(האתר שלי)
, 12:25 21/6/2009:
אני בהתכתבות עם הדוס בפייסבוק. שם גיליתי, מעבר לכך שהוא באמת דוס במסווה של "מסורתי", גם לאילו קבוצות הוא משתייך. למשל: "לשלול את ת.ז הכחולות מכל ערביי ישראל" או "להגלות את כל השמאלנים יפי הנפש לשדרות". קבוצות מרנינות, ללא ספק. צ’אנס שני לא יהיה פה...
(האתר שלי)
, 13:41 20/6/2009:
מדהים שעלית על הבעיה ואת מנסה לטפל בה. זה כבר חצי מהפיתרון. יש אנשים שחיים את כל חייהם במרמור ותחושת עוול ומבזבזים את מעט הזמן שיש להם על האדמה כדי להצדיק את הכעס שלהם, ומה שהכי עצוב זה שהם תמיד מצליחים כי בני אדם הם לא מושלמים, אף פעם הם לא בדיוק מה שצריך וכל כך קשה להתפשר ולהבין להכין לימונדה מתוקה מכל הלימונים החמוצים שהחיים רוגמים אותנו בהם. שיהיה לך בהצלחה
(האתר שלי)
, 12:31 21/6/2009:
מחקתי את ההתכתבות ההזויה ההיא...
וכן, כאמור יש לנו על מה לדבר. הפוסט שלך גרם לי לחשוב הרבה ובין השאר גם להיות אמיצה ולקחת אחריות על דפי הבלוג (בחיים אני עושה את זה הרבה. משום מה בבלוג זה פחות נוח)
(האתר שלי)
, 12:33 21/6/2009:
הדרך ארוכה מאוד לעולם הסנגוריה. במיוחד כי כשאת מסנגרת על הבחור תמיד עולה החשש שאת חיה באשליות, שאת סתם מספרת לעצמך סיפורים כדי להצדיק התנהגויות ותכונות אופי לא מוצלחות שלו. זה לא פשוט בכלל להיות סנגור טוב ומפוכח...
לא מאשים אותך על "בניית התיקים", כי בדר"כ אנחנו מתכוננים לעתיד עפ"י מה שהיה בעבר, והעבר שלך, מוצק ומנצח בכל משפט. נראה לי, שכשאת אוספת חומר, הצד השני (האשם) לפעמים מרגיש ומושפע (אפילו בתת מודע). אני לא אומר לתת צ’אנס לכל אחד, אבל אני יודע שבלי סיכון אין סיכוי. אז תיפגעי. כבר נפגענו וקמנו מספיק פעמים כדי לדעת שזו באמת רק סירה קטנה שמסתירה ת’נוף.
(האתר שלי)
, 12:38 21/6/2009:
מה פתאום לכעוס. אמרת כאן בדיוק את מה שאמרתי אני בפוסט. את איך שה"משפטים" שאני עושה להם באים לידי ביטוי בדינאמיקה העדינה, מתחת לפני השטח. בוודאי שהצד השני מרגיש בזה ולא נעים לו, אז הוא מתרחק. ובסוף זה נגמר.
אני מנסה שוב ושוב להגיד לעצמי שזו רק סירה קטנה. לא פשוט. הפרידה מהמיתולוגי היתה טראומטית. לא בדיוק סירה קטנה. יותר סוג של נושאת מטוסים. לקח לי שנים להשתקם ממנה. ואח"כ עוד נשארתי לתקופה מסויימת תמימה, אבל נפלתי על בחורי ג’יי דייט כאלה שלא השאירו בי שום מרחב לראות אופק... זה הופך את כל ההתנסויות הבאות להרבה יותר מפחידות. לא פשוט, מהעמדה הזאת, להיכנס לים בלי לפחד לטבוע.
(האתר שלי)
, 04:19 21/6/2009: פוסט חזק ונוקב. לא נותר לי אלא להסכים עם הדברים החכמים שאמרו מעלי. אני בהחלט חושבת שמודעות זה חשוב ושאת בדרך הנכונה. שיהיה בהצלחה!
המסקנה שלי, לא רק מהפוסט הזה כמובן, היא שאת מפספסת, העין לא רואה את שהלב רוצה, וזה בגלל שהלב רגיש מאד מאד. ולב רגיש מאד מאד הוא בד"כ לב חצוי, ולב חצוי צריך איחוי, ואיחוי כרוך בהשלה וויתור קודם כל.
נדמה לי שהתחלת כבר בתהליך הזה, אבל צריך להכיר בזה שרגרסיות הן חלק אינטגרלי משינוי.
(האתר שלי)
, 12:43 21/6/2009:
הו הריגרסיות... אינעאל אביהם! אני כלכך לא סובלנית אליהן!
ואתה מאוד צודק. יש איזה נתק בין השכל שיודע ללב שיודע גם הוא. קשה לי מאוד לוותר. אני מחזיקה חזק חזק את כל העטיפות המרוטות של ההגנות ששמתי סביב הלב שלי וקשה לי להרפות מהן פן הכל ידמם, למרות שאני יודעת שזה בעצם הדבר הנכון לעשותו...
(האתר שלי)
, 17:46 21/6/2009:
נגעת בבעיה שיש להרבה אנשים זה מתחיל בהיסטוריה שלנו עם בני זוג עובר דרך הפחדים הכי מוצפנים שלנו (פגיעה באגו, חרדת נטישה) וממשיך בחוסר היכולת שלנו לקבל את האחר כמו שהוא
בכל אחד מאיתנו יש את "הפגמים" האלה במידה מסוימת כדי להתגבר עליהם את צריכה הרבה כח רצון שיהיה בהצלחה
נ"ב (האתר שלי)
, 20:47 21/6/2009:
חשבתי הרבה מה להגיב. ואז ראיתי את התגובה של קוקס וזה עזר לי לעשות סדר. אני נתתי את עצמי ב100% בקשרים ואחרי תקופה של פגיעות סדרתיות, כעסתי. כי חשבתי שלא אוכל לתת את עצמי יותר בכזאת מסירות ואני לא אוכל להאמין לגברים יותר, וכעסתי ששברו לי את התמימות הזאת (ולי יחסית כמעט ולא היו חלאות. רק לא מתאימים ומבולבלים). ומרוב שכעסתי התחלתי להתפשר, וזה עשה לי יותר רע. ואז הפסקתי. הפסקתי עם החיפוש, החלטתי להנות מהדרך. הורדתי מעל זה את כל כובד המשקל של מציאת בן זוג. הגעתי להשלמה עצית. ואז הגיע האדם הנכון. (בדיוק עכשיו דיברנו על זה, שאם היינו נפגשים כמה שנים קודם, זה לא היה הולך. גם אם זה הבנאדם הנכון, קודם צריך להגיע להשלמה כדי שזה יהיה האדם הנכון..) אוף. אני קלישאה.
(האתר שלי)
, 09:12 23/6/2009:
את לא קלישאה בכלל. את סיפור מופלא.
ותשמעי, הייתי שם כבר - בכל המקומות. חיפשתי בטירוף, הנחתי לחיפושים, הייתי עצית, נתתי 100%, הייתי תמימה, הייתי חשדנית. לפעמים הסיפור הוא סיפור טוב שכיף לספר אותו, כמו שלך, ולפעמים פשוט לא. אני זוכרת כמה הרבה סיפרתי לאנשים את הסיפור המוצלח שלי ושל המיתולוגי. חשבתי שזהו - אני הסתדרתי עם סיפור מצטיין. אבל אחרי הרבה זמן הסתבר שגם זה לא.
ניסיתי הכל ואין לי נוסחה. אבל הדרך. הדרך באמת נורא חשובה. וכרגע אני בוחרת בשביל שספרי ההדרכה טוענים שאין בו כעס. נראה אם אני אצליח...
(האתר שלי)
, 08:08 22/6/2009:
נורא קשה לי עם הקבלה הזו של ההשלמה העצמית לפני שמישהו מקבל אותנו. אותי קיבלו הרבה לפני שקיבלתי את עצמי - ואיך זה שמרבית העולם בזוגיות - כולם חיים עם עצמם בשלווה או שאלה רק אנחנו - המוזרים, המיוחדים, המודעים, השרוטים - שצריכים להסגר על עצמנו ולעשות שלום עם הנפש הפצועה שלנו כדי שנוכל להכנס לסוג של זוגיות בריאה? קשקוש, לא רוצה ולא מוכנה להאמין לזה. זה תירוץ למשהו אחר בעיני (וסליחה שאני ככה נחרצת, זה פשוט כל כך מכעיס אותי הנושא הזה ובכלל אני כועסת על כל העולם לאחרונה).
אני אוהבת אותך ואת המחשבה שלך ואיך שאת רואה את הדברים, אני מכירה את הדילמות והמחשבות ממקומות אחרים, אבל בסופו של דבר כל כך דומים והלוואי הלוואי שהיו לי פתרונות קסם בנוסחא לתת לך. לי. בינתיים חיבוקים וחיזוקים.
קתרינה
, 11:41 22/6/2009:
ואולי חלק מהעולם חי עם ההדחקה הזו בשלום? או שמתפשר? שסובל בשקט? או משלב בין כל אלה?
לא כל זוג מאושר, ולא כל רווק/ה אומלל/ה.
יכול להיות שאת צודקת והבחירה הזו "להשלים עם העצמי" היא תירוץ, אבל אולי היא מונעת מזה שחלקנו חווים אחרת את העולם, וצריכים לעבור תהליכים פנימיים כאלה או אחרים בשביל להיות מאושרים - עם או ללא בן/בת זוג.
(האתר שלי)
, 09:18 23/6/2009:
התגובה הכועסת הזאת שלך עשתה לי טלטלה רצינית. קראתי אותה כבר אתמול וחשבתי עליה המון. ממש ניערת אותי, את יודעת? אני כבר חודשים מציגה את עצמי בבלוג (ובעולם) כמישהי פגומה, שצריכה לעבוד על עצמה כדי להצליח בזוגיות. כמישהי שחסר לה משהו שלאחרים - שמצאו את הבנזוג שלהם - יש. זיבי! מה זה עשית לי עכשיו סדר בראש. אני כלכך מודעת, לעזאזל, אני כלכך עובדת על עצמי כל הזמן. אבל אין מה לעשות - עד שלא נמצאים בתוך הזוגיות עצמה יש דברים שאי אפשר לעבוד עליהם לבד! ואת הכי צודקת כשאת אומרת שכל הזוגות האלה שסביבנו ממש לא יותר שלמים עם עצמם מאיתנו.
פתרונות קסם אין לאף אחד, אבל מה שאני לוקחת ממך בשתי ידיים זה את הלהשאר כמו שאת, איך שאת. וגם אני אוהבת אותך המון
Fucking Union
תגובות לקטע: לפעמים זו רק סירה קטנה שמסתירה ת'נוף הוספת תגובה חדשה
מעניין מה באמת עושה את זה הפגישה עם האדם הנכון או ההשלמה העצמית? מתכננת מזמן פוסט על העניין, אני אתכתב איתך אני מניחה.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
זה בטח סוג של שילוב. ואני מניחה שהאחד לא יכול בלי השני...
התכתבות זה טוב. מחכה לפוסט שלך בנושא
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
השאלה של קוקס סופר מעניינת בעיני
אין לי תשובה כמובן
ואני שמח שעלית על זה
אני בעד צ’אנס שני לדוס. אבל זה רק אני
וסקס גרוע זה לגרדום ומיד
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
אני בהתכתבות עם הדוס בפייסבוק. שם גיליתי, מעבר לכך שהוא באמת דוס במסווה של "מסורתי", גם לאילו קבוצות הוא משתייך. למשל: "לשלול את ת.ז הכחולות מכל ערביי ישראל" או "להגלות את כל השמאלנים יפי הנפש לשדרות". קבוצות מרנינות, ללא ספק. צ’אנס שני לא יהיה פה...
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
שוין
צריך להיות די טיפש כדי לרצות את ארץ ישראל השניה ומצד שני להגדיר את שדרות כגולה
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
טיפש הוא לא. אבל עם דעות שאללה יסתור!
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
מדהים שעלית על הבעיה ואת מנסה לטפל בה.
זה כבר חצי מהפיתרון.
יש אנשים שחיים את כל חייהם במרמור ותחושת עוול ומבזבזים את מעט הזמן שיש להם על האדמה כדי להצדיק את הכעס שלהם, ומה שהכי עצוב זה שהם תמיד מצליחים כי בני אדם הם לא מושלמים, אף פעם הם לא בדיוק מה שצריך וכל כך קשה להתפשר ולהבין להכין לימונדה מתוקה מכל הלימונים החמוצים שהחיים רוגמים אותנו בהם.
שיהיה לך בהצלחה
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
תודה.
זה תהליך ארוך ולא פשוט בשבילי לעבור אותו. בעיקר כי הדרך מהמודעות לרגש ארוכה אצלי מאוד - הם לא תמיד מתקשרים אצלי הכי טוב.
אהבתי מאוד את מטאפורת הלימונים
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
...הוא שאמרנו...
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
מחקתי את ההתכתבות ההזויה ההיא...
וכן, כאמור יש לנו על מה לדבר. הפוסט שלך גרם לי לחשוב הרבה ובין השאר גם להיות אמיצה ולקחת אחריות על דפי הבלוג (בחיים אני עושה את זה הרבה. משום מה בבלוג זה פחות נוח)
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
מעניין למה בבלוג זה פחות נוח
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
מזדהה
אבל יודעת שהכל מתחיל ונגמר בנו
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
נכון.
יש באמצע גם את הצד השני, וגם ענייני מזל. אבל מתחיל ונגמר - לגמרי אנחנו!
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
כמו שאמרו לפני - אני חייבת להאמין שהמודעות סוללת את הדרך לשיפור עצמי. אולי זאת ההתחלה של המעבר שלך לעולם הסניגוריה?
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
הדרך ארוכה מאוד לעולם הסנגוריה. במיוחד כי כשאת מסנגרת על הבחור תמיד עולה החשש שאת חיה באשליות, שאת סתם מספרת לעצמך סיפורים כדי להצדיק התנהגויות ותכונות אופי לא מוצלחות שלו. זה לא פשוט בכלל להיות סנגור טוב ומפוכח...
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
כשסוחבים שק של חמישים קילו על הגב, מרגישים רק את כובד השק. את חייבת להניח את השק. האם את יכולה?
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
איזה שק אני סוחבת, לדעתך? אני מתה לדעת! באמת כואבות לי הכתפיים נורא!
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
ראי מה שכותבות נ"ב, פוסי וקתרינה בהמשך.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
(כל הפוסל, במומו פוסל )
לא מאשים אותך על "בניית התיקים", כי בדר"כ אנחנו מתכוננים לעתיד עפ"י מה שהיה בעבר, והעבר שלך, מוצק ומנצח בכל משפט.
נראה לי, שכשאת אוספת חומר, הצד השני (האשם) לפעמים מרגיש ומושפע (אפילו בתת מודע). אני לא אומר לתת צ’אנס לכל אחד, אבל אני יודע שבלי סיכון אין סיכוי. אז תיפגעי. כבר נפגענו וקמנו מספיק פעמים כדי לדעת שזו באמת רק סירה קטנה שמסתירה ת’נוף.
אל תכעסי
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
מה פתאום לכעוס. אמרת כאן בדיוק את מה שאמרתי אני בפוסט. את איך שה"משפטים" שאני עושה להם באים לידי ביטוי בדינאמיקה העדינה, מתחת לפני השטח. בוודאי שהצד השני מרגיש בזה ולא נעים לו, אז הוא מתרחק. ובסוף זה נגמר.
אני מנסה שוב ושוב להגיד לעצמי שזו רק סירה קטנה. לא פשוט. הפרידה מהמיתולוגי היתה טראומטית. לא בדיוק סירה קטנה. יותר סוג של נושאת מטוסים. לקח לי שנים להשתקם ממנה. ואח"כ עוד נשארתי לתקופה מסויימת תמימה, אבל נפלתי על בחורי ג’יי דייט כאלה שלא השאירו בי שום מרחב לראות אופק... זה הופך את כל ההתנסויות הבאות להרבה יותר מפחידות. לא פשוט, מהעמדה הזאת, להיכנס לים בלי לפחד לטבוע.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
וואו. כל הכבוד. Good for you. זאת חתיכת תגלית מרעישה.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
תודה. אני כבר יודעת עליה די הרבה זמן, האמת. אבל איכשהו לתת לזה מטאפורה הופך את זה ליותר מוחשי וקל למגע ואולי גם לשינוי.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
פוסט חזק ונוקב.
לא נותר לי אלא להסכים עם הדברים החכמים שאמרו מעלי.
אני בהחלט חושבת שמודעות זה חשוב ושאת בדרך הנכונה.
שיהיה בהצלחה!
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
מודעות זה סופר חשוב. אבל זו רק אבן ראשונה בדרך הארוכה והמפותלת שנמצאת עוד לפני...
תודה!
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
הצל של המיתולוגי לא נעלם ממך
תסגרי את השד בבקבוק ותחתמי סוף סוף את הפרק ההוא
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
אתה מה זה צודק.
לפעמים אני חושבת שקברתי אותו. לפעמים אני מבינה שלא לגמרי. נמאס לי מהצל הזה. יש לך איזה כישוף שמעיף אותו כבר מחיי?
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
סורי.
אין לי מין כזה כישוף
זה הכל בראש שלך
אם תרצי מספיק הדמון יעלם
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
המסקנה שלי, לא רק מהפוסט הזה כמובן, היא שאת מפספסת, העין לא רואה את שהלב רוצה, וזה בגלל שהלב רגיש מאד מאד. ולב רגיש מאד מאד הוא בד"כ לב חצוי, ולב חצוי צריך איחוי, ואיחוי כרוך בהשלה וויתור קודם כל.
נדמה לי שהתחלת כבר בתהליך הזה, אבל צריך להכיר בזה שרגרסיות הן חלק אינטגרלי משינוי.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
הו הריגרסיות... אינעאל אביהם! אני כלכך לא סובלנית אליהן!
ואתה מאוד צודק. יש איזה נתק בין השכל שיודע ללב שיודע גם הוא. קשה לי מאוד לוותר. אני מחזיקה חזק חזק את כל העטיפות המרוטות של ההגנות ששמתי סביב הלב שלי וקשה לי להרפות מהן פן הכל ידמם, למרות שאני יודעת שזה בעצם הדבר הנכון לעשותו...
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
נגעת בבעיה שיש להרבה אנשים
זה מתחיל בהיסטוריה שלנו עם בני זוג
עובר דרך הפחדים הכי מוצפנים שלנו (פגיעה באגו, חרדת נטישה)
וממשיך בחוסר היכולת שלנו לקבל את האחר כמו שהוא
בכל אחד מאיתנו יש את "הפגמים" האלה במידה מסוימת
כדי להתגבר עליהם את צריכה הרבה כח רצון
שיהיה בהצלחה
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
תודה.
זה לא רק כוח רצון. זה גם המזל לפגוש באנשים הנכונים והעבודה האינסופית שאני עושה עם עצמי
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
חשבתי הרבה מה להגיב. ואז ראיתי את התגובה של קוקס וזה עזר לי לעשות סדר. אני נתתי את עצמי ב100% בקשרים ואחרי תקופה של פגיעות סדרתיות, כעסתי. כי חשבתי שלא אוכל לתת את עצמי יותר בכזאת מסירות ואני לא אוכל להאמין לגברים יותר, וכעסתי ששברו לי את התמימות הזאת (ולי יחסית כמעט ולא היו חלאות. רק לא מתאימים ומבולבלים). ומרוב שכעסתי התחלתי להתפשר, וזה עשה לי יותר רע. ואז הפסקתי. הפסקתי עם החיפוש, החלטתי להנות מהדרך. הורדתי מעל זה את כל כובד המשקל של מציאת בן זוג. הגעתי להשלמה עצית. ואז הגיע האדם הנכון. (בדיוק עכשיו דיברנו על זה, שאם היינו נפגשים כמה שנים קודם, זה לא היה הולך. גם אם זה הבנאדם הנכון, קודם צריך להגיע להשלמה כדי שזה יהיה האדם הנכון..)
אוף. אני קלישאה.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
את לא קלישאה בכלל. את סיפור מופלא.
ותשמעי, הייתי שם כבר - בכל המקומות. חיפשתי בטירוף, הנחתי לחיפושים, הייתי עצית, נתתי 100%, הייתי תמימה, הייתי חשדנית. לפעמים הסיפור הוא סיפור טוב שכיף לספר אותו, כמו שלך, ולפעמים פשוט לא. אני זוכרת כמה הרבה סיפרתי לאנשים את הסיפור המוצלח שלי ושל המיתולוגי. חשבתי שזהו - אני הסתדרתי עם סיפור מצטיין. אבל אחרי הרבה זמן הסתבר שגם זה לא.
ניסיתי הכל ואין לי נוסחה. אבל הדרך. הדרך באמת נורא חשובה. וכרגע אני בוחרת בשביל שספרי ההדרכה טוענים שאין בו כעס. נראה אם אני אצליח...
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
נורא קשה לי עם הקבלה הזו של ההשלמה העצמית לפני שמישהו מקבל אותנו. אותי קיבלו הרבה לפני שקיבלתי את עצמי - ואיך זה שמרבית העולם בזוגיות - כולם חיים עם עצמם בשלווה או שאלה רק אנחנו - המוזרים, המיוחדים, המודעים, השרוטים - שצריכים להסגר על עצמנו ולעשות שלום עם הנפש הפצועה שלנו כדי שנוכל להכנס לסוג של זוגיות בריאה? קשקוש, לא רוצה ולא מוכנה להאמין לזה. זה תירוץ למשהו אחר בעיני (וסליחה שאני ככה נחרצת, זה פשוט כל כך מכעיס אותי הנושא הזה ובכלל אני כועסת על כל העולם לאחרונה).
אני אוהבת אותך ואת המחשבה שלך ואיך שאת רואה את הדברים, אני מכירה את הדילמות והמחשבות ממקומות אחרים, אבל בסופו של דבר כל כך דומים והלוואי הלוואי שהיו לי פתרונות קסם בנוסחא לתת לך. לי.
בינתיים חיבוקים וחיזוקים.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
ואולי חלק מהעולם חי עם ההדחקה הזו בשלום? או שמתפשר? שסובל בשקט? או משלב בין כל אלה?
לא כל זוג מאושר, ולא כל רווק/ה אומלל/ה.
יכול להיות שאת צודקת והבחירה הזו "להשלים עם העצמי" היא תירוץ, אבל אולי היא מונעת מזה שחלקנו חווים אחרת את העולם, וצריכים לעבור תהליכים פנימיים כאלה או אחרים בשביל להיות מאושרים - עם או ללא בן/בת זוג.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
התגובה הכועסת הזאת שלך עשתה לי טלטלה רצינית. קראתי אותה כבר אתמול וחשבתי עליה המון. ממש ניערת אותי, את יודעת? אני כבר חודשים מציגה את עצמי בבלוג (ובעולם) כמישהי פגומה, שצריכה לעבוד על עצמה כדי להצליח בזוגיות. כמישהי שחסר לה משהו שלאחרים - שמצאו את הבנזוג שלהם - יש. זיבי! מה זה עשית לי עכשיו סדר בראש. אני כלכך מודעת, לעזאזל, אני כלכך עובדת על עצמי כל הזמן. אבל אין מה לעשות - עד שלא נמצאים בתוך הזוגיות עצמה יש דברים שאי אפשר לעבוד עליהם לבד! ואת הכי צודקת כשאת אומרת שכל הזוגות האלה שסביבנו ממש לא יותר שלמים עם עצמם מאיתנו.
פתרונות קסם אין לאף אחד, אבל מה שאני לוקחת ממך בשתי ידיים זה את הלהשאר כמו שאת, איך שאת. וגם אני אוהבת אותך המון
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
הוספת תגובה חדשה: