מזיכרון לעצמאות

 (אמנם באיחור.  זה פשוט שיר שלא רק ביום הזיכרון יעשה אצלי משהו מאוד חזק בפנים. מצמרר. וגם כי הוא פתח לי משמרת בוקר בשמירה ביום שני. פשוט מדהים, יש בשיר הזה משהו מאוד מצמרר.)  כן,חזרתי לא מזמן מהבסיס (לפני חצי שעה) אחרי שסגרתי עצמאות. הקצאות. יו נוו. שמירות מגדל. ולמה אני מתכוון כשאני אומר שסגרתי עצמאות בבסיס? בואו נגיד שלצפות במופעי זיקוקי דינור מהמגדל שמירה לא בדיוק הייתה התוכנית שלי. אבל הי, צ'וּפרתי והנה,אני אחרי משמרת ערב ויצאתי רבעוש. מי אמר שהמערכת לא יכולה גם לחייך אליך? לא ישנתי בכלל בארבעת הימים האחרונים. בגלל השמירות. עכשיו כשהגעתי הביתה שלא כהרגלי,נכנסתי למקלחת קודם לפני שבאתי לעדכן. אני שפוך מת.  -צ ר י ך     ל ה ג י ד-  "גדלנו, אנחנו עכשיו בצבא עם הנשק,קסדה על הראש" קיבל אצלי משמעות שונה לגמרי כששרו את השיר בטקס בערב יום הזיכרון בבסיס.  אמא שלי בהודעת טקסט משעשעת במיוחד שהיא שלחה לי אתמול במהלך משמרת ערב שלי אחרי צפייה במצעד שירי הלהקות הצבאיות: "אל תשאל,נתנו לסאבלימנל לשיר את פרחים בקנה והם הרסו את השיר."   שרון דוראני? לשיר את חורף 73? נו באמת. אגב, ליאת אחירון וטל מוסרי היו בלהקת חיל חינוך שמבצעת את השיר המקורי שמשמיעים תמיד. חוק מרפי נחקק היום אצלי: "ככל שתסתכל בשעון של הפלאפון מה השעה ,ככה הזמן של השמירה יעבור לאט יותר." 

11/5/2005 ערב יום הזיכרון. סמל צחי איטח ז"ל נהרג בפברואר 2000, היה לאחרון חללי לבנון. באותה תקופה בדיוק, אחי עשה קו בלבנון אחי הכיר אותו, היה חבר טוב שלו.  בערב מיוחד שנערך לזכרו, הוקרן סרט בו נראים בני משפחתו מברכים אותו בסרט וידאו לקראת גיוסו, כשחברתו  של צחי בירכה, התנגן לו ברקע בדיוק "שבועה".  "שבועה" של רמי וריטה , שיר אהוב. שיר שקיבל משמעות אחרת עבורי לאחר אותו קטע, לאחר אותו ערב. ערב יום הזיכרון אני נוכח בטקס צבאי, צבאי עם כל מה שמשתמע מכך, בנוכחות משפחות שכולות, על מדים בפעם שנייה, על מדים.   עם משמעות שונה, משמעות אחרת. ערב יום העצמאות. עוד פחות משעה  זה מסתיים, ונדמה ששוב כרוטינה, זה נשכח,  נשכח לשנה שלמה ונחתם בערב חגיגי, ערב יום העצמאות. עצמאות. "בשערי אתה עכשיו עובר בשבועת עולם בוער נותן בך אות נחרט עמוק , דבר שמתגבר אני רק אוהב יותר".

2/5/2006 שמונה ועת הצפירה. ונדמה והזמן עצר מלכת בכל רחבי הארץ. ונדמה וכולם לב אחד. מתרגשים ומתחברים, מדברים וחולקים. צופים ואולי אפילו מתגעגעים. לא פעם כתבתי על הקושי במעבר הזה שבין זיכרון לעצמאות, שביום הזיכרון ליום העצמאות. אני כל כך מחובר ליום הזה בשלושת השנים האחרונות וללא ספק כי זה נוכח העובדה היותי חייל בשנים האלה. ועכשיו זה בפעם האחרונה בנוכחות המשפחות השכולות, בפעם האחרונה על המדים. יהי זכרם ברוך של כל אלו שהקריבו חייהם למען ביטחוננו. 

והפוסט המצוטט הבא הוא פוסט שאני אוהב במיוחד שגם היום, בעיקר אחרי שנתיים וחצי שאני כאן, מקבל משמעות חזקה ואמיתית. 

Felicity: You know how we go out to dinner on Tuesdays? It's our thing. Just the two of us, we've done it forever. And I love that. But I was eating dinner the other night in the cafeteria. I was I was eating a hamburger. And and it occurred to me that it was a Tuesday. And suddenly....this is going to sound stupid, um....

Mom: No say it.

Felicity: (exhales) Well, suddenly....it was the best hamburger. You know? Not not because I wasn't with you. But because I was here, on my own. You know?

Cut to Mom slowly getting hurt

Dad: You're feeling the rush of independence, that's that's wonderful. But you don't have move all the way to New York to have a burger on your own terms.

Felicity: I don't know what it is. I just think, for some reason, being here is important. 

---

ונדמה ועצמאות בשבילי היא כפי שמתוארת בסצינה שבחרתי לצטט מפרק 2 של העונה הראשונה של "פליסיטי". אולי משום שמה שהדמות שלה בסדרה חווה ברגעים הראשונים זה מה שאני עתיד לחוות. אבל זה מעבר לזה. אלו הדברים הקטנים מסתבר שמסמלים יותר מכל עצמאות של בן אדם. תהליך ההינתקות מההורים ומהבית, התחושה של להיות ולעשות לבד. בזכות עצמך. לכן אם אני נשאל עצמאות מה היא, בשבילי בכל אופן, זאת עצמאות. 

חג עצמאות שמח לכולם שם בארץ. אנחנו צריכים להיות גאים בעצמנו ובמה שהצלחנו ועדיין מצליחים להשיג בפרק זמן כל כך קצר. יהי זכרם ברוך של כל חללי מערכות ישראל, לא משנה איפה אהיה, לעולם לא אשכח.

רוב הפנטזיות שלנו נגוזות כשאנחנו מתעוררים, נעלמות אי שם בזיכרון שלנו, אבל לפעמים אנחנו סבורים שאם ננסה חזק מספיק - אנחנו יכולים לחיות את החלום.

רוגעלך

כמו צמח בר

לאנשים יש צלקות במקומות הכי לא צפויים. כמו מפות-דרך סודיות להיסטוריה של חייהם.. דיאגרמות של כל הפצעים הישנים שלהם. רוב הפצעים הישנים שלנו מחלימים ומשאירים רק צלקת. אבל חלקם לא מחלימים. יש פצעים שאנחנו נושאים איתנו לכל מקום. ולמרות שהחתך נעלם נעלם באיזשהו שלב.. הכאב לא מרפה.

חייכתי לעצמי כמה דקות אתמול בערב כשכתבתי את הפוסט הזה בעודי מכין ארוחת ערב, כשברקע פתוח גלגל"צ. חייכתי כי אני זוכר שכשהייתי בארץ זה תמיד היה נוהל להקשיב לרדיו ביום הזיכרון אבל תמיד תהיתי אם יש מי שמקשיב בשעות הלילה המאוחרות.. אתמול בערב נענתי והנה מצאתי את עצמי מקשיב לרדיו הישראלי כשכולם בארץ ישנים בטח ואצלי עוד ערב. זהו יום הזיכרון השלישי שאני מעביר כאן בניו יורק ונדמה שהשנה, בשונה משנים קודמות, היום הזה מקבל משמעות קצת שונה בשבילי. ואולי זה כי יצאו לא מעט סרטי שואה וסרטים שנגעו בשואה בצורה כזו או אחרת בשנה האחרונה כאן, ואפשר וזה קצת הזכיר את מה שכבר פחות הורגש כאן בשנתיים וחצי שאני כאן. אין לי ספק היום יותר מתמיד שזהו זיכרון שלנו, שרק בארץ ניתן להרגיש אותו במלוא העוצמה. אני רוצה להאמין שהיהודים כאן שיש להם בני משפחה ניצולים או כאלה שנספו, זוכרים יחד איתנו ביום הזה אבל אתם יודעים למה אני מתכוון כשאני מדבר על "זיכרון שלנו".

אז כמדי שנה מאז שאני כאן, אני בוחר להנציח בדרכי שלי עם גלגל"צ שפתוח ברקע ומנגן את השירים האהובים שללא ספק, לא רק גורמים לזכור את היום הזה כפי שהוא נזכר בארץ אלא גם עושים להרגיש בארץ. מאז שאני כאן אני גם דואג לעמוד את דקת הדומיה, ולעתים אף כשזו מתקיימת בארץ עת נשמעת הצפירה, משמע לילה שעון ניו יורק.

מעבר לזיכרון הגלובלי והניסיון להנציח כמורשת הארץ, יש לי זיכרון אישי שלמען האמת קיבל תפנית גדולה שנה שעברה כשאמא שלי ואחותה הגיעו לכאן למפגש האיחוד המשפחתי שלהן עם בני הדודים והדודות שלהן מצד סבא שלי ז"ל שיחד עם כל בני משפחתו צעדו על אדמת התופת. רק לפני שנה בעת המפגש המשפחתי עם כולם בו נכחה גם הדודה, אחותו של סבא שלי ז"ל, היחידה מהמשפחה שעדיין בחיים, כ-8 שנים לאחר שסבא שלי נפטר מדום לב, נודעה לנו האמת על מאחורי סיפור הבריחה המפורסם של סבא שלי וכי הוא הסתיר מאיתנו את העובדה שהוא בעצם היה במחנה. תמיד ידענו הוא ניצל אבל הוא תמיד החסיר את הפרט הזה, אפילו מהבנות שלו, אמא שלי ואחותה. ובעוד אמא שלי ואחותה מנסות לדלות כל פיסת מידע אפשרית מדודה שלהן, האחרונה למשפחה שחוותה את המלחמה על בשרה, אני חושב שאנחנו עדיין נותרנו עדיין עם קצה חוט לא תפור .. ללמה הוא הסתיר את הפרט הזה מאיתנו. ובעצם, באיזשהו מקום, אני לא חושב שזה כל כך רלוונטי. לא עוד לפחות.

מה גרוע יותר? פצעים חדשים שכל כך כואבים או פצעים ישנים שהיו אמורים להחלים כבר שנים קודם ולעולם לא החלימו? אולי הפצעים הישנים שלנו מלמדים אותנו משהו. הם מזכירים לנו איפה היינו ועל מה התגברנו. הם מלמדים אותנו לקח ממה להימנע בעתיד, או לפחות כך אנחנו רוצים לחשוב. אבל לא באמת ככה זה עובד, נכון? יש דברים שאנחנו פשוט צריכים ללמוד שוב ושוב כל פעם מחדש.