אז גם הפעם, בלי פירוט

מבטיחה לכולכם את סיפור השאיבה ואת סיפור ההחזרה.

אבל הפעם רק השורה התחתונה:

יש לי עובר אחד ברחם.

מקווה שהוא יישאר שם עד ללידה, בזמן הנכון.

זה מדהים לראות את העובר שלך על המסך, כולה 5 תאים אבל את ישר מתאהבת.

ההחזרה כאבה ולקח לי זמן להתאושש, עכשיו אני כאובה בבית.

היום חברה אחת התקשרה, ושכנה אחת שאלה אם אני צריכה משהו, ואמא שלי מתקשרת כל יום ויום.

וקיבלתי שתי מתנות בדואר ומתנה מהבעל והרבה חיזוקים מכם (חלקם במיילים) וגם בפורומים בהם אני פעילה.

אז נפשית אני במצב יותר טוב

פיזית במצב יותר רע.

הולכת לנוח עכשיו, אולי אפילו לישון.

נראה מה יהיה מחר.

יש לי כאלו

חברות מדהימות, אבל רק בוירטואלי.

את חלקן פגשתי באמת, פעם או פעמיים.

חלקן גם בפלאפון שלי, ואנחנו מדברות לפעמים, מסמסות לעיתים.

אין לי אף חברה שתנחת עליי היום, עם עוגה, ובלון.

ותעשה לי שמח.

ותדאג לי כי אני לבד עכשיו, אחרי השאיבה.

ואולי.

רק אולי.

אני זו האשמה.

יש פה חברה או שתיים שאולי היו עושות את זו

לו היו יודעות שאני אחרי שאיבה.

כן, ע. וגם ר. ואולי אפילו א.

אם רק הייתי אומרת.

ומצד שני אמרתי לי. ואמרתי לד.

וד. יודעת בדיוק מה זה אומר, והיא לא התקשרה.

ואולי בגלל שהיא יודעת מה זה אומר היא רצתה שלא להפריע ולהטריד, ומחכה לשמוע ממני?

י. גם לא התקשרה, אבל ראתה אותי וחיבקה ודאגה.

אמרתי גם לב. אבל רק בדיעבד, כי הייתי צריכה את עזרתה, לא יודעת כמה היא קלטה כי היא כמעט ולא שאלה שאלות, אבל כן סייעה.

אני גרועה בלהושיט יד ולבקש עזרה.

לבקש חיבה.

גיסי יודע, אבל לא הייתי מצפה מאשתו אפילו לחשוב על להרים טלפון.

הייתי רוצה פשוט חברה שתגיע לכאן עם בלון ועוגה.

תוספת יום אחרי:

הבעל של ע. ראה אותי ואמר לה להתקשר, אז היא התקשרה לברר מה קורה, ואם באמת עברתי מה שהיא חושבת שאולי עברתי (התשובה - כן) והתעניינה ואמרה שתתקשר שוב וכשאהיה מספיק חזקה גם תבוא לבקר.

נ. רצתה לבוא לבקר אבל ע. אמרה לה שכדאי לחכות שארגיש יותר טוב, האמת היא שלנ. ממש אין לי כח עכשיו (זו לא נ. של התגובות, זו בחורה שאני חברה שלה אבל היא ילדה, בקושי בת 20, והיא עוד קצת בתוך הגישה הטיפשעשרה, היא חמודה והכל אבל צריך סבלנות אליה וכרגע באמת אין לי).

חברה של חמותי התקשרה היום לשאול אם אני צריכה משהו, כי היא ראתה שאתמול הייתי לבד ויצאתי למכולת בלית ברירה, היא ממש נחמדה.

ואמא שלי מתקשרת כל יום, ואבא שלי התקשר היום.

וגיסתי היא המאנייקית הכי גדולה שאפשר לדמיין.

ושתי חברות וירטואליות שלחו לי, כל אחת לחוד, משלוח מנות מקסים לפורים.

אז יש לי חברות, באמת, הן פשוט לא תמיד מופיעות בשניה שאני צריכה, וזה בהחלט הגיוני, בעיקר אם אני לא צועקת SOS...

מאבדת את עצמי

פעם הייתי אופטימית, ברמה של טפשות מרוב אופטימיות.

אולי זו רק ההתבגרות ששינתה את זה.

אבל עד לא מזמן תמיד היה אפשר לראות אותי מחייכת, לפחות כלפי חוץ.

פעם היתה לי סבלנות לכולם, תמיד, בוודאי בזמן עבודה.

פעם הייתי מבלה, הייתי ספונטנית, הייתי משקיעה בחברות, המון.

עכשיו יש עוצר יציאות, כי כל ערב בתשע וחצי צריך להיות בבית לזריקה.

אין לי כוח לאפ'אחד.

אין לי עצבים לדבר בטלפון אפילו עם גיסתי האהובה.

אני ממורמרת ורואים את זה, גם סתם אנשים אבל בעיקר חברים.

הסבלנות שלי ללקוחות, שתפקידי לשרת, הולכת וקטנה.

טלפונים אני בכלל לא עושה, מרוב החברות התרחקתי כי כואב מידי לראות את החיים הנורמליים.

בחגיגת היומולדת שנתיים של אחייניתי יכולתי רק לחשוב על המיטה שלי, שכ"כ רציתי להיות בה.

(ופה ושם יכולתי גם לחשוב על כך שידענו על ההריון הזה בשבוע ה5 ומאז בערך גם אנחנו מנסים).

רוצה את מיב של פעם

החייכנית

העליזה

זו שמוצאת נקודת אור בכל דבר ומצב

זו שבעיקר בעיקר צוחקת

וכמעט אף פעם לא בוכה

זו שיש לה הרבה חברות והיא שומרת עם כולן על קשר קרוב

זו שאחיה הוא האדם הכי קרוב אליה בעולם, גם כשהם גרים רחוק

לא רוצה את מיב הדכאונית, העצבנית, העייפה תמיד, חסרת החברות ומעמידת הפנים.

קארמה

בעקרון, אני מאמינה די גדולה בקארמה, יד שמכוונת את הדברים, אל או איך שרק תרצו לקרוא לזה.

היום זה קצת קשה.

לשבת בבית שבוע וחצי עקב תגובת יתר, ולראות איך הברית של בנו של הרוצח מתקיימת באותו יום בו הוא רצח, בשבילי זה קצת קשה לעיכול.

אני לא הצדיקה הכי גדולה עלי אדמות

אבל אני לא מתקרבת לרמת המרשעות שלו

וקשה לראות שכל האמונה בכך שאם תהיה טוב - יהיה לך טוב, מתמוטטת.

ובאותו הקשר

אם את אמא לגברבר שהוא ואשתו מתקשים ללדת

לדבר באוטו על כמה מבוגרת לריסה ואיך היא הצליחה כ"כ מהר להרות זה לא הדבר הכי מתחשב לעשות.

יום מעפן

זו שעבדה איתי זרקה עליי את הילדים שבטיפולה ולקחה את אלה שבטיפולי, ממש לא ברור לי למה.

אחת אחרת שעובדת איתי כל היום קיטרה על משהו שנוצר בגלל הטיפולים (היא לא יודעת עליהם רק שיש משהו רפואי) ושגעה אותי.

אח"כ נסעתי לוטרינרית עם אחד החתלתולים של השכנים והבת של השכנים (היא בת 18 וחברה שלי, לא איזו ילדונת, והחתולים הם בעיקרון שלה) כי יש לו דלקת בעין והוא היה אפאטי והיה ממש מעצבן שם, לא היתה הוטרינרית הרגילה.

בגלל זה גם פספספתי אזכרה של מישהי שמאוד היה לי חשוב להיות בה.

אח"כ היה טקס לזכרה, אליו דווקא הגעתי אבל 45 דקות אחרי עוד כלום לא התחיל וההורים שלי הגיעו אז נטשנו, שוב לצערי.

אמא שלי עצבנה אותי עם מליון הערות, חלקן על הטיפול (למה אני לא מחליפה רופא אם אין תוצאות? הסברתי לה שיש לי את הרופא הכי טוב באזור ושהוא טוב בכל אמת מידה, הסברתי לה גם שיש התקדמות גם אם מבחינתה אין תוצאה אז היא הציקה שאולי אעבור לאיזה רופא מומחה במרחק יותר משעה מפה, אמרתי לה שזה לא סביר לסוע כל יומיים לכזה מרחק והיא אמרה שהיא היתה עושה את זה, נו, בטח, חכמה בתאוריה, שאלתי איך אפשר גם לעבוד ולחיות אם עושים את זה, הפעם היא לא הגיבה.

הכי מעצבן שכל זה לא היה בתוך הבית אלא בחוץ כשכל שכן יכול לשמוע למרות שביקשתי לא שם).

חוצמזה כואב לי הראש, אני סובלת מתופעות לוואי מכל הזריקות, וישנתי חרא בלילה הקודם מה שלא עוזר בכלל.

בקיצור יום מעפן

אני שמחה שהוא נגמר.