטרפת למשחק.
אני מסכימה איתך לגבי הפכחון, גם אצלי. האמת שהרבה אני לא זוכרת, רק רגעים פה ושם. עד גיל 4 תמימות, אחרי כבר לא. קשה לומר שחבל, ובכ"ז.
אנליזה: על הילדות שלי? אני מאמינה שהיו בה קווי עלילה מאושרים. ועם זאת, מאז גיל 6 אני זוכרת הכל באופן בוגר להחריד, כ"כ מפוקחת שזה משמים. היא הייתה כזו שקשה להתגעגע אליה.
מיקה: אוי תודה!
יוזף: אוי מגניב!
הדף הבא