אולריך
, 21:49 27/6/2004:
את טובה כל כך.
לי "הוא" דוקא מעלה תמונה של איש זקן במכנסי חאקי קצרים, גופיה לבנה, לפטופ על שולחן מתקפל, מצופה פורמאיקה לבנה, יושב וקורא אותך, עם טוסט וקוטג’, בסגנון הייקי. רק אלו מסוגלים לקרוא אותך לאחור, לדוש בך תוך קולות פצפוץ הטוסט, קפה (פילטר, כנראה), ולהמהם.
(כן, לפטופ)
מישהו
, 23:49 27/6/2004:
קראתי אותך מהסוף להתחלה
קראתי אותך מההתחלה לסוף
קראתי אותך לאורך ולרוחב
מהרשימות, מלפנים ומאחור
אני עדיין קורא,
מחפש אולי פספסתי משהו
ובכל פעם את מקסימה אותי מחדש ליתוס.
(האתר שלי)
, 19:23 28/6/2004:
כמעט מחקתי את הפוסט הזה חמש דקות אחרי שהוא נכתב, (או אולי ראוי יותר לומר- התפרץ). כי הוא כזה ברדק של מחשבות, כי הוא כל כך סבוך שאני בעצמי מסתבכת בו וכמעט ונופלת, כי להבין אותו זה כמו להבין חלום. פיסות של תת מודע שהתחברו להן. עיסה סמיכה.
בסוף לא מחקתי אותו, למרות ואף על פי, ולזכותו יאמר שהוא עורר תגובות שעוררו בי חיוכים של מבוכה, ולזכותו תלחש גם התגובה שלך.
(האתר שלי)
, 19:26 28/6/2004:
שאלה טובה. אני לא יודעת לבחור.
"כולם היו בני", ובכל חודש יש משהו שאני אוהבת יותר ואוהבת פחות.
.
צריך לשאול מישהו אוביקטיבי.
(האתר שלי)
, 19:48 28/6/2004:
קודם זה מרתק ובלתי נתפס בעיניי, ואחר כך אני מרגישה קצת ערומה. אני לא חושבת שאני נבוכה, אבל אני חושבת שאני מבינה למה את מתכוונת ב"ציפייה בלתי פוסקת".
זו תחושה שעולה רק נוכח מישהו שקורא אותי במן בולמוס כזה של לילות ארוכים, ולא נוכח קוראים בכלל. גם אצלך זה ככה?
(האתר שלי)
, 23:06 30/6/2004:
הכל ובעצם כלום. כמו כל קורא. אולי הוא יודע אותך שבעיני רוחו. (זו לא את שכותבת וזו לא את שנכתבת ולדעתי גם לא את שנקראת, אלא דמות רביעית, שאין לה דבר וחצי דבר עם השלוש האחרות, והקשר שלה אליך הוא עדין ודק מאוד). מחשבה מעניינת.
Yaronimus Maximus (האתר שלי)
, 01:30 30/6/2004:
הכי קשה לתת למישהו לראות יצירה ולחכות לתגובה. למען השם זה בין הדברים הקשים שיוצר עובר שוב ושוב ושוב. יש אנשים שמפחדים מביקורת רעה, בשבילי הכי קשה היא השתיקה.כל עוד יצירה עושה משהו- בין אם שלילי או חיובי, היא יצירה טובה בבסיסה, לא בהקשר של טיב העבודה, אלא בגלל העובדה שהיא מעוררת רגש.
(האתר שלי)
, 11:13 30/6/2004:
מעוררת רגש זה תנאי הכרחי, אך בהחלט לא מספיק. גם אמנות מאוד ירודה יכולה לעורר רגש, בעזרת מניפולציות פרימיטיביות, ע"ע הסרט "האסונות של נינה", או "מוזיקת המקרה" של פול אוסטר. יצירות כאלה מרגיזות אותי.
לא אמרתי שמספיק. אמרתי שזה בסיס. ברגע שהצלחתי בתור אומן לנתק את רצף ההסתכלות התעלמות שיש לצופה ולעורר תקשורת עם היצירה, אזי שהצלחתי ליצור בסיס, ובעיקר בגלל שלרוב היצירות האומנותיות הן אינדיוידואליות יותר מאשר מכוונות תקשורת. ההצלחה האולטימטיבית היא תגובה חיובית.
סתם מתוך סקרנות, איך את מגדירה אומנות ירודה? (לא ראיתי את האסונות ולא שמעתי את אוסטר). האם יש סטנדרטים ברורים למושג של טיב האומנות או שהסטנדרטים הם אישיים והכל פרוץ.
מה גרם לך לשנוא כל כך את היצירות הספציפיות האלה? האם היו אלה דעות או קביעות בגוף היצירה שסתרו את הדעות שלך או שפשוט לא התחברת ליצירה?
Yaronimus Maximus (האתר שלי)
, 01:28 30/6/2004:
אהבתי מאוד.
חשבת לכתוב פעם אה-לה-קרואק?, ז"א זרם מחשבות רציף וארוך על מה עובר עלייך גם באותו מקום שבו את כותבת משהו במחברת, יכול להיות זה אוטובוס או רכבת?
Yaronimus Maximus (האתר שלי)
, 02:11 1/7/2004:
מפתה לא? המחשבות ברכבת הן אחרות. זורמות יותר. קשה להסביר. באוטובוס יוצא לי לשנוא את כל העולם (זה אם אני לא קורא בזמן הזה) כי אני בעיקר עייף אחרי עבודה. אבל רכבת היא לפעמים דבר טהור וחדיש, לרוב לא חם שמה ולא מסריח, ואתה יכול להנות מהנסיעה. וכל פעם שעוצרים אתה מתבונן באנשים בתחנה שמחשבותיהם מתנפצות על חלון הרכבת כמו גלים על צוק, כמו גלים קטנים ועגולים בבריכה. והארץ כולה עוברת מול העיניים שלך, ואתה נוסע בשביל המסע ולא בשביל המטרה. רק חבל שהגבול כל כך קרוב מצד לצד.
רק לפעמים...
תגובות לקטע: חוט מחשבה אחד ארוך ולא ערוך. הוספת תגובה חדשה
כך בדיוק.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
אותי הגפת.
אפילו בלי מגפיים!
גיבורת תרבות.
רטרוספקטיבה.
אני יקומים שלמים.
אח, אח...
יש דברים שעד שאתה לא צולל לתוכם.
כן.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
קשקשן.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
ואיך ההנחה הסמויה, הציפיה אולי, שה’מישהו שקרא’ הוא בן המין השני...
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
או שזו סתם ברירת המחדל של שפתנו המיננית.
כתבת נהדר.
(תודה על הלינק).
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
יכול להיות.
תודה.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
חוש. ציפיה אולי.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
את טובה כל כך.
לי "הוא" דוקא מעלה תמונה של איש זקן במכנסי חאקי קצרים, גופיה לבנה, לפטופ על שולחן מתקפל, מצופה פורמאיקה לבנה, יושב וקורא אותך, עם טוסט וקוטג’, בסגנון הייקי. רק אלו מסוגלים לקרוא אותך לאחור, לדוש בך תוך קולות פצפוץ הטוסט, קפה (פילטר, כנראה), ולהמהם.
(כן, לפטופ)
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
למה "רק אלו מסוגלים"?
;) זה אתה?
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
קראתי אותך מהסוף להתחלה
קראתי אותך מההתחלה לסוף
קראתי אותך לאורך ולרוחב
מהרשימות, מלפנים ומאחור
אני עדיין קורא,
מחפש אולי פספסתי משהו
ובכל פעם את מקסימה אותי מחדש ליתוס.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
כמעט מחקתי את הפוסט הזה חמש דקות אחרי שהוא נכתב, (או אולי ראוי יותר לומר- התפרץ). כי הוא כזה ברדק של מחשבות, כי הוא כל כך סבוך שאני בעצמי מסתבכת בו וכמעט ונופלת, כי להבין אותו זה כמו להבין חלום. פיסות של תת מודע שהתחברו להן. עיסה סמיכה.
בסוף לא מחקתי אותו, למרות ואף על פי, ולזכותו יאמר שהוא עורר תגובות שעוררו בי חיוכים של מבוכה, ולזכותו תלחש גם התגובה שלך.
ברוך הבא.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
גם אותי הביכה התגובה הזו, בגלל זה אני מתחבא.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
תשאר פה קצת, כמו ילד מאחורי גוף במקום חדש.
תסתכל מסביב. תתרגל. המבוכה נוטה לדעוך והסקרנות לנצח. אנחנו נעשה את עצמינו כאילו לא שמנו לב, כשפתאום תופיע.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אבל אני פה כבר המון זמן ועדיין מתבייש.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
מתבייש לעשות מה?
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
מתבייש באופן כללי
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
יש משהו שאני יכולה לעשות כדי להקל עליך?
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אני מתבייש להגיד
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אם כך לא נותר לי אלא להצטער.
אם תעיז בכל זאת, אבל תרצה ללחוש,
אז המייל שלי כאן.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
את מותק!
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
גם אני אוהב לקרוא מהתחלה לסוף, בצורה מסודרת, עשיתי את זה אצל לא מעט פה. בד"כ אני גם משאיר תגובות.
אם אעשה זאת אצלך על איזה חודש את ממליצה ?
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
שאלה טובה. אני לא יודעת לבחור.
"כולם היו בני", ובכל חודש יש משהו שאני אוהבת יותר ואוהבת פחות.
.
צריך לשאול מישהו אוביקטיבי.
יש פה מישהו אוביקטיבי?
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
בכל פעם שאני קורא אותך, נעתקת נשימתי.
שלוש פעמים רצופות קראתי, ועוד אקרא.
כל כך יפה.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
תודה יקירי. קיבלת את המייל?
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
קיבלתי.
ואת?
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
כן כן.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
פשוט מחייך ונדהם בכל פעם שקורא אותך
וכמובן גם מחבק, איך לא...אני מכור אני....
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
איזה כיף לראות אותך פה! (במיוחד כשאתה מחלק חיבוקים...)
לאן נעלמת?
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
נראה לך שאני יכול להיעלם?
קצת צולל מתחת למים ותמיד זוכר להעלות לשאיפה גדולה של אוויר
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אותי דווקא מביך לראות מישהו קורא דברים שלי. כאילו עומדת בינינו ציפייה בלתי פוסקת.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
קודם זה מרתק ובלתי נתפס בעיניי, ואחר כך אני מרגישה קצת ערומה. אני לא חושבת שאני נבוכה, אבל אני חושבת שאני מבינה למה את מתכוונת ב"ציפייה בלתי פוסקת".
זו תחושה שעולה רק נוכח מישהו שקורא אותי במן בולמוס כזה של לילות ארוכים, ולא נוכח קוראים בכלל. גם אצלך זה ככה?
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
מוזר, גם אצלי יש מישהו שקורא עכשיו מההתחלה, ואני כל בוקר תוהה אליו, למה? מי? מה אתה חושב שאתה יודע עכשיו?
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
הכל ובעצם כלום. כמו כל קורא. אולי הוא יודע אותך שבעיני רוחו. (זו לא את שכותבת וזו לא את שנכתבת ולדעתי גם לא את שנקראת, אלא דמות רביעית, שאין לה דבר וחצי דבר עם השלוש האחרות, והקשר שלה אליך הוא עדין ודק מאוד). מחשבה מעניינת.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
הכי קשה לתת למישהו לראות יצירה ולחכות לתגובה. למען השם זה בין הדברים הקשים שיוצר עובר שוב ושוב ושוב. יש אנשים שמפחדים מביקורת רעה, בשבילי הכי קשה היא השתיקה.כל עוד יצירה עושה משהו- בין אם שלילי או חיובי, היא יצירה טובה בבסיסה, לא בהקשר של טיב העבודה, אלא בגלל העובדה שהיא מעוררת רגש.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
מעוררת רגש זה תנאי הכרחי, אך בהחלט לא מספיק. גם אמנות מאוד ירודה יכולה לעורר רגש, בעזרת מניפולציות פרימיטיביות, ע"ע הסרט "האסונות של נינה", או "מוזיקת המקרה" של פול אוסטר. יצירות כאלה מרגיזות אותי.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
לא אמרתי שמספיק. אמרתי שזה בסיס. ברגע שהצלחתי בתור אומן לנתק את רצף ההסתכלות התעלמות שיש לצופה ולעורר תקשורת עם היצירה, אזי שהצלחתי ליצור בסיס, ובעיקר בגלל שלרוב היצירות האומנותיות הן אינדיוידואליות יותר מאשר מכוונות תקשורת. ההצלחה האולטימטיבית היא תגובה חיובית.
סתם מתוך סקרנות, איך את מגדירה אומנות ירודה? (לא ראיתי את האסונות ולא שמעתי את אוסטר). האם יש סטנדרטים ברורים למושג של טיב האומנות או שהסטנדרטים הם אישיים והכל פרוץ.
מה גרם לך לשנוא כל כך את היצירות הספציפיות האלה? האם היו אלה דעות או קביעות בגוף היצירה שסתרו את הדעות שלך או שפשוט לא התחברת ליצירה?
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
סלח לי על הקטנוניות, אבל את אוסטר לא שומעים אלא קוראים (ואז מתבאסים מהסוף).
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
לא קטנוניות. צדק.
עכשיו הבנת לגמרי שאת אוסטר אני לא מכיר. ^_^
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אהבתי מאוד.
חשבת לכתוב פעם אה-לה-קרואק?, ז"א זרם מחשבות רציף וארוך על מה עובר עלייך גם באותו מקום שבו את כותבת משהו במחברת, יכול להיות זה אוטובוס או רכבת?
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
אני עושה את זה לפעמים.
המממ. כבר מזמן לא נסעתי באוטובוס או רכבת.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
מפתה לא? המחשבות ברכבת הן אחרות. זורמות יותר. קשה להסביר. באוטובוס יוצא לי לשנוא את כל העולם (זה אם אני לא קורא בזמן הזה) כי אני בעיקר עייף אחרי עבודה. אבל רכבת היא לפעמים דבר טהור וחדיש, לרוב לא חם שמה ולא מסריח, ואתה יכול להנות מהנסיעה. וכל פעם שעוצרים אתה מתבונן באנשים בתחנה שמחשבותיהם מתנפצות על חלון הרכבת כמו גלים על צוק, כמו גלים קטנים ועגולים בבריכה. והארץ כולה עוברת מול העיניים שלך, ואתה נוסע בשביל המסע ולא בשביל המטרה. רק חבל שהגבול כל כך קרוב מצד לצד.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
תודה, על הכל. נשמה טהורה, זה מה שאת.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
הו. את נשמעת הרבה יותר טוב.
אני עוד מחכה לעדכון, את יודעת.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
אצלך בחצר?
(הבטחת).
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
הבטחות אני מקיימת.
(אבל מתנצלת מראש על הקצבת זמן הביקור. מבחנים, את יודעת. מבחנים.)
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
ככה את מחכה לנו.... אחלה מלכודת :)
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
ברוך הבא.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
חן חן... :)
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
תענוג צרוף.
טוב לחזור לאחור ולהתפעם מחדש.
מומחית בלהציף את, מומחית.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
ואתה, מומחה ברטרוספקטיבה.
תודה.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה ^
"הוליך אותי בעקבותיו כמו ניחוח מאפה טרי בסרט מצוייר" -זה מבריק ממש, מעלה חיוך של תקוה על השפתיים.
הוסף תגובה לתגובה קישור ישיר לתגובה
הוספת תגובה חדשה: