חרוטון

צלקות וחבורות המלחמה ואישתי

היי, החלטתי להיות קצת ספרותי הפעם - במקום לרשום שטויות שוב

אל תדאגו, אני לא נוטש את השטויות

קראתי את הסיפור הנפלא של Penny_Lane "צלקות וחבורות" ובאישורה חיברתי לו צד שני

- אז תקראו קודם את הסיפור הנפלא שלה בלינק ותחזרו לכאן

צלקות וחבורות <-> המלחמה ואישתי

"את משקרת לי ואת משקרת לעצמך!!!" צעקתי עליה מהצד השני של החדר והסתכלתי עליה בזעם – היא ישבה על הרצפה, עיניה חצי עצומות.

אני צורח עליה בקול רועד "אני שואל ואני שואל בפעם האחרונה" , אני זועם כולי, מנסה להרגיע את עצמי אבל פשוט לא מצליח

"פגשת אותו או לא?"

ידעתי מה התשובה, חיכיתי שהיא תענה, אבל היא... היא רק מסתכלת, בוהה באוויר באופן מזוגג

היא ממלמלת שאני לא מבין, אני בקושי שומע אותה וחותך אותה באמצע

"אני לא מבין? אני????"

אני מתחרפן, מתחיל להשתולל, מעיף את המאפרה מהשולחן ומנפץ אותה.

היא אשמה, הזונה, זה בגללה ! היא מחרפנת אותי ואני צועק עליה... כבר כואב לי הגרון, אני כולי באטרף ובקושי מסוגל לצעוק

היא מתכופפת לאסוף את הרסיסים של המאפרה, איזה פתטית, אין לה טיפת כבוד, אני שונא שהיא ככה, אני תופס אותה מהכתפיים ומעיף אותה אחורה, לא יודע מאיפה זה בא לי, בכלל לא שמתי לב שהשולחן מאחוריה. יצא לי חזק. היא נתקלת בשולחן וממשיכה לעוף לעבר הקיר

האדרנלין זורם בי, אני כולי באטרף, אני לא שולט בעצמי כשזה קורה, זה מחזיר אותי לימי המלחמה, כשסביבי רק ירי ומוות, הזכרון של ריח הגופות מציף אותי ואני מתחלחל, אני רוצה לקום מהשוחה ולתת להם לירות בי, אין לי כח להלחם יותר, אני מרגיש את האוייב מתקרב, אני כבר מצפה לו, הבטן מתהפכת ואני יודע שבקרוב זה נגמר. ואז שקט ... אני מתעורר שעות אח"כ בשבי.

אבל כשהזיכרון שלי מגיע לתקופה בשבי, ההדחקה מעירה אותי, אני לא זוכר כלום משם ומייד אני חוזר למציאות, אני עומד והיא מרוחה על הקיר.

אני מסתכל עליה וחושב שאני מבין מה עשיתי... לא יכול להיות שעשיתי את זה... אני חלאה.

אני מתיישב לידה בפינת אוכל, רוצה לגעת אבל קצת מפחד ממנה .. ומעצמי.

אני מתנצל, אני מנסה להסביר, "אני אוהב אותך" , היא חייבת להבין שאני אוהב אותה, אני אומר לה שחשבתי ש ... אני כלכך מצטער

היא מתרוממת ואומרת משהו בזמן שהיא הולכת לכיוון החדר, אבל יש לי צפצופים באוזניים, אני לא שומע כלום.

אני תופס אותה ומחבק אותה ! היא חייבת להבין ! חייבת ! לא התכוונתי, זאת המלחמה הזו , בבקשה שתבין, בבקשה!

אני בוכה כמו תינוק בזמן שהיא יושבת עלי, כועס על עצמי, אוהב אותה.

אני ער כל הלילה, גם בבוקר אני שומע אותה מתלבשת והולכת לעבודה, אני עוצם עיניים - שלא תחשוב שאני ער, קשה לי להסתכל עליה, בטח כואב לה.

אני לא מבין למה היא נשארת איתי,

בטח מרחמים,

יום אחד היא תלך,

וזה יהיה הסוף,

המחשבה מעציבה אותי,

אני נזכר איך התפרצתי לפני שבועיים - אז היא דווקא נראתה מאושרת.

אגב, מצטער כל העדכונים, לא הייתי מבסוט מהעימוד שייצא

את חושבים שזה משנה איזה סיפור קוראים קודם ? את הצד של הבעל או האשה ?

מסקרן אותי לעשות ניסוי פעם, לקחת שני סיפורי מראה כאלה ולתת לחצי לקרוא את הראשון קודם ולחצי את השני, מעניין אם יהיו הבדלים משמעותיים בתגובות

נכתב על ידי חרוטון-, 25/7/2005 17:32, בקטגוריה
155 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 2 הפניות (TrackBack) לכאן לינק לקטע