נעליים קונים מהר

"רגע, לא לזוז!"

(רגל קופאת באוויר ויורדת לאט לאט לכיוון הרצפה)

"אמרתי: לא לזוז!!!"

"אבל, אני..."

"ששש, שקט!

אני בכלל הרשיתי לך לדבר?! []

לשמור על פה סגור ולהושיט באיטיות את כפות הידיים לפנים.

כן, ככה, לאאאאט, לאאאאט.

מצויין.

נקי?!

נו, טוב.

לפתוח פה גדול.

()

סיימת לאכול הכל?

לא נפל אף פירור?

מה עם איזה סיבוב של הלשון בכל הפינות שאני אראה בלחיים.

יותר חזק!

אין כלום?

אמממ... אוקיי."

(תחילת תנועה...)

רגע, עדיין לא.

קודם כל סיבוב במקום.

השתמשת בסינור כשאכלת נכון?!

(הנהון קצר)

וניערת היטב את הבגדים עכשיו?

(הנהון מהיר והחלטי)

[פרצוף מסופק]

"טוב, אפשר לעבור לחדרים."

()

"לעצור!!!1, מה שכחת???"

()

"אֶה... בירכתי ברכת המזון..."

[]

"נעליים!!!1

אוף! כמה פעמים צריך לחזור על זה.

לא עוברים עם נעליים מהמטבח לחדרים!

מזל, מזל שקניתי לכם חיקוי קרוקס ב20 שקלים..."

 

- שיחה שלא התקיימה ביני לבין הבת שלי בבית משפחת קלינמן, ערב פסח האחרון   (לא, גם לא זה... ). -

 

 

 

חמץ ומצא

  

לצחצח את כל חדרי הלב עד שיבריקו בלי כאב.

לצחצח, להלבין, לשפשף ולהחכים.

בנו חושך לגרש, באנו חושך להצחיק.

אוי, כמה שאני מבריק.

 

והצחוק?

הצחוק מתגלגל לכל עבר ומחטא את הפינה.

הצחוק חושף שיניים ומרביץ לנהמה.

 

לצחצח, לשפשף, להבריק ולחייך.

חם הלב, חמץ הרבה.

הם רצו... עין לציון, היא בגדה!?

אם תרצו, אין זאת הגדה.

 

o-k

 

פסח כשר ושמח, הצלחות גם באכילת המצות

 

o-k

 

שמור   בטל

נכתב על ידי קלינמן, 29/3/2007 18:02, בקטגוריות ש שמ שמח, אופטימי, ילדודס, מהורהר
31 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של המי ההיא ב-3/4/2007 22:29

---

אבן קטנטנה

הי, אתה!

כן, אתה!!!1

שמת לב מה אתה אומר?

הבנת מה עשית?

חשבת קצת לפני ש...

 

- "זה רק משפט קטן" (?)

- "לא עשיתי כלום, אז לא חייכתי so what?" ()

- "לא היייתי במיטבי היום" (ואתמול ושלשום ולפני שלשום...?)

 

אבן קטנה שנזרקת למים יוצרת גלים גלים ופעמים הרי שתצטרף ליצירת הרים גבוהים שוכבת על שאר האבנים שזרקנו בעבר.

 

(קישור לסרטון בחלון נפרד סרטון של 01:31 דקות)

 

הצלחות

 

o-k

 

שמור   בטל

נכתב על ידי קלינמן, 26/12/2006 19:09, בקטגוריות ילדודס, פה ושם, נחת אצלי במייל, אופטימי
21 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של o-k ב-15/1/2007 13:11

---

מסיבת חנוקה בגן של המתוקה

"קלינמן, מזכירה לך שמחר יש מסיבת חנוכה לקטנה בגן.

אני מציעה שתכין את כל מה שצריך כדי שלא יהיו סיפורים כמו בפעם שעברה..."

"מסיבה בגן!!!1" "מסיבה בגן!!!1" "מסיבה בגן!!!1" "מסיבה בגן!!!1" ההודעה הבהבה מיידית בחמ"ל ואני עברתי לכוננות סופגניה, כוננות רמה אחת מתחת לכוננות העל ("הוא עשה לי").

מבלי לבזבז זמן ניגשתי למגירת האוצרות החשמלית והתחלתי בחיפושים, שוב שאלתי את עצמי (בפעם המי יודע כמה) בשביל מה אני צריך את השעון שקיבלתי לבר מצווה (שיהיה, אולי פעם בכל זאת נצטרך) ולאחר פשפושים מרובים מצאתי ושלפתי את עשרת המטענים לסוללות (אני חושב שאת המצפן שמכיתה ג' אפשר כבר לזרוק).

אני עובד רק עם סוללות NRBGGFX$$#$SDSDG, סוללות שלפי המוכר בחנות: "אין, אין עליהן".

חיפושים נוספים במגירה (שכללו מספר דפיקות לב מהירות) הובילו למסקנה שנשארתי השנה רק עם 37 סוללות (ושהסוסי שמלווה אותי מהמעון איבד עוד רגל, סוסי המסכן...) ושכדאי לגשת לחנות בהקדם לקנות מספר סוללות נוספות ליתר בטחון.

ראשית, הכנסתי את הסוללות שהעלתי בחכתי למטענים והתחלתי לפזר אותם ברחבי הבית. 

סדר העדיפות הוא ברור ולכן מבלי להניד עפעף ניתקתי את המקרר מהחשמל והכנסתי לשקע שהתפנה מטען. לא נורא, לילה אחד המקרר לא יעבוד, הרי מחר יש "מסיבה בגן!!!1".

מיד לאחר מכן, כמי שעובד בצורה מסודרת, התיישבתי בזריזות ברכב ונסעתי לקנות 14 קלטות חדשות למצלמת הוידאו (הלא דיגיטלית), 290 דקות כל אחת, לא ייתכן שנגיע למצב בו נפספס ריקוד כלשהו של המתוקה הקטנה.

המוכר בחנות אמר שיש לו במלאי רק 7 קלטות מהסוג הנדרש, לכן לא נותרה לי ברירה אלא לקנות עוד 10 קלטות של 60 דקות בלבד.

כשחזרתי הביתה שלפתי את שכפ"ץ הצילום, הכנסתי קלטות לכיסים, שפצרתי את המצלמות, בצעתי מספר צילומי נסיון והנחתי את כל הציוד תחת אבטחה כבדה (על השולחן בסלון) לקראת יום המחרת.

 

o-k

 

"כל הילדים לשבת במקומות ולהניח את הדרבוקות, הסרטים והקסילופונים מתחת לכסאות, ההורים מתבקשים לשבת מאחורי הילדים."

 

אני מזמן כבר ויתרתי על העונג שבישיבה על כיסא בגובה דשא, במיוחד כשיש לי תירוץ מוצלח שאני ב"תפקיד".

היות והגענו בדיוק בזמן, הקדמנו, מה שכרגיל איפשר לנו לבחור לשבת ולעמוד ממול לקטנה על מנת שנוכל לצפות בה ולצלם אותה בלי שום בעיות (ולא כמו בפעם הראשונה שלנו כשהיינו הורים מתחילים וראינו אך ורק את הגב של הבכור).

אשתי פתחה בסדרת תמונות מקדימה במצלמה הדיגיטלית, מצלמת את המתוקה במספר פוזות מלאכיות חלקן בשיתוף פעולה של הגננת הלחוצה.

אני כמובן התמקמתי בנקודת הצילום הטובה ביותר מעל שורת הכסאות הראשונה והפעלתי את מצלמת הוידאו מוכן ומזומן להנציח כל רגע זוהר במסיבה שאו טו טו (שעה שעתיים) הולכת להתחיל.

"קלינמן, למה המצלמה כבתה? כבר הלכו הסוללות?" שאלה הזוגה.

"לא יודע..." עניתי.

"...וזה גם לא משנה!"

מיד שלפתי משקיק החירום שתי סוללות NRBGGFX$$#$SDSDG חדשות והחלפתי בזריזות עם הסוללות הישנות. כמובן שאת הסוללות הישנות הכנסתי לשקיק השני (האדום) כדי שלא תתערבבנה להן בטעות עם הסוללות הטעונות.

 

 

 

אין כמו עונג של הורים שצופים בחיוך איך הילד שר שירים שהגננת טפטפה לאוזניו בשלושת החודשים האחרונים בחזרות אינסופיות.

"נאאאר ליהי, נר לי, נאאאר לי דאקיק...", כמובן שכולנו הצטרפנו לשירה עם הילדים, מוחים דמעה נסתרת כשהקטנים מפזזים עם נרות חשמליים במעגלים מקסימים.

באופן "מפתיע", בדיוק בשלב זה של המופע מצאתי את עצמי מחליף בפעם החמישית סוללות במצלמה הדיגיטלית ביד אחת ומרים את מצלמת הוידאו גבוה עם יד שמאל כדי שתקלוט את הפירוטכניקה של הקטנה. 

לא מבין איך סוללות NRBGGFX$$#$SDSDG זייפו באירוע, וזאת לאחר שהחלפתי אותן ע"פ המלצת המוכר המפורשת במקום 20 הסוללות הקודמות מסוג GPPG תוצרת סין שהיו לי.

בכל אופן לאשתי זה לא ממש שינה והיא סימנה לי בעיניים שאם עוד פעם היא תצטרך להחליף סוללות במצלמה היא תחליף גם אותי... (סתם, סתם, יש ביננו רק אהבה).

כשהחזרתי את מצלמת הוידאו לטווח העין צנח ליבי בקרבי, כמובן ששמרתי על ארשת פנים רצינית ורגועה, אבל על צג מצלמת הוידאו הבהבה ההתרעה שהנה הנה הסוללה הולכת ומתרוקנת.

החלטה מהירה הובילה אותי למסקנה שאין ברירה ומיד שלפתי את פק"ל החירום ורצתי לכיוון הכניסה שם צדו את עיני שקע נכסף.

חמש דקות לאחר מכן הצלחתי להוריד שני ראשים עם כבל החשמל (תגידו אנשים לא לימדו אתכם להגיע בזמן? ממתי מאחרים למסיבה כזאת חשובה חצי שעה אחרי הזמן?) אבל חוץ מזה וממספר הורים נחמדים נוספים שאני לא מבין למה הם החליטו לעמוד דווקא שם ליד הדלת (אולי בגלל שלא היה מקום אחר), אני וחמשת האבות שהצטרפו אלי לאחר מכן, הצלחנו לסיים לצלם את כל האירוע ללא תקלות נוספות.

חזרנו הביתה עייפים אך מרוצים, ואני הרגשתי שעמדתי במשימה בכבוד, יש תיעוד!

 

o-k

 

מישהו חכם שאינני זוכר את שמו אמר פעם: "אנחנו זוכרים מהאירועים את התמונות שצילמנו בהם", ואילו אני מוסיף: "אנחנו זוכרים מהאירועים את הפאשלות שקרו לנו עם התמונות שניסינו לצלם".

חנוכה שמח לכולם והצלחות 

 

o-k

 

שמור   בטל

נכתב על ידי קלינמן, 13/12/2006 16:45, בקטגוריות ילדודס, ש שמ שמח, אופטימי
25 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של o-k ב-20/12/2006 16:57

---

לחיות את הרגע

נינה שוב העלתה בי את התרחישים הבאים:

 

ü "אבא בוא נשחק."

- "לא עכשיו, אני עייף."

 

ü "אבא, תראה מה ציירתי."

- "מצטער חמודה, אני חייב לסיים פה משהו."

 

ü "אבא, תשמע שיר."

- "מתוקה שלי, את לא רואה שאני עסוק."

 

ü "אבא, היא עשתה לי."

- "נו, אז תעשה לה בחזרה. הי, הי, מה זה הרעש הזה?!"

 

ü "אבא, סיפור"

- "מחר חמוד, מחר"

 

ü "אבא..."

- "ננננננחחח נננננחחחחח..."

 

לא רוצה! ולא רוצה!!1.

נגד זה נלחם .

חייב לזכור.

חייב לנצור.

לחיות כל רגע באהבה.

 

o-k

 

ולסיום שאלה מאוד מאוד חשובה שעליה אני מבקש את חוות דעתכם הנכבדה.

איך יש לכתוב, פאקצות או שמא פקאצות?

 

 

 

 

 

אני מנסה להתחבר לצד הפXקצ^ ש2י! (או שאולי יש לומר הפקאצי?)

הצלחות 3>

 

o-k

 

שמור   בטל

נכתב על ידי קלינמן, 29/11/2006 12:29, בקטגוריות ילדודס, מהורהר, פה ושם
31 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של o-k ב-4/12/2006 15:09

---

מבחנים ותעודות

הכל התחיל לפני כשלושה חודשים.

 

o-k

 

"קלינמן!"

הדהדה בביתנו קריאתה המדודה של אשתי שתחי'.

כשהאחת והיחידה פונה אלי בטון שכזה, מיד אני יודע שאירוע הרה גורל התרחש או עומד להתרחש.

ואכן כך היה.

"עת פקודה הגיעה..." המשיכה ואמרה הזוגה (טוב לא בדיוק במילים האלה אבל זה היה קרוב).

"...הבכור קיבל דף מבחנים שכולל את כל המבחנים שיתקיימו עד סוף השנה.

אתה רואה..." נפנפה במסמך המרשיע.

"...אין ברירה! אני מחלקת את העבודה ביננו..."

בשלב זה הפרצוף שלי קפא , אבל נזכרתי בזה, ומיד התחלתי לחייך  ולהמשיך להקשיב.

"..אתה אחראי על המבחנים בנביא, רש"י והכנת העבודה בספרות..."

כאן הגיע השלב שהלבנתי קלות (ולא, זה לא היה בגלל האין לבן של השיניים מהחיוך).

"...ואני אלמד איתו לחשבון, אנגלית, תורה ואעזור לו בעבודה במדעים." המשיכה היקירה.

"כן המפקדת." הצדעתי וחיפשתי מקלט קרוב.

לצערי כל המקלטים באיזור היו סגורים, מה שלא הותיר לי ברירה אלא לקבל לידי את החומר המדובר ולהתחיל לנסות ולהבין מי נגד מי, כמה, איך ובעיקר למה אני?

 

 

 

 

למחרת הגיע ואיתו הפציע יום חדש ואינטנסיבי.

ערב ירד, ואני חזרתי מהעבודה והתיישבתי לי בששון ובשמחה (חיוך אמרתי כבר?) ללמוד עם הבכור.

חלפו מספר דקות ונחשו איזה טון משמח נשמע מפי היקירה? נכון...

"קלינמן!" הדהדה הקריאה בין קירות הבית חוזרת אל עור התוף של אוזני ומלטפת אותו ברכות.

"כן, זה אני" מלמלתי לעצמי.

הרמתי את ראשי מערמת הספרים של הבכור בחיל ורעדה, וה"בעיה" שהקריאה בישרה אכן הלוך הלכה והצטברה לפתחי.

התברר, שלצדיקה יש ערמת מבחנים לא קטנה משלה.

"אין ברירה..." סיכמה זוגתי.

"...חצי חצי!"

"אבל מתי?" לחשתי כמעט לעצמי בחיוך רטורי מיואש.

"תמצא זמן..." אמרה בנעימות.

"... אתה רוצה שרק לילדים שלנו תהיה תעודה גרועה?"

כמובן שעם טענה כזאת כל התפיסה שלי ש"לא הציונים עושים את הילד, אלא החינוך ובנין האישיות...", הושמה בהקפאה עמוקה בתוך קלמר ההשגיות. לא נותרה לי שום ברירה אלא לשנס מותני, לפתוח יומני ולרשום לעצמי תזכורות בכל פינה ריקה אפשרית: ("מחר דיאטה, מחר דיאטה" שוב זה קרה, אין אדם כותב אלא מהרהורי ליבו. התכוונתי לכתוב) "ללמוד עם הבכור, ללמוד עם הצדיקה, ללמוד עם הבכור, ללמוד עם הצדיקה וכו' וכו' וכו'..."

"אנחנו כבר נראה להם למורים האלה.

אין מצב שהקלינמנים לא יעמדו במשימות שלהם בכבוד ובהצלחה!"

 

o-k

 

(יום שישי לפני כשבוע...)

"אבא, קיבלנו תעודה" אמר הבכור באגביות כשהוא נכנס בסערה הביתה בסיום שנת הלימודים.

"מצויין", עניתי לו.

"כמה נתנה לי המורה לספרות?..."

 

o-k

 

"לא ניתנה חופשה לתלמידים, אלא כדי שיוכלו הוריהם לנפוש קלות בין תקופת מבחנים אחת לרעותה."

(מתוך ספר החיים הקלינמני הגדול)

 

o-k

 

שמור   בטל

נכתב על ידי קלינמן, 6/7/2006 16:09, בקטגוריות ילדודס, ש שמ שמח
37 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של o-k ב-16/7/2006 00:04

---

אבוטי

שוב יורד הערב ובבית משפחת קלינמן הגיעה שעת השינה.
אחד התפקידים המשמעותיים שקיבלתי על עצמי כאבא הוא תפקיד ההשכבה לישון.
כמה משמחת ומרוממת היא הצפייה בילדיך כשעיניהם סגורות, פיהם מחייך בתום, ונשימותיהם הסדירות חוברות להרמוניה של שקט השורר בבית.
אחח, אחח, עונג של ממש...
 
ועוד נקודה אחת קטנה ועקרונית, אצלי אין חוכמות, אצלי הגבולות ברורים. זמן שינה הוא זמן שינה ומיטה של ילד היא מיטה של ילד (לא מיטה של אמאבא).
 
~19:45~
אני: "פוּצ', הגיע הזמן לישון"
פוּצ' (הצוציקון בן השנתיים מושך בכתפו): "לא צה"
אני: "נו, קדימה למיטה, הולכים לישון"
פוצ' (רץ לחדר שלנו, עולה למיטה ומתחבא מתחת לשמיכה וקורא בקול תמים): "האמאלֶ'ה האמאלֶ'ה..." (ברור שאצלו עכשיו אבא Out ואמא In).
אשתי שתחיה: "קלינמן, מה קורה? למה אתה לא לוקח אותו לישון???"
אני : ", את לא רואה שאני מנסה."
אני (מגבש מבט מאיים וקול סמכותי, הילד צריך להבין שאצל אבא יש גבולות ברורים): "פוווווּצ', קדימה למיטה, הולכים לישון!!1"
פוצ' (בהחלטיות): "אבוטי!"
אני (עינים מתרוצצות לצדדים בבהלה, זועק לאשתי בשאלה): "איפה הבקבוק שלו?"
זוגתי: "נראה לי שראיתי אותו בסלון בפעם האחרונה".
אני (ממלמל לעצמי): "היפ היפ הוּרי, התחלנו..."
אני: "בוא פוצ', נמצא את הבקבוקי שלך".
נושא את פוצ' על הידיים (הרי אני לא רוצה שיחשוב שויתרתי לו על השינה, אצלי יש גבולות ברורים!) ומתחיל בחיפוש הגדול.
אני (צועק ולא כל כך מחכה לתשובה) : "הוא לא בסלון!"
אני (שוב ממלמל): "תחילת תנועה במגמת סריקה".

 
~20:45~
מטבח - לא
סלון - לא
חדר ילדים - לא
אמבטיה - לא
Ohhhh
no
No
NO
 
 
~21:05~
הגדוד סיים לסרוק את החצר והואדי (הבקבוק לא בעגלה).
בחמ"ל מהבהבות הנורות האדומות ומבהירות שבאיזור החניה ובמחסומים על הכבישים לא נמצאה האבידה (גם ברכב אין זכר למיכל הפלסטיק).
יחידות הלוט"ר העמיקו חקור בפחים השכונתיים והמסוק שב ללא הצלחה מחיריה (אין מצב שהבקבוק נזרק לזבל).
סיירת מטכ"ל הודיעה על סיום החדירה לבית החשודה ללא תוצאות (הפרעתי למטפלת של המעון באמצע מבט, "לא, הילד לא הביא את הבקבוק למעון היום").
 
~21:30~
אבוטי - אין.
ידיים כואבות לאבא (מסחיבת פוצ', הרי אצלי הגבולות ברורים!) - יש ויש.
 
~21:31~
אני (הרהורי כפירה עולים בראשי): "אולי נקפוץ לקנות בקבוק חדש?"
אנוכי: "המצב גרוע, אה? אתה יודע שאין לך איפה לקנות באיזור."
אני: "מה עם בקבוק חלופי?"
אנוכי: "זה היה הבקבוק החלופי!"
 
~21:37~
הארה או משהו דומה - אין.
גירוד חזק תופס אותי בראש - כן.
זכרון קלוש צץ - בבוקר הילד שיחק עם הבימבה!
בימבה - יש!!
תא פנימי לבימבה - יש!!!
אבוטי? יש!!!1
(נשיפות של רווחה וקפיצות של שמחה. 
שרב כבד מוכרז והאמבולנסים ומכוניות הכיבוי מוחזרים למקומם).
שטיפה מהירה מתבצעת,
שתיה חדשה נמזגת,
ופוצ' קדימה למיטה!
(אני מתאר לעצמי שאחזור להרגיש את הידיים בדקות הקרובות)
 

 
~22:23~
פוצ' (מנענע אותי שוב ושוב ומכריז בקול מתגבר): "אבא אבוטי, אבא אבוטי..."
אני (מפסיק לנחור ומתעורר על הכסא שליד המיטה שלו): "מה? מי? מו? איפה?"
פוצ' (בעיניים תמימות מושיט את הבקבוק): "אבוטי"
אני: "גמרת הכל? טוב, שים ראש אני הולך למזוג לך עוד ומיד חוזר."
 
~22:25~
אני: "פוצ', הנה הבקבוקי."
אני: " , פוצ'???" (רעשים חשודים נשמעים מכיוון החדר שלנו)
אני: "פוצ' למיטה מיד"
האמא'לה: "אולי הלילה ניתן לו לישון אצלנו?
אני: "בשום פנים ואופן, אצלי יש גבולות ברורים!"
 
~03:45~
אני מתעורר על הרצפה ליד המיטה של האין פוצ' ומבין שגם בלילה הזה הפסדתי.
 
~06:00~
השעון המעורר מצלצל, אני משתיק אותו במהירות עם היד ומנסה לחלץ את הרגליים שלי מערימת הילדים השוכבת עליהם מבלי להעיר אף אחד.
 
~06:02~
כמה משמחת ומרוממת היא הצפייה בילדיך כשעיניהם סגורות, פיהם מחייך בתום, ונשימותיהם הסדירות חוברות להרמוניה של שקט השורר במיטה אחת בבית.
 
בוקר אור ויום טוב לכולם, נפגש בקרב ההשכבה הבא...
 

o-k

שמור   בטל

נכתב על ידי קלינמן, 4/5/2006 17:17, בקטגוריות ילדודס
32 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של o-k ב-28/5/2006 01:18

---

כשחולים

השבוע האחרון היה שבוע קשה.

הילדים היו חולים, חטפו שפעת.

דווקא בפורים מצאנו את עצמנו מודדים חום ומחלקים ביחד עם משלוחי המנות אקמול ומגבות לחות.

לראות ילד קודח מחום זה תמיד כל כך מתסכל, הידיעה שאין לך מה לעשות, הידיעה שהילד הוא זה שהגוף שלו צריך להתמודד עם המחלה, משאירה אותך חסר אונים, מקווה לטוב, מתפלל לבריאות שלמה.

זה מדהים איך אצל הילדים הכל ברור ומוחלט.

כשהם בריאים אין רגע שקט, פעילויות, ציורים , בלאגנים, מנצלים כל שנייה.

אבל כשהם חולים, האנרגיה נעלמת, שקט משתרר ורק שיעולים נשמעים ברחבי הבית.

למרות שכבר עברנו כמה וכמה מחלות, לא התרגלתי ואני כנראה גם לא אתרגל לזה.

כרגיל, לא ברור מי הדביק את מי, הבן את הבת או הבת את הבן. מה שכן ברור זה ששניהם קמו בבוקר בוערים מחום ושפוכים כאילו עבר עליהם יום פעילות מתיש. לקח להם כמעט שבוע לצאת מהמחלה.

 

o-k

 

אומרים שכשאתה חולה זה הזמן המתאים למחשבות על העבר והעתיד.

זמן בירור פנימי, זמן לשאלות: מה עשיתי טוב? מה עשיתי יותר טוב? ומה בכל זאת אפשר לשפר?

נראה לי שכשהילדים חולים זה גם זמן למחשבות על העבר והעתיד, זה גם זמן לבירור פנימי.

זמן לשאלות כמו: איזה אבא אני? כמה זמן אני מקדיש לילדים שלי? איך אני יכול להיות אבא יותר טוב?

אנחנו חיים בזמנים שבהם אנחנו כל הזמן רצים אחרי הזנב של עצמנו.

זמנים שבהם לא תמיד אנחנו שמים לב באמת לעצמנו או למה שקורה סביבנו.

הרבה פעמים מתברר שרק  כשקורים אירועים חריגים נופל לנו האסימון.

קשה להיות הורים.

קל להיות הורים.

זכות להיות אבא.

חובה להיות אבא.

כמו חלק גדול מהמובן מאליו שמלווה אותנו, אבל לפעמים נטמע כל כך בתחתית מירוץ החיים, אני שב ומזכיר לעצמי  "אל תשכח"...

 

 

 

  

o-k

 

שמור   בטל

נכתב על ידי קלינמן, 19/3/2006 01:50, בקטגוריות ילדודס
6 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של o-k ב-20/3/2006 21:22

---