מה חשוב לאכול? מה אסור לאכול?

אז הייתי אצל הדיאטנית בעיקר כי לא שיערתי שאני אמורה לשמור על התפריט מלפני ההריון (וגם לא שמרתי בכלל...) ורציתי הנחיות מה כן ומה לא, מה מותר ורצוי ומה אסור לגמרי וגם בכיוון של לשמור על עליה תקינה.

אז על עליה תקינה היא לא מוכנה בכלל לדבר או כדבריה "תהני מההריון, שלא תעזי לחשוב על המשקל, נעבוד על הורדת הכל אח"כ, עבדת מספיק קשה וזה הריון מספיק יקר שלא תתחשבני לי עכשיו".

על השאלות של מותר וכדאי לעומת אסור היא אמרה שהכי הכי הכי טוב ללכת לאתר של טובה קראוזה או להגדיל ולקנות את ספרה, היא ה-דיאטנית שמתמחית בנושאים אלו וכדאי שאלמד לבד משם.

(המקסימה הזו גם הביאה לי את הפלאפון האישי שלה למקרה שיהיו לי שאלות!).

חוצמזה מצאתי לכם גם עוד קישור, מאמר אחד מסכם בערך, מאותו מקור מסתבר:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3092418,00.html

ובהזדמנות חגיגית זו אני מעתיקה את גרף הדיאטה הישן והלא רלוונטי ומעיפה אותו (ובעקבות הוראת הדיאטנית גם את גרף העליה במשקל) עד לאחרי הלידה או עד בכלל:

גרף דיאטה - יצא לחופשה משקל יעד 64 (אחרי שמומחה הפוליציסטיות אמר שבמשקל הזה בטוח אהרה, וזה גם BMI תקין עבורי להיות במשקל זה)

2007

1/8 - 73.5

8/8 - 73.5

10/10 - 72.3

24/10 - 72.2

כאן היה סבב של גירוי יתר, ביטול הזרעה, שבועיים התאוששות בבית ופריצת כל המחסומים כולל הפסקת גלוקומין והקפדה על דיאטה...

21/11 - 74.4

2008

16/3 - 76

שאיבה ראשונה, פחות או יותר, והחלטה לחזור לגלוקומין

29/5 - 75.5

19/6 - 75.1

פה חזרתי לקחת את עצמי לידיים גם מבחינת דיאטה, בהפסקה בין שאיבה שניה לשלישית...

3/7 - 73.9

17/7 - 73.2

30/7 - 73.7

13/8 - 72.2

3/9 - 70.8

14/9 - 70.5(במשקל שונה)  - שאיבה שלישית

25/9 - 71.2

22/9 - 69.5

19/11 - 69.6

11/12 - 68.5 (באותו משקל שונה) - שאיבה רביעית

אחריה הריון כימי ואחריו שבירת כל הכלים בהרבה תחומים כולל דיאטה (אבל נשארתי עם הגלוקומין)

2009

13/3 - 70.70 (באותו משקל שונה) - שאיבה חמישית ומנצחת

6/4 - 71.2

20/5 - 70.5

וזהו! נשקלת רק בטיפת חלב במשקל לא כ"כ מדוייק ולא מקפידה (מעבר לעליה קיצונית שתעיד על רעלת הריון חלילה).

פרגון

כל העולם מפרגן בגדול על ההריון, הדיאטנית (שאיתה האמת יצרתי כבר בהתחלה קשר מאוד אישי) פשוט קמה וחיבקה אותי ונישקה מרוב שמחה (נודע לה רק השבוע כי היא עצמה היתה בחופשת לידה), אנשים במקום הקטנטן בו אני גרה יוצאים מגדרם מרוב שמחה (כמובן שלא תמיד זה הכי נעים לי אבל זה בא ממקום כ"כ טוב שאין תלונות).

המשפחה... הרוב מפרגנים, חלק פשוט לא יודעים להביע רגשות וחלק אני חוששת שעוד לא יודעים (כל הצד של אמא).

אבל

כן תמיד יש אבל

יש גם את חברותיי מאותגרות הפוריות, אלו שהכרתי בפורומי הפוריות השונים, אלו מבינן שהן רק וירטואליות מפרגנות, אבל מאלו שהפכו לבשר ודם, אלו שהיו שם בשבילי ברגעיי הקשים ואני הייתי שם בשבילן כנ"ל, בהן יש מי שלא מצליחות לפרגן.

הן מאוד מאוד שמחות בשבילי, הן מאוד מאוד עצובות בשבילן, אני מכירה את זה, הייתי שם כשחברות אחרות הצליחו, אבל אני מעולם לא ציפיתי שחברה שעמלה על הריון בדם, יזע ודמעות תתנהג כאילו היא לא הרה, לא תאמר מילה, לא תספר על קשיים (לא "אוי הבטן כואבת זה לא נעים" אבל כן חרדות שנובעות מהריונות-לאחר-טיפולים וכדומה נושאים), חברות שלי כן מצפות (הן ציפו גם מהבנות הקודמות בקבוצה שהרו, זה לא יחס מיוחד אליי, אבל זה כן דבר שעוד לפני הריוני אמרתי שאני לא אוהבת), הן מצפות שלא אתבכיין על כלום (גם אם אינו קשור בכלל להריוני, כלומר אין להן בעיה שאתבכיין אבל התשובות הן "טוב, ידעת שזה ככה ויש לך משהו שווה לשמוח בו") הן מצפות שלא אזכיר את עצם היותי בהריון.

זה מרגיז

כי אם יש מישהי שסבלה הרבה בדרך להריונה, מין הראוי שחברותיה שסבלו לצידה יתנו לה את המקום לשמוח, הרווחתי את ההריון הזה ביושר רב, להסתיר אותו עכשיו מקומם אותי, מאוד.

זה הפריע לי, כאמור, עוד בשלב מוקדם הרבה יותר, כשהנושא עלה בתוך החבורה, אבל עכשיו כשאני בצד השני זה מפריע לי פי שניים לא כי אלו צרכיי שלי אלא כי חוסר ההוגנות מתברר לי על עוד ועוד צדדים.

מציצן!

אני מרגישה כמו אישה צעירה ויפה שכל ערב חיכה לה מציצן במקלחת ופתאום הוא איננו כבר חודש והיא מבינה שימי יופיה וצעירותה פסו...

(שלא יובן ע"י מישהו שאני לא חושבת שצריך לעצור מייד אחרי יום אחד את המציצן, זו סתם היתה מטאפורה).

אז הייתי מטופלת פוריות, חיים מאוד שונים ומרתקים וגורמי עניין

עכשיו אני סתם הריונית, כמו שכל אחת מכן היתה, עודנה או מניחה שתהיה, לא באמת מעניין, אה?

כואב

אומרים שאחרי כימי יש יותר סיכוי

הגוף כאילו הבין משהו ועכשיו הוא יוכל יותר בקלות

לא יודעת עד כמה זו אמירה מדעית ועד כמה זו נחמה של גרוש שמציעות מטופלות פוריות האחת לשניה.

המוח מבין שזה בכ"ז סוג של התקדמות, משהו שעוד לא היה קודם.

הרגש מרגיש שלקח לי ארבע-פאקינג-הפריות להגיע לרמה הבסיסית כ"כ הזו, ומי יודע כמה עוד ייקח עד שנגיע לדבר האמיתי.

ובנתיים...

מחכים למחזור שצפוי להיות כואב ואכזרי במיוחד (כאילו חסרים לי כאבים לאחרונה).

כואבים מזריקת הקלקסן האחרונה שנלקחה ויצרה לי לא-יודעת-איך-מאייתים-את-זה.

תוהים מה יגידו מחר ביחידה, אם אפשר יהיה להפסיק לשתות את המים-עם-המלחים ולהפסיק להשתין לתוך כלי מדידה (תענוג מפוקפק ביותר).

ובודקים אם הבטא מועילה בטובה להגיע לבד לערך אפס (מי היה מאמין שאי פעם זו תהיה השאיפה...).

בוכים מכל שטות.

מנסים להתענג על הדברים הקטנים, מלישון על כרית אחת ולא בהגבהה מטורפת (כדי שלא ייכנסו נוזלים לריאות), מלישון לא רק על הגב (עדיין קצת כואב אבל אפשר בזהירות לישון על הצדדים, הבטן עדיין מחוץ לתחום), מהתפרעות מוחלטת בדיאטה (מי אמר אוכל כנחמה ולא קיבל?).

לצערי אנחנו באזור מלחמה כרגע אז הרבה מהפינוקים הרגילים של השליליים (מסעדות, בעיקר) נמנעים ממני.

מנסים לנוח, לנוח, לנוח, מצד שני רושפים בגבי מחלק מהעבודות לדעת מה קורה ומתי אני חוזרת, אני לא רוצה לחזור! רוצה חופש! אחד אמיתי! ולא, לשבת בבית אחרי שאיבה בגלל כאבים, להיות מאושפזת או לנוח אחרי האשפוז בהוראת הרופאים זה לא חופש!!!