זה זמן קסם

15 דקות. 15 שעות. בחדר הניתוח, המנתחים הטובים ביותר גורמים לזמן לעוף. מחוץ לחדר הניתוח, הזמן מתענג על לכסח לנו את הצורה. אפילו לחזקים ביותר מאיתנו, נדמה והוא שולף טריקים. מאט... מתמשך... עד שהוא נעצר.... משאיר אותנו תקועים ברגע שאנחנו לא יכולים לזוז מכיוון אחד לשני.  

כבר מזה כמה ימים שמזג האויר בניו יורק משתנה לאט לאט.. רק ביום הראשון של החודש, חודש מרץ, העיר כוסתה בשלג כשסופת השלג הכי גדולה בעונת החורף האחרונה הכתה ליום וחצי, ועכשיו שאריות של ימים קרירים וסופות רעמים פה ושם שפוקדות את האי.. עונת מעבר אם תרצו. זה לא סוד שאני איש של חורף אבל תמיד היה משהו בעונות מעבר שהתחברתי אליו. יש בעונות מעבר משהו סמלי שגורם לך לרצות לעצור לרגע ולעשות חושבים ולנסות להבין לאן נושבות הרוחות ברגע זה בחיים שלך. היום מצאתי את עצמי הולך ברגל ומתיישב על איזה ספסל שנקלע בדרכי ופשוט לכמה דקות, עוצר וחושב. פחות חושב האמת, יותר לוקח את הרגע כדי להרגיע את הראש מכל הדאגות שלא מרפות בחודשים האחרונים, מביט מסביב, מסתכל על מה אנשים אחרים עושים, על איך אנשים מתנהגים ואם הייתי רוצה להיות במקומם. מסתכל על כל העצים הקרחים והאדמה הרטובה ותוהה לאן נושבת הרוח שלי.

לאחרונה אני מוצא את עצמי בורח מכל מה שקורה איתי כאן, מנסה לשכוח ומנסה שלא לחשוב. "איך זה שאני מחפש תשובה ולא מוצא" סוג של. לא תמיד בורח למקומות הנכונים ולמצבים הנכונים אבל זה הרגע באותו הרגע. כאילו האדמה מתחתיך נשמטת. רגע, תנו לי לעצור, אני לא רוצה להפחיד אף אחד או לתת תחושה שאני עושה דברים לא רצויים או לא בריאים.. אני בסה"כ מדבר על בילויים ואלכוהול או כל אירוע חברתי אחר שיכול להסיח את דעתי ממה שבאמת קורה וממה שאני בחור להתעלם ובאמת צריך שלא להתעלם ולעשות כל מה שאני יכול כדי לשנות את המצב. אני לא בן אדם של לבד, אם יש משהו שאני הכי רוצה ללמוד, זה איך להיות לבד עם עצמי ולא להשתגע. עושה רושם ואני לא מסוגל לעשות את זה. אני נאחז בהיסח דעת רגעי ואז מתעורר בבוקר למחרת לגלות שאני באותה קלחת אבל משום מה לא באמת מתעורר.  מתעורר אבל לא באמת פוקח עיניים, לא באמת עושה מאמץ... סוג של אוירת חפיף. ברגע הכי לא מתאים, בתקופה הכי לא מתאימה ובשלב של קווים אדומים.

Episode 8 / Drawing The Line, Part 2, Season one

Sometimes bad things just happen. No reason, no purpose. They just occur and we're left to pick up the pieces the best we can. - Sally

זמן טס. זמן לא מחכה לאף אחד. זמן מרפא את כל הפצעים. כל מה שכל אחד מאיתנו רוצה, זה עוד זמן. זמן לקום על הרגליים. זמן לגדול. זמן להרפות. זמן. 

רוגעלך

ניסוי חברתי

העניין הוא כזה, קשה להרפות מסיפור המעשייה הזה לגמרי כי כמעט לכל אחד מאיתנו יש את התקווה והאמונה הקטנה הזו שיום אחד נפקח את עינינו והכל יתגשם. בסופו של יום, תקווה היא דבר משעשע, היא מופיעה כשאתה לא ממש מצפה לה, זה כאילו ביום אחד אתה מגלה שסיפור המעשייה שלך שונה מעט מהחלום שלך. 

יום ראשון, שש ושלושים, סטארבקס, 235W st, שדרת ג'ונסון, ברונקס, ניו יורק. ברקע באייטונס , פיטר גבריאל עם "הנה בא השיטפון". אפשר ואני במדינת היהודים, שכונת ריברדייל שקצת גורמת לי להרגיש בבית כשמסביבי "נת'ן'ס כושר מיט" ו"גלאט כושר שופ" איפה שאני יכול למצוא לי במבה ואפילו גבינה לבנת 5% כדי לנגב את הבמבה כמו שתמיד הייתי עושה, אפילו קליק כריות יש שם.. חומוס אחלה וכל מה שרק יכול לעשות אותי שמח ולתת לי להרגיש בבית. אפילו כאן בסטארבקס שני שולחנות ממני, מתנהלת לה שיחה בעברית בין בחור מבוגר עם קוקו, ג'ינס ומעיל עור שכמה דולרים מכווצים מציצים מהכיס שלו, מהאלה שאפשר למצוא בקפה השכונתי בת"א ובחור חובש כיפה.. הם מדברים על שמיר ועל בוש האבא.. זה מה שאני מצליח לשמוע מהצד מבעד לאוזניות. הבחור חובש הכיפה עוזב עכשיו. הם לוחצים ידיים. מציגים אחד את השני. אילן שמו של הבחור עם הקוקו. הוא הוזמן לשולחן שבו מתנהל "ניסוי חברתי"  שילדה קטנה ושמה ג'סמין מנהלת, אם תרצו, לדעתי קצת בלי טאקט, יחד עם האבא או הסבא שלה, הוא קצת מבוגר להיות אבא שלה, והם מציעים קפה חינם ועוגיות חינם. שלט גדול נישא על פני השולחן, כאן בתוך סטארבקס והוא אומר "הניסוי של ג'סמין". שלט אחר אומר "קפה ועוגיות חינם". מעונן בחוץ, אבל לא כבר פחות קר בימים האחרונים כאן בניו יורק.. אבל קר כאן בפנים. 

ביום ראשון שעבר, חגגתי יום הולדת. יום ההולדת השלישי שלי כאן בניו יורק וזה סוריאליסטי קצת.  המעגל החברתי שהקפתי סביבי בשנה האחרונה קצת גדל והשנה, בשונה מהפעמים הקודמות, הרגיש קצת יותר שמח ומרגש לחגוג את יום ההולדת. אפשר וזה גם בגלל הגיל שהגעתי אליו, לאט לאט, אני מנסה להשלים את הפאזל והיעד שהצבתי לעצמי עם הלימודים שיחלו בסמסטר סתיו באוגוסט. הלחץ בקבלת החלטה לגבי הישארות ולגבי לימודים קצת שבר אותי לאחרונה, ביחד עם כל הבלאגן שכתבתי עליו בפוסט הקודם. קצת הלכתי לאיבוד בשנה האחרונה ולא היה לי קל להחזיר את עצמי למסלול הנכון, ספק אם הצלחתי עדיין לעשות את זה אבל עושה רושם ואני מגיע לשם. בימים האחרונים אני מרגיש שאני ניצב בפני האתגר הכי גדול בחיי בעוד אני מגיע לתובנה שאני כאן מתוך בחירה ושאני מקשה על עצמי בכל יום שעובר כשבארץ יושב ומחכה לו הפיקדון הצבאי שיכול לשמש אותי להתחלה חדשה ונורמלית בעוד הכלכלה כאן לא מראה סימני התאוששות והמיתון רק הולך וגובר ואני די כבול עם האלטרנטיבות שניצבות בפניי.

"פליסיטי" למי שזוכר , ציינתי בעבר, הייתה אחת מסדרות הטלוויזיה האהובות עליי ועד היום אני מאמין שהיא הסתיימה בטרם עת. אחת מהסיבות, אולי הגדולות ביותר שכל כך התחברתי לסדרה ואני מאמין שרבים אחרים הייתה ההשתקפות במראה של החיים שלנו. למרות שהנסיבות שונות אפשר היה להעריך ולהתחבר לרגשות והסיטואציות של הדמויות.  למי שזוכר, הרפרנס כאן הוא כמובן ל"שיעורי החיים" שתמיד היו מוצגים בשיחות הטייפ שבין פליסיטי לסאלי..  

Episode 1 / Pilot

הטירה, טוב אולי זו לא טירה בדיוק וזה אפילו לא חשוב אם זה "באושר עד עצם היום הזה" - רק שזה עושה אותך מאושר עכשיו. תבינו, פעם ב-, פעם ביובל, אנשים יפתיעו אותך. ובפעם ב- , אנשים אפילו יגרמו לך להחסיר פעימה.