סוכריה

אני עץ

בכל מצב נתון, למוח האנושי יש 14 ביליון תאי עצב מתפרצים במהירות של כ450 מיילים לשעה. אין לנו שליטה על כל אחד מהם.. כשאנחנו מקבלים צמרמורת, עור ברווז. כשאנחנו מתרגשים. האדרנלין. באופן טבעי, הגוף פועל לפי הדחפים שלו. מה שאני חושב שכל כך מקשה עלינו לשלוט בשלנו. כמובן שלפעמים יש לנו דחפים שהיינו מעדיפים לא לשלוט בהם. שמאוחר יותר אנחנו מצטערים על הרגע שכן שלטנו בהם.

ספק אם לאור המשבר שפקד את חיי בניו יורק בחודשים האחרונים קצת אחרי תחילתה של השנה החדשה, וכרנאה יותר נוכח העובדה שעליי להסדיר כמה ניירות לקראת הסמסטר ואולי לנסות לחלוב מלגת לימודים מאיפשהו. הגעתי לארץ לפני כשבוע, בערב שישי שעבר לביקור ארוך טווח מבעבר ומזה הרבה מאוד זמן, ובשונה משני הביקורים הקודמים מאז דצמבר 2006 עת התחלתי את הפרק בניו יורק, נדמה כי משהו קטן וטוב קורה לי כאן. ואולי זה בגלל כל מה שעבר עליי בתקופה האחרונה, והמקלט שאני מוצא מתחת לקורת הגג שלי והחממה המשפחתית שתמיד הייתה כאן וחדר השינה שלי שעדיין באותה אדרת גם שנתיים וחצי אחרי שעזבתי בכמה וכמה פינות ומעלה זכרונות מתוקים. אז שלא בשונה מהביקורים הקודמים, הג'ט לג עדיין לא מרפה והפעם חזק מתמיד, כבר מזה בוע שהשעון שלי עדיין הפוך ואני עדיין פועל לפי שעון ניו יורק עם שבע שעות הבדל אחורה. משמע, אני מוצא את עצמי נרדם בשעות הבוקר שלנו כאן כשבניו יורק מתחיל הלילה. ומשהו לא מסתדר לי כשאני מנסה להירדם לרקע ציוץ הציפורים ומטוסי הריסוס בשדות הלא כל כך רחוקים והרפתנים שנוסעים הלוך ושוב על הטרקטורים כאן במושב. הכי רחוק מסירנות האמבולנסים ורעידות הרכבות שאליהם אני כל כך רגיל.

אני לא יודע איך ועל מה לשים את האצבע בדיוק, גם עכשיו, שנתיים וחצי אחרי.. אבל יש משהו בניו יורק ששואב אותך למקום כל כך עמוק ואינטנסיבי כשאתה חי ומתגורר שם, עד רמה שברגע שאתה מחליט שאתה צריך הפסקה ממנה, ואתה עושה את הצעד ובאמת עוזב, כשתהיה בדרך לשדה התעופה ותחלוף על פני כל המראות המוכרים ושנהיו הבית שלך, אתה תהיה עצוב ותחשוב כבר על החזרה. סוג של התמכרות ממש. וזה תופס אותי בכל פעם שאני עוזב את העיר, וזה לא מרפה אפילו אחרי רגע הנחיתה כאן בארץ. אבל הפעם אני אפילו ולא מוצא את עצמי מדוכא ועל אף הג'ט לג, לא ממהר לחזור כמו בפעמים הקודמות. הפעם אני נותן לעצמי זמן להאפס ולהנות מזמן איכות משפחתי שכנראה כל כך הייתי זקוק לו. ואפשר וזאת התובנה הכי גדולה שלי בתקופה האחרונה ומאז החלה השנה החדשה. כמה יקר ערך וחשוב הוא זמן איכות משפחתי במיוחד כשאתה הכי זקוק לו.

היום בשעות אחר הצהריים המאוחרות, יצאתי למטה מאחורי הבית וצילמתי קצת את הנוף שנשקף מכאן אל חלק מהעמק, עת החיטה צומחת שוב, שבוע לפני חג השבועות, אחד החגים האהובים עליי ביותר דווקא בגלל המקום שאני בא ממנו, ופתאום קיבלתי הארה של שלווה ורוגע שלא ידעתי כמותה כבר הרבה מאוד זמן. ואני חושב שסוף סוף נשמתי לרווחה קצת. וכנראה שהייתי צריך לבוא כל הדרך לכאן כדי לעשות את זה. בוקר שישי, ונדמה וזה אחד הדברים שהכי התגעגעתי אליהם ושהיו הכי חשובים לי מאז ומתמיד, אוירת יום השישי והכניסה לסוף השבוע.. זה משהו שאין לי בניו יורק ועוד סוג של רגע שניתן לחוות אך ורק כאן. לא תמיד הייתי טוב בקבלת החלטות ובטח שלא בכאלה של הרגע האחרון. אבל נדמה שזאת שעשיתי בסוף אפריל להגיע לכאן ולהתנקות הייתה אחת ההחלטות הכי נבונות שעשיתי בתקופה האחרונה.

הגוף הוא עבד לדחפים שלו. אבל מה שעושה אותנו אנושיים זה מה שאנחנו שולטים בו. אחרי הסערה, אחרי ההיחפזות, אחרי ששיא הרגע חלף.. אנחנו יכולים להירגע ולנקות את הבלאגנים שגרמנו להם. אנחנו יכולים להרפות ממה שהיה.. או שלא?