בשביל חייל, כל יום הוא מלחמה. הימים הם כמו פיסת אדמה עליה אנחנו מתקדמים, ניסוגים לאחור, מנסים להיפטר מכל המוקשים.. ובדיוק כשנדמה שניצחת בקרב, ששוב שמרת על העולם, אתה נתקל בעוד מוקש.
אני זוכר את היום הזה כאילו הוא היה אתמול. הייתי חמישה חודשים לפני השחרור שלי מהצבא. אף אחד לא ניבא ממש את מה שהיה עתיד לבוא שבועיים אחרי נחטף גלעד. אני זוכר שהוקפצתי כבר באותו יום לאיזור עזה ושנשארתי שם מאותו יום למשך יותר משבוע עד שהגזרה הצפונית נכנסה אף היא לתמונה וכך בעצם פרצה מלחמת לבנון השנייה. קצת קשה לחשוב על התקופה הזאת במונחי עבר. כשאתה חי אותה, זה נראה לך חלק משגרת חיים, היום, ארבע שנים אחרי, זה כבר חלק מהיסטוריה שנחקקה בספרים והצטרפה למלחמות המדינה. כבר כמה ימים שאני חושב על גלעד ועל איך החטיפה שלו סימנה את פתיחתה של מלחמת לבנון השנייה בה לקחתי חלק מאוד גדול. דווקא בגלל שלקחתי בתקופה הזאת חלק ושהוזעקתי ממש באותו יום לאיזור בו נחטף, אני מוצא את עצמי חושב עליו במשך כל השנים האלה, גם כשאני בניו יורק. הוא תמיד במחשבות. לא פעם הרגשתי רגשות אשם על הפריבילגיה שניתנה לי לסיים בסופו של דבר את השירות הצבאי שלי בלי פגע ואחרי המלחמה הזאת, כשהוא עדיין מאחור, ואני לא מבזבז זמן ועשרה ימים אחרי השחרור נוסע ובעצם מתחיל חיים חדשים בניו יורק. לא פעם אפילו תהיתי אם עשיתי מספיק. אם אני עושה מספיק כשאני בניו יורק. סוג של שגריר הסיפור והתקופה.. גלעד תמיד נכלל בשורה הראשונה של הסיפור. ולמרות שבסופו של יום, אני לקחתי ולוקח איתי מאותה תקופה את הסיפורים והחוויות האישיות שלי, אני לא שוכח את העובדה שזה היה יכול להיות אני או כל אחד אחר.
קשה להאמין שחלפו ארבע שנים. אני זוכר באותה תקופה שכל יום היה נראה כמו נצח. זה מדהים איך שהיום במבט לאחור, הכל מקבל משמעות שונה ודווקא היום אתה מקבל פרספקטיבה חדשה לגבי אותם ימים כשאתה מנסה להעמיד את עצמך במקומו. "אנחנו לא יודעים מתי הכל יסתיים" תמיד היינו שומעים מהאנשים הבכירים. "אנחנו נשתחרר??" היינו שואלים שואלים אחד את השני. מה לעזאזל חשבנו לעצמנו? אתה לא חושב על זה באותו רגע, אבל תמיד אמרתי שהשירות הצבאי גורם לך להתבגר ולהרגיש שאתה לא חייל בן 21 אלא לפחות בחור בן 30 שמקבל וניצב בפני החלטות שלפעמים היו הרות גורל. אבל באותו רגע, כך מסתבר, כשאתה שומע את המשפטים האלה והתהיות לגבי המחר, אתה עדיין הילד שרק מחפש את הרגע שהוא יוכל לחזור הביתה לאוכל של אמא, למקלחת החמה, לחממה.
"מה שלא הורג אותך, מחשל אותך" הוא המוטו הכי גדול כשנכנסים לצבא.. ובעצם גם כשיוצאים ממנו. עברו ארבע שנים מאז המלחמה ולמרות שנדמה וזה קרה רק אתמול, באותה נשימה, זה כל כך רחוק. לפעמים אני שואל את עצמי מאז שעזבתי לניו יורק ממש אחרי השחרור ואחרי תקופת המלחמה, אם זאת לא הייתה בריחה. תמיד אמרתי לעצמי שאני צריך להתחיל מחדש במקום רחוק, במקום לראות עולם ולטייל כמו רבים אחרים, פשוט להתרחק, להתנתק ולהתחיל מחדש במקום שונה לחלוטין ומרוחק. לגמרי לבד. שום דבר לא היה מתוכנן לגמרי ולמרות שהיה לי כיוון עם מה אני רוצה לעשות, זאת הייתה החלטה מאוד ממוקדת ואי אפשר היה לשנות את דעתי. חשבתי תמיד שאני מוגן ומחוסן נגד כל מה שעתיד היה לבוא בפרק בניו יורק... אחרי הכל, הייתי ממש אחרי השחרור, ממש אחרי המלחמה. ככל שהזמן עבר וניסיתי לבנות לי חיים בניו יורק, הבנתי יותר ויותר כמה החיים הם באמת לא כמו שאתה חושב. לא פעם אמרו לי כמה אמיצה הייתה ההחלטה שלי לנטוש הכל ולנסות להתחיל לבד בניו יורק. רחוק מהבית.. נדמה היה שלמרות שכבר לא הייתי חייל והמדים שלבשתי היום של בית קפה מקומי, עדיין לקחתי חלק במלחמה. ספק מלחמת קיום, יותר להוכיח לעצמי שלא עשיתי טעות ושאני באמת עושה את מה שרציתי לעשות. לא הפסדתי אבל גם לא ניצחתי.. לא איבדתי תקווה אף פעם ועדיין לא מאבד. בסופו של יום, לא משנה איפה אני נמצא כרגע בחיים שלי. סוף הוא תמיד התחלה של משהו אחר...
יש מלחמות שמסתיימות בניצחון מוחלט. יש מלחמות שמסתיימות בהפסקת אש. ויש מלחמות שמסתיימות עם תקווה.. אבל כל המלחמות האלה, הן כלום לעומת המלחמה המפחידה מכל.. זאת שעוד לא נלחמת בה ועתידה לבוא.
