ההמשך לסיפור..למה?כי ככה בא לי...:)

מממ היום אני מעובצנת באופן מיוחד...לא עצובה סתם עצבנית.
כנאה אומצתי או משהו כי אני ממש ממש לא מבינה את המשפחה שלי בשנה האחרונה...
טוב נו מה אני אגיד לכם כל אחד והעונש שלו...
אני כמובן מכירה את העונש שלי.
"אמא"
היא מעצבנת,נדחפת,שתלטנית,קרציה,דורשת,מפריעה,מציקה,היסטרית,לחוצה,
פראנואידית...
אבל לפחות היא אמא שלי והיא מכינה לי שוקו בבוקר...אא כן היא גן מפרנסת אותי במקרה וקונה לי הרבה יותר ממה שאני מבקשת...

מממ כן היא אדם טוב...אבל לא כרגע!
כרגע היא פאקינג מעצבנת אותי!!

טוב לא משנה..נעבור לסיפור..רק כי מגיע לכם חחח לא נכון רק כי משעמם לי!!




היא הלכה ונעלה מזווית ראייתו מהר יותר מן הרגע בו נכנסה אליה...
והוא המשיך בדרכו לא יודע אם מה שאירע שניות לפני אכן התרחש בעולם האמיתי בו הוא חי,או שמא הוא אירע בעולם הדמיוני אליו היה נמשך לפעמים בלילות קרים ובודדים,אך היה זה אחר צהריים חם ביותר והוא ניסה לשכנע את עצמו שאכן החלום הזה אירע ועוד איך ארע.
הוא נכנס בדלת ביתו ושפתיים אדומות לוהטות היו נעוצות על לחיו.
"אלוהים..ליפסטיק,חחח כל השדרה ה-9 ראתה אותי עם ליפסטיק אדום על לחי....ממש יום המזל שלי.....או שבעצם זה כן יום המזל שלי"
הוא החל מחפש נואשות אחר פיסת הנייר הקטנה שהאלוהית שפגש ברחוב הותירה בידו.כמה שהיה רחוק מלדעת עד כמה היא אינה אלוהית.
הוא חיטט בכיסים תר אחר המזכרת היחידה ממנה לאחר שהסיר את סימני שפתיה מלחיו...
והוא מצא אותה,את אותה פיסת נייר אותה ייחל כל כך למצוא.
"הרוכסן שלך פתוח.......555-685-041"
איך היא הספיקה לכתוב את זה???? שואל עצמו ללא תשובה נראית לעין...התמיהה התחלפה בחיוך.
כעת היה החיוך על פניו כל כך רחב שרבים מרגשותיו שהיו טמונים בו יצאו כעת אל מעל לפני השטח...
הוא חייג את המספר על פיסת הנייר..קו חיוג.
והוא ממתין,מחכה לשמוע את הקול אותו מייצר פיה המושלם בעת שיחה.
עוד צלצול ועוד אחד..והוא ממתין,חושב על הסצינה שהם חלקו יחדיו,תוהה אם גם היא הייתה מודהמת מהמצב כמוהו,האם גם בשבילה היה הארוע מיוחד או שמא היה זה רק עוד סיפור הכרות עם אדם שנראה סביר ברחובות ניו יורק.
היא לבטח מצאה לה מחזרים חדשים כל יום מחדש ולכן הוא לא האמין שהיא תחוש מיוחדת כפי שהוא הרגיש יחיד ומיוחד שיופי אלוהי שכמוה הניח את עיניו היפות להנות ממראהו.
צליל החיוג נמו ולתוכו השתלב קול רעוע..."הלו???"
הוא לא ידע מה לומר פשוטו כמשמעו,הוא לא ידע את שמה,הוא לא ידע כיצד לפנות אליה,הוא לא הבין אפילו אם הקול לו הוא מקשיב הוא קולה.
ואז הוא הבין עם הקול החוזר.."הלו?? מי זה??"
הוא הבין שאין זה קולה,היה זה קול זקן,גבר בגיל מופלג.
גם אם רצה להשיגה במספר הזה לא ידע באיזה שם לנקוב על מנת למצוא אותה.
והוא ניתק את השיחה והחזיר את השפורפרת לקנה.
המספר היה שגוי,הכל היה חלום,אין זו בעיה לבחורה שכמוהה לגרום לאדם להרגיש יחיד ומיוחד,אך באותה קלות לאכזב אותו במהירות כה רבה.
לא ידע כיצד להמשיך.
תחילת חודש נובמבר העיר התקררה מן הקיץ הלוהט שעברה.
עוד יום מעייף בבית,ישובה למול הטלויזיה היא הביטה בבית הריק.
קירות לבנים וספות עור שחורות,והרבה הרבה בדידות.חצאית שחורה וחולצה לבנה ולב כואב.
ובחוץ..גשם קל.עצובה.בודדה.איפור מושלם כמעט ונהרס על ידי דמעה סוררת.
רגשות אצורים מאחורי פנים לבנות ודמעות מצטברות מאחורי עיניים ירוקות...
מרחיקה עצמה אך מנסה להתקרב,בוכה על גורלה אך ממשיכה לברוח מן המציאות.
מחפשת אחר תשובה אך לא שואלת את השאלה.
היא אינה מבינה מה השתבש בחייה ולמה אין נפש חיה שמתעניינת בקיומה.
בת 25,חסרת צורך כלכלי לעבוד ולהעסיק עצמה.ישובה בביתה מרוחקת מהמולת היום יום.
צלצול בדלת.בטח הפיצה שהזמינה...
היא ניגשת לפתוח את שער הקומה החשמלי..ובמצלמה...פנים מוכרות.זה הוא.הוא מהרחוב עם המשקפיים הכהות.הוא שבהה בה.הוא שנפתחה אליו.
היא פתחה את הדלת.





מקווה שאהבתם את החלק השני ושבכלל בא לכם להמשיך ולראות....
מה קורה בצד השני של הדלת...

אוהבתותכם..תמשיכו לתת ביקורת ולהגיב..תודה..:)שמור   בטל

עוד פוסט שכוח אל בבלוג חסר תקנה

מה רציתי להגיד??
כבר שכחתי האמת...
מממ אני לא יודעת האמת תיכננתי לכתוב פוסט חמוד ואינ טואיטיבי לגבי חוויות התקופה שעברה עליי לאחרונה אבל לא בדיוק מצליח לי...מסתבר ששכחתי הכל...חחח
מה אני אגיד לכם..פשוט משעמם לי...

ממממ.....התחלתי לכתוב סיפור קטן...אז אם בא לכם לקרוא אז בבקשה....
מקווה שלא ישעמם יותר מדי...חחח

****היום אתמול ומחר*****
יום קיץ חם,אוגוסט...מדרכה לוהטת ממש עולה באש.אנשים בהמוניהם ברחובות ניו יורק,נראה כאילו היתה סיבה לחום הכבד שנחת על העיר באותו היום.
ואולי באמת הייתה...
זוג נעליים שחורות, גבוהות, מבריקות, נעות במהירות חתולית ורהוטה על מדרכה רעועה ועמוסה ברגליים וידיים נעות בסדר אחיד...
בתוך הנעליים נחו זוג רגליים ארוכות ושזופות,ארוזות באופן מפתיע בחלק התחתון של שמלה אדומה והדוקה בסדר מופתי לגופה.
מותניים צרות וחלק עליון שופע ומרשים..שיער מתנפנף ,עוטף פנים לבנבנות ,עיניים ירוקות ושפתיים אדומות..שיער שחור עדין, פראי ,מושך.
עיניים בוחנות אותה מביטות בקנאה, בהערצה,רצונות נרמסים, ודחפים מדוכאים כי היא מתרחקת במהירות מכל נסיון של הסביבה ליצור איתה קשר.
בלתי אנושית,יופיה מסנוור,תווים מושלמים,חיטובים חלומיים,אך אינה מחייכת.קרה.ספק אם היא כואבת.
כועסת,היא רועמת על העולם סביבה.אינה אכפתית למתרחש סביבה,ספק בצדק.
שולחת מבטי איבה בכל המנסה לרמוז על הופעתה כפרובוקטיבית,לא נולד בן התמותה שיעיר לה על מראה.
ולא נולד בן התמותה שהעיז לעשות זאת עדיין.
והוא,עובר ברחוב על אותה המדרכה, השמש נוסכת אור על פניו השזופות, שפתיים משורבבות ואדומות, מרשימות,תווי פניו עדינים אך עדיין בעלי גבריות קשה,משקפי שמש כהות..גופיה שחורה,ג'ינס כהה.
ידיים רחבות ומבט שקט...כמעט כמו שלה אך עדיין חם ואנושי,עדיין מבטו היה אמיתי ומחובר למציאות.
מתברר שברגע זה אירע נס,נס שהנפשות סביב אותן הדמויות לא היו מודעים אליו כלל..
היא הביטה בו.היא הניעה את עיניה ממשכנן הטבעי, בבהייה בבני התמותה מעוררי הרחמים, והסתכלה עליו כאילו היה מושיעה היחידי בעולם זה.
כמה שהיה הדבר נכון.
והוא,הוא התעלם תחילה אך לא יכל כמובן להדיר עיניו ממנה,הוא הסיר את המחסום האימתני שמנע מעיניו את התענוג להביט בה במלוא יופיה,משקפי השמש הכהות שכיסו את עיניו...
והיה נראה שכעת יווצר מגע כל שהוא אך לא...
הוא המשיך ללכת,מביט בה ללא יכולת להינתק ממבטה המרעיל והשובה,אך הוא המשיך ללכת...
והיא,זו שהביטה באנשים כנתיניה הבלתי מערערים...היא הסתובבה על עקביה העדינים ואף פצתה את פיה לבקש ממנו:" חכה!!"
והוא השיב לבקשתה ועצר במקומו.מחכה לאישור ממנה כדי להתקרב.היא נעה לעברו והוא המשיך גם הוא לכיוונה...היא הניחה פיסת נייר בידו...חייכה...ונישקה אותו על לחיו...
היא הלכה ונעלמה מזווית ראייתו מהר יותר מן הרגע בו נכנסה אליה...

*****היום אתמול ומחר******

מוזמנים לבקר להגיב...ואולי אפילו לבקש המשך רק אם בא לכם חחח...
מצטערת אם יצא לי פוסט ארוך מדי....

אוףףף כואב לי כל הגוף אז אני עפתי ....




שמור   בטל

it makes me sick...looking at you

אני מביטה בך ורואה עיניים אדומות
מביטה בך ומנגבת את הדמעות
מביטה בך ואת בוכייה
מביטה בך ואת לא עונה.

אני מדברת אלייך ואת שותקת
מדברת אלייך כל כך דואגת
מדברת אלייך את שפיותך מחפשת
מדברת אלייך ואת רק עומדת.

אני נוגעת בך ואת כה קרה
נוגעת בך נדמית שבירה
נוגעת בך ואת אטומה
נוגעת בך ואת כה קשה.

אני בוכה כעת מולך,
על ברכיי אותך שואלת,
"האם הכאב שהגיע, לעולם לא ילך?"
אם כן אז לא בחיי אני בוחרת.

אני מביטה בך קרה מולי
מביטה בך הדמות במראה שלי
מביטה בך השתקפותי במראה
ידי מדממת ודמותך התנפצה

שברייך מפוזרים סביבי על הרצפה
חברתי במראה,
אני מביטה בך ובוכה.








השיר הוא שיר ישן מהמגירה...אני כבר לא מרגישה כך.תודה לאל.
תודה לכולם שאהבו את השיר הקודם.שמור   בטל