סוכריה

לפעמים הפנטזיה

רוב הפנטזיות שלנו מתפוגגות כשאנחנו מתעוררים. נעלמות ונשארות הרחק בתוך הראש שלנו. אבל לפעמים אנחנו בטוחים, אם ננסה חזק מספיק, אנחנו יכולים לחיות את החלום.

ביום רביעי שעבר בערב נסעתי למופע סיום שנה של המחול של אחותי הקטנה. היא בכיתה י"א ולומדת בתיכון שלמדתי בו. אם זכרוני אינו מטעני, אני חושב שלא הייתי שם מאז התיכון ולמען האמת, התהלכתי בתחושת מר-מתוק כשהגעתי לשם. מבלי לעלעל בזכרונות עבר בראש, תקופת התיכון עבורי לא ממש זכורה כתקופה יפה עם סיפורים יפים. אבל עת מצאתי את עצמי מוקף בכמה דמויות מוכרות מהעבר, ואחרי כל מה שעברתי בשנים שמאז ועד היום ואפשר והרגשתי סגירת מעגל וסוג של ניצחון עם אותם שדים שאפפו בחיי באותה תקופה. ולראשונה מאז סיום התיכון שהרגיש לי טוב להיות שם ושהצלחתי להסדיר נשימה תוך כדי שאני מסתכל על הנופים המוכרים והזכרונות שצפו בראש. ונדמה וזה היה מכתוב לקרות.

חודש חדש מתחיל, חודש יוני. שריקת המחצית השנייה של השנה החדשה כמו שאני אוהב ונוהג להסתכל על זה. אני לא יודע איך ועל מה לשים את האצבע בדיוק, אבל מאז שעזבתי לניו יורק, וכתבתי על זה רבות, מה שהכי הוביל אותי לאורך כל הדרך, הייתה תחושת העצמאות. אותה תחושה שכתבתי גם עליה הרבה ונימקתי לפרטי פרטים איך זה בא לידי ביטוי בחיי היום יום שלי שם. אפשר אפילו וזה היה סוג של ניסיון להגיד לעצמי ולאחרים שאני לא צריך את המעטפת המשפחתית כאן בארץ ושאני לא צריך אף אחד ואני יכול לבד. אני יכול בכוחות עצמי וכך גם הוכחתי לרבים מסביב ולמשפחה בפרט. היום, אחרי התקופה האחרונה והשהות-ביקור כרגע כאן בארץ בבית, עושה רושם ואני מגיע לתובנה שבאיזשהו מקום נכפית עליי כורח הנסיבות, שמגיע שלב בחיים שזה בסדר להיכנע לאותן תחושות עיקשות בתוכך וליפול. ליפול ולתת לאנשים סביבך ובעיקר למעטפת המשפחתית לעטוף אותך שוב. וגם אם זה לזמן קצר.

תמונת המצב כרגע היא שהתקבלתי כאמור ללימודים שמתחילים בסמסטר סתיו בניו יורק, סוף אוגוסט וכרגע אני מנסה לבדוק מלגות ובנוסף גם מקומות עבודה חדשים ויותר אטרקטיביים ומבוססים מבעבר. למען האמת, זה לא הולך כל כך קל ואני מוצא את עצמי עם הרבה רגעי משבר ותסכול מול מערכת עיקשת ואיתנה ומצב כלכלי באשפתות שם בניו יורק שלא ממש התפוגג עדיין וקרנות יהודיות, בין הישועות הגדולות שלי כרגע, שהשקיעו במדוף וכרגע מנסים להתאושש מהקלחת הזאת של עצמם ולא בדיוק לתת כספים ככה סתם. אז אני שולח קורות חיים, יורה לכל הכיוונים ולכמה מטרות בזמן אחד ואני חדור אמונה ומלא תקווה שהכל יתנהל כשורה וכמו שאני מתכנן ובונה שיקרה ולא נותר לי כרגע אלא להיאחז בקלישאה מספר אחת אולי שאנחנו עושים בה שימוש בערך בכל יום שעובר - מה שצריך לקרות יקרה. אני רק יכול לנסות ולפעול. אבל אני באמת מאמין גדול בקלישאה הזאת. תחזיקו לי אצבעות. אשוב לעדכן.

הפנטזיה פשוטה. תענוג הוא טוב. וכמה שיותר תענוג, יותר טוב. הכאב הוא רע. ושום כאב הוא יותר טוב. אבל המציאות היא שונה. המציאות היא שהכאב שם כדי להגיד לנו משהו. ואין הרבה מדי תענוג שאנחנו יכולים לספוג מבלי לקבל כאב בטן. ואולי זה בסדר. אולי חלק מהפנטזיות נועדו לחיות אך ורק בחלומות שלנו.