גם השנה

גם השנה כבשנה שעברה.

גם השנה כאילו כלום לא השתנה.

גם השנה הכאב הצורב.

גם השנה איננו עוזב.

ובשנה הבאה,

ובזאת שלאחריה,

ובעוד עשור,

גם אם חלוף יחלפו להם

יובלות

 על גבי

יוּבלים.

גם אז,

אחי לא ישכַּח לעד,

זעקוֹ פּוֹעה,

אחד.

 

 

שמור   בטל

נכתב על ידי קלינמן, 15/4/2007 18:19, בקטגוריות דיכי, פה ושם
25 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של o-k ב-1/5/2007 11:50

---

iii

"כשהתותחים רועמים המוזות שותקות"

הקישור הבא מבטא היטב את המצברוח שלי כרגע.

http://www.iiiiiiii.com (נדרשים רמקולים פעילים)

 

(

מסך ריק שמבטא את הלא ידוע

בדיחה שמביאה לחיוך מריר והידיעה ש

צו מילואים אולי בדרך

בצירוף

תפילות לשלום חיילנו,

תפילות לשלום כולנו.

ואיך שקוראים אחרת את המילים של השיר...

)

 

"...עם כתם על המצח וכתם על הגב ושערה של כסף זוהרת בזנב?"

 (בצפון בדרום ומה זה שזוהר ובוער...?)

 

בשורות טובות, ישועות והצלחות.

 

o-k

שמור   בטל

נכתב על ידי קלינמן, 12/7/2006 16:46, בקטגוריות דיכי, מהורהר, נחת אצלי במייל
18 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של o-k ב-15/7/2006 23:35

---

חקלאי

 

קראתי את חרישית והחלטתי לפרסם סיפור קצר שישב עד עכשיו אצלי בטיוטה.

 

o-k

 

הזמן הגיע,

מרחוק.

והוא בתוכו יודע שהעת מתקרבת.

הוא יודע שאין ביכולתו. אין לו הכוחות לשנות את המציאות שנכפתה, את הגזרה הנוראה.

כמה שניסה, כמה שעשה, כמה תפילות לבורא עולם, ודבר לא עזר.

בקושי יש לו הכוחות לשאת את המצב עכשיו. ואולי גם זה לא?

 

יושב על הקרקע בין השתילים ששתל אך לפני שבוע, או אולי היה זה חודש? או שנה?

אינו זוכר. הכל נראה כל כך מוטרף, מציאות הזויה.

לא איכפת לו שהאדמה רטובה מגשם של ממטרות, מהדהדת רעש של פלסטיק הנוטף על רגבים.

מחשב כזה טיפש, לא יודע שנגמר הצורך בנוזל החיים.

הכל נשמע כל כך מרוחק, נוסטלגי כמעט, והוא בשטח הפתוח יושב, כמו קרס ללא יכולת קימה. 

מכנסיו הטובים מתלכלכים מבוץ, אצבעות ידיו חופרות בכח באדמה הלחה, חופרות ללא מטרה, סופגות אל תוך ציפורניו את גרגירי העפר, מנסות לחוש שוב, להרגיש עוד פעם את לבה הפועם באהבה.

 

חופר בכח,

חופר בכאב.

והיא חשה. 

היא חשה שזאת הפעם האחרונה, מתמסרת לו ונמרחת בשכבה עבה על נקבוביות עור ידיו המחוספס.

אצבעות לחות, אצבעות מלוכלכות מעבודה קשה.

דמעות של צער זולגות מעיניו בשתיקה ממליחות אדמה דווה.

והיא?

היא סופגת הכל בשתיקה רמה. כמו מכריזה: "אשאר שוממה עד שובך!"

 

חקלאי!

תמיד רצה להיות חקלאי.

מבוגרים הרימו גבה כששמעו את תשובתו לשאלתם: "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?"

והוא שבבהירות קולו הצעיר והצלול ענה: "חקלאי, מעבד אדמה. רוצה לראות עצים בפריחתם לשתול פרחים ולגעת באדמה", לא הבין מדוע חייכו? מדוע לא ברצינות התייחסו?

 

נהרות של דמעה לא פוסקים מרדת, מתערבבים במטר הפלסטיק הרוגש.

והיא שוב בדממה מבטיחה: "אשאר שוממה, אשאר שוממה,

עד שתחזור אלי ותגאל אותנו מיסורנו, אתה או בנך או בן בנך..."

 

רטוב כולו החזיקוהו, נושאים אותו בעדינות אחיו צעירי המדים. נושאים אותו אל האוטובוס הקר והמנוכר.

והוא בוכה בוכה,

בדממה, בדממה.

וכשיושב באוטובוס וצופה בה מבעד למסך של ערפל, צופה בה ובאחיו הכואבים את ניכור הגזרה הבירוקרטי וחסר החמלה. קופץ פתאום ובפרץ של כוחות לא ברורים, פותח חלון, מוציא ראשו ומרים ידיו כלפי מעלה בתנועה של נצחון וחיבוק.

בעיניים קרועות כליבו שותק לרגע

ואז פיו קורא בקול ממעמקי נשמתו:

"יחי צה"ל, תחי מדינת ישראל!

יחי צה"ל, תחי מדינת ישראל!

יחי צה"ל, תחי מדינת ישראל!"

 

 

 

 

תודה לחרישית, זחי ובת שיר על שמשתפים ברגשותיהם הכואבים והכועסים.

גם אם אני לא תמיד מסכים לכל מה שנכתב אצלכם דעו לכם שכתיבתכם נוגעת ומשפיעה.

שלא נדע יותר כאב כזה, קריעה כזאת, צער גורף שכזה הצועק ממעמקי האדמה.

 

o-k

  

שמור   בטל

נכתב על ידי קלינמן, 18/5/2006 15:19, בקטגוריות דיכי, פה ושם, מהורהר
14 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של o-k ב-20/5/2006 23:35

---

אתה שביר כל כך

אוי הכאב.

את הפוסט הזה אני כותב לפני החג אבל מפרסם לאחריו.

לא רוצה להוסיף כאב וצער לפני חג של שמחה.

צער כזה הרבה יותר מתאים לתקופת ספירת העומר, ליום השואה, לימים הבאים לאחר חג הפסח.

 

o-k

 

חזרתי מניחום אבלים אצל חבר ילדות.

הוא איבד את הבת שלו והיא רק בת 5 שנים.

איך אמרו הרופאים: "סיבוכים של דלקת ריאות, כשל המערכת החיסונית".

ככה, תוך מספר שבועות, הדרדרות, קריסה ואין ילדה.

המוות אף פעם לא נתפס. אבל מוות כזה הרבה יותר מפתיע וקורע. 

ילדה.

בקושי התחילה לחיות את החיים, רק התחילה לעשות מעשים, להרגיש, לחשוב, לצור,

לגדול.

רק לפני כשבוע הם חגגו ברית לבן שנולד לאחר 3 בנות, והנה עכשיו המכה הזאת.

איזה עולם,

כמה כאב,

איזו שמחה,

איך הכל מתערבב...

לא ברור.

לא מובן.

וחבר שלי חזק כל כך, אב צעיר שאיבד את ביתו, מקבל ונותן נוחם לסביבתו,

עוצמה.

 

 

במקרים כאלה אני שב ושואל את עצמי: "מה למדת?"

ברור לי שאת מעשי הבורא לא אבין, נסתרות דרכיו, גדולים מעשיו ואני רואה רק חלקיק של תמונה.

שאלת "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו", כבר נשאלה הרבה לפני, ותשובות שונות ורבות ניתנו לה.

אבל אני,

אני הרי קלינמן, ולכן אני שואל את עצמי בקטנה: "מה למדת? מה ראית? האם במשהו השתנית? מה קיבלת לטובה?"

המפגש שוב פנים אל פנים עם המוות, המפגש הכואב הזה, לוקח אותי חזרה לחויה האישית, להרגשת השבירות בה אנו חיים, "How fragile we are" (סטינג), איך כל כך בקלות הכל יכול להשתנות, איך כל כך בקלות מסתגלים וממשיכים הלאה בחיים.

מצד אחד האדם כל כך שביר,

מצד שני האדם כל כך חזק.

אני נדהם כל פעם מחדש מהאנרגיות האצורות בתוכנו, איך אירועים של שמחה ולצערנו הרב גם אירועים של עצב מפיקים מאיתנו כוחות שלא יאמנו.

"אתה שביר כל כך",

אתה פלדה כל כך.

אני סופג פנימה אל תוכי מעוצמתו של חברי,

ומאחל לעצמי שאף פעם לא אעמוד במקומו.

מחזק את ידיו, מנסה להיות שם כמה שאפשר בשבילו, לעזור במעט בעת צערו.

ומתפלל מכל הלב, שירבו שמחות שיזכו מעתה להרבה נחת ונחמות.

שנזכה כולנו להצלחות, שנשמע בשורות טובות.

 

o-k

 

שמור   בטל

נכתב על ידי קלינמן, 20/4/2006 11:33, בקטגוריות דיכי
21 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של o-k ב-24/4/2006 09:44

---

חומה אחר חומה

אדם פשוט הזכיר לי שיר שכתבתי מזמן...

 

o-k

 

עצב

פוגע בך

חודר לתוך תוכך

מפיל

חומה

אחר

חומה

 

צער

שנוגע בך 

משפיע עליך

הו, אז הדמעה

 

 

כעס

מביא לשנאה,

איך היא מזהמת

את הנשמה

 

כעס

חסר כל תכלית

הורס ומזיק לאהבה אמיתית

 

 

וצריך לדעת לנער העצב

וצריך לדעת להפיג הכעס

לחתור לאמת הפנימית.

 

רק...

 

o-k

 

יש הבדל תהומי בין "עצב" ל"צער".

 

לפעמים אין ברירה, לא הכל בעולם שמח (הפתעה! תודו שלא ידעתם את זה).

הרי שאז (עכשיו, אחר כך, שלשום...) בא הצער, וההרגשה היא כמו חלק חסר, משהו שהלך לאיבוד.

חלק שאיתו מתמודדים משהו שאותו משלימים.

 

אבל לפעמים יש ברירה, ומצער מתגלגלים לעצב.

הרי שאז שוקעים במרה שחורה.

ההתבחבשות הזאת ברחמים עצמיים, השקיעה הזאת באהבת הבעסה, היא משהו שצריך לנפנף מבלי לעצור, לנפנף בכל הכח, לנפנף ולפעמים אפילו לברוח.

 

"אין שלם מלב שבור".

אין מרוסק מלב שקוע.

 

o-k

 

שמור   בטל

נכתב על ידי קלינמן, 4/4/2006 17:53, בקטגוריות דיכי
19 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של o-k ב-6/4/2006 15:15

---

איזה בעסה!

שמתי לי מלח בקפה.

נו, בטעות,

ירקתי ומהר.

איזה בעסה!

 

הרכבתי בבית וילון, אחלה וילון.

הזעתי, כעסתי, נאבקתי ואז הצלחתי.

רק מה, בסוף גיליתי שהווילון קצר מהחלון.

איזה בעסה!

 

לקחתי את האוטו לסיבוב.

סתם ככה בשביל להתאוורר.

כשחזרתי גיליתי שמישהו דפק לי המראה,

החצוף לא השאיר פרטים.

איזה בעסה!

 

הלכתי לבקר חבר,

הוא שוכב שנה ללא הכרה.

תאונה, חוסר הבנה.

הסתכלתי עליו ובעיני עמדה דמעה.

איזה בעסה!

 

שמתי לי מלח בקפה.

נו, בטעות,

ירקתי ומהר.

חייכתי לחבר,

לא נורא נכין קפה אחר!

 

o-k

שמור   בטל

נכתב על ידי קלינמן, 12/2/2006 00:57, בקטגוריות דיכי
0 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע

---