כמו צמח בר

לאנשים יש צלקות במקומות הכי לא צפויים. כמו מפות-דרך סודיות להיסטוריה של חייהם.. דיאגרמות של כל הפצעים הישנים שלהם. רוב הפצעים הישנים שלנו מחלימים ומשאירים רק צלקת. אבל חלקם לא מחלימים. יש פצעים שאנחנו נושאים איתנו לכל מקום. ולמרות שהחתך נעלם נעלם באיזשהו שלב.. הכאב לא מרפה.

חייכתי לעצמי כמה דקות אתמול בערב כשכתבתי את הפוסט הזה בעודי מכין ארוחת ערב, כשברקע פתוח גלגל"צ. חייכתי כי אני זוכר שכשהייתי בארץ זה תמיד היה נוהל להקשיב לרדיו ביום הזיכרון אבל תמיד תהיתי אם יש מי שמקשיב בשעות הלילה המאוחרות.. אתמול בערב נענתי והנה מצאתי את עצמי מקשיב לרדיו הישראלי כשכולם בארץ ישנים בטח ואצלי עוד ערב. זהו יום הזיכרון השלישי שאני מעביר כאן בניו יורק ונדמה שהשנה, בשונה משנים קודמות, היום הזה מקבל משמעות קצת שונה בשבילי. ואולי זה כי יצאו לא מעט סרטי שואה וסרטים שנגעו בשואה בצורה כזו או אחרת בשנה האחרונה כאן, ואפשר וזה קצת הזכיר את מה שכבר פחות הורגש כאן בשנתיים וחצי שאני כאן. אין לי ספק היום יותר מתמיד שזהו זיכרון שלנו, שרק בארץ ניתן להרגיש אותו במלוא העוצמה. אני רוצה להאמין שהיהודים כאן שיש להם בני משפחה ניצולים או כאלה שנספו, זוכרים יחד איתנו ביום הזה אבל אתם יודעים למה אני מתכוון כשאני מדבר על "זיכרון שלנו".

אז כמדי שנה מאז שאני כאן, אני בוחר להנציח בדרכי שלי עם גלגל"צ שפתוח ברקע ומנגן את השירים האהובים שללא ספק, לא רק גורמים לזכור את היום הזה כפי שהוא נזכר בארץ אלא גם עושים להרגיש בארץ. מאז שאני כאן אני גם דואג לעמוד את דקת הדומיה, ולעתים אף כשזו מתקיימת בארץ עת נשמעת הצפירה, משמע לילה שעון ניו יורק.

מעבר לזיכרון הגלובלי והניסיון להנציח כמורשת הארץ, יש לי זיכרון אישי שלמען האמת קיבל תפנית גדולה שנה שעברה כשאמא שלי ואחותה הגיעו לכאן למפגש האיחוד המשפחתי שלהן עם בני הדודים והדודות שלהן מצד סבא שלי ז"ל שיחד עם כל בני משפחתו צעדו על אדמת התופת. רק לפני שנה בעת המפגש המשפחתי עם כולם בו נכחה גם הדודה, אחותו של סבא שלי ז"ל, היחידה מהמשפחה שעדיין בחיים, כ-8 שנים לאחר שסבא שלי נפטר מדום לב, נודעה לנו האמת על מאחורי סיפור הבריחה המפורסם של סבא שלי וכי הוא הסתיר מאיתנו את העובדה שהוא בעצם היה במחנה. תמיד ידענו הוא ניצל אבל הוא תמיד החסיר את הפרט הזה, אפילו מהבנות שלו, אמא שלי ואחותה. ובעוד אמא שלי ואחותה מנסות לדלות כל פיסת מידע אפשרית מדודה שלהן, האחרונה למשפחה שחוותה את המלחמה על בשרה, אני חושב שאנחנו עדיין נותרנו עדיין עם קצה חוט לא תפור .. ללמה הוא הסתיר את הפרט הזה מאיתנו. ובעצם, באיזשהו מקום, אני לא חושב שזה כל כך רלוונטי. לא עוד לפחות.

מה גרוע יותר? פצעים חדשים שכל כך כואבים או פצעים ישנים שהיו אמורים להחלים כבר שנים קודם ולעולם לא החלימו? אולי הפצעים הישנים שלנו מלמדים אותנו משהו. הם מזכירים לנו איפה היינו ועל מה התגברנו. הם מלמדים אותנו לקח ממה להימנע בעתיד, או לפחות כך אנחנו רוצים לחשוב. אבל לא באמת ככה זה עובד, נכון? יש דברים שאנחנו פשוט צריכים ללמוד שוב ושוב כל פעם מחדש.