לכבוד סוכות (וסתם כי בא לי)

בסוכות יש את כל הקטע של ההתארחות, אושפיזין, אז בא לי לספר לכם על הבלוגים בהם אני מתארחת... מקווה שיהיה לי כח לספר קצת על כל אחד ולא רק אזרוק פה לינקים.

הסדר לפי מה שמופיע ברשימת הקבועים שלי, לא לפי איזה הגיון.

נינה היא אם לשלושה, דתיה במשברי אמונה, פוטנציאל מבוזבז לטענתה, עם כשרון הכתיבה שלה - יתכן בהחלט שהיא צודקת.

את margi אני מאמינה שאין שום צורך להציג אז אני אפילו לא אנסה.

גע"ס היא חברה מעברי ואישה שתמיד הערכתי (היתה תקופה שאפילו הערצתי), היא כותבת על הדברים הקטנים ושמה המון מתכונים + תמונות שיוציאו לכם את העיניים.

פאצ'ולי היא גם סוג של חברה, והיא ובעלי היו מיודדים איטנרנטית שנים על גבי שנים ואני הכרתי אותה מפה, היא הבנאדם הראשון מישרא שפגשתי ואומנם הפעם האחרונה היתה לפני איזו שנתיים ואנחנו כבר לא כ"כ בקשר אבל כל פוסט חדש שלה עדיין מרגיש לי כמו שיחת טלפון מחברה ותיקה.

רעבה לא כתבה כבר יובלות וגם היא חברת עבר שאפילו היתה בחתונה שלי. כשאני חושבת על זה כל חברי העבר שהוזכרו הם חברים שהתחילו באינטרנט. היא עובדת כלוכדת חתולים. תודו שזה מקצוע מיוחד.

את הכבשה כן קישרתי פה בצד כי היא חלק ממעגל המאותגרות פוריותית אבל הייתי קבועה אצלה הרבה לפני שהיא או אני התחלנו בטיפולים.

מרקופריד כותב פעם ביובל אבל רוב הפוסטים שלו ממש שווים את הציפיה.

זוש היא עוד אחת שאין צורך להציג.

סימפוניה נעלמה קצת לאחרונה, היא שמאלנית ואקס קיבוצניקית, פמיניסטית בדם, שעזבה בעל בוגד עם ילדה אחת ובהריון ורק על זה מגיע לה צל"ש.

עלמה היא רווקה תלאביבית שמחפשת את אהוב לבה ופעם בחודשיים (בערך) כותבת פוסטים מדהימים על החיים.

גם חיים גרנות מקושר אצלי בצד באופן קבוע כי הבלוג שלו עוסק בשק הכבד שהוא נושא איתו - נישואים שהוא לא בטוח בנכונותם.

נטע יוסף-בודניק היא גם אחת הכותבות היותר מוכרות ואדם מקסים בפני עצמה.

אכילס כותב (לצער כולן) לעיתים רחוקות יותר ויותר, הוא אב לשני מבוגרים ולחתול אחד ואוהב המון יין, ואת אשתו.

אשתו של היא עוד אחת מהדמויות המוכרות, לאחרונה היא התוודתה בבלוג כי גילו אצלה סרטן, כך שהכנסתי גם אותה לרשימות בצד שלי, הייתי אומרת שהבלוג שלה הוא הרבה יותר ממאבק בסרטן אבל אתם בטח כבר יודעים לבד מי היא.

eln הוא לשונאי עם כל מיני לקויות (אל תבקשו שאזכור את השמות) ויש לו לפעמים תובנות מיוחדות על היומיום.

צמר פלדה היא משוררת בנשמה, אל תנסו להבין את מה שהיא כותבת, פשוט תתענגו על השליטה בעברית. (והיא גם חברה ותיקה, גם מהאינטרנט).

zu כבר לא ממש כותבת אבל היא סיפרה בבלוג קטע לא ייאמן מתוך סיפור החיים שלה, ומומלץ לקרוא אותו.

שיר-דמע היא אחת מהנשים פה שהתחברתי איתן מיידית, היא גם מהכותבים פעם ב... על עניינים שברומו של עולם כמו גם על עניינים פרטיים יותר, יש לה הרבה סוגיות בנוגע לאמונה, הלכה, טקסיות וכדומה.

נוכלת משתכפלת היא חברה ותיקה נוספת, עד הנישואים שלי היא היתה כותל הדמעות בכל ריב עם מי שאז היה החבר וכיום הוא הבעל והיא גם ליותה אותי ביום החתונה, יש לה כשרון כתיבה ענק, אישה אוהבת, ושתי זאטוטות.

o-k הוא בחור מאמין, נשוי עם ילדים, שרוצה לעשות מוזיקה מהנשמה.

לeternally קשה לי למצוא מילים, הגעתי אליה מתגובות שלה פה ופשוט אהבתי את הכתיבה והנושאים.

גם את ג'וליאנה נראה לי שלא צריך להציג פה, גם אליה אני מרגישה שממש התחברתי והדיאלוג שלי איתה פה ובמקומות אחרים תמיד מלמד אותי דברים חדשים על עצמי.

ביילע יכלה להיות אמא שלי (אמא שלי גדולה ממנה בשנה וחצי), לולא העובדה שגם היא בין המאותגרות פוריותית, אז במקום זה יש לה ילדים בצבא והיא מספרת בבלוג עליהם וגם על עבודתה כספרנית ומביאה טריליוני קישורים.

שושנת העמקים היא אמא של ג'וליאנה היקרה, אני חושבת שזה מספיק כדי להעיד עליה המון.

אור-הנר היא אחת הנשים הכי חזקות שאני מכירה (למרות שאני מכירה אותה רק וירטואלית) היא מצליחה לשאוב המון מתוך המלחמה שלה בסרטן ומהווה אייקון עבורי.

iLook הוא בלוג הרענון ראש שלי, מקבילה לאופרת סבון אבל מהאיכותיות, בבלוג מוצגים אנשים שנתפסו ברחוב בבגדים שמצאו חן בעיניי בעל הבלוג (החבר של eln) עם פירוט איפה נקנה מה ולמה זה מוצא חן בעיניו ומה אופנתי כיום.

אל מיק הקטנה הגעתי ממש לאחרונה מהמלצה של ג'ולס (סורי, השם שלך ארוך מידי וזה אחלה כינוי כי את באמת יקרה כתכשיט), היא גרה איפשהו בחו"ל (אם הבנתי נכון אז אמריקה) ומשחררת פוסטים ארוכים ורבי תובנות.

גילי אש גם חדשה אצלי אז עוד אין לי הרבה מה לומר.

מומו היא עוד בומבה מיידית כזו של תחושת חיבה מיידית, היא בפרשת דרכים לימודית, מקצועית וחברותית ומשתמשת בידע הפסיכולוגי שלה כדי לחדור לשכבות נסתרות בפוסטים, והיא גם אחלה צלמת.

את מוח אפרוח הוספתי היום אז אין לי שומדבר להגיד מלבד שנראה לי שיש פה פוטנציאל להתמכרות לבלוג נוסף.

גם gil גולית מוכרת כבר לקוראי הבלוג מתגובותיה פה.

וזהו

זו כל הרשימה שלי

חדשות בקצרה

המחזור הגיע

אפילו לא עשיתי בדיקת דם, בעיקר כי זה ממש מובחן (דימום של מחזור עם כאבי מחזור) אבל ת'אמת? תכננתי, ולא קמנו בזמן, מצד שני גם הרופא שלי וגם האחות ביישוב אמרו שאם זה מחזור בכל מובן אין הרבה טעם לבצע עוד דקירה.

אחרי שאגמור להעלות את הפוסט הזה אעביר מהטיוטות כל מיני פוסטים שכתבתי פה, אולי אתם זוכרים שבתחילת הסבב היתה לי התלבטות אם לחלוק את פרטיו אתכם, בסוף החלטתי לחלוק אבל מרגע שידעתי מתי ההזרעה העדפתי לכתוב רק בטיוטה את הפרטים, זה לא עזר, עדיין אין הריון, כך או אחרת אני מאפשרת לכם לקרוא אותם עכשיו אבל תצטרכו לחפש אותם בנבכי החודש הקודם.

היום אני נוסעת לאחיינים שלי לסייע, אחיין שלי מאושפז אבל מצבו הולך ומשתפר, נדע יותר לקראת סוף השבוע (הוא עבר ניתוח ורק לקראת סוף השבוע יוכלו להעריך אם הבעיה נפתרה).

יש לי מנוחה עד אחרי החגים, ואז חוזרים לרופא, אנחנו צריכים עד אז להחליט אם לעבור עוד הזרעה או לפנות להפריה, בסיטואציה הנוכחית ההחלטה בידיים שלנו, הרופא אמר שאין טעם ליותר מעוד הזרעה-שתיים, אבל אנחנו יכולים להחליט כבר עכשיו על הפריות, מה שנבחר.

בקשר לעבודה, עוד אין משהו סופי אבל עושה רושם שבמקום משרה אחת יהיו לי כמה וכמה חלקי משרות, ואף אחת מהן לא תהיה במעונות עם הילדים, אני די מרוצה, בתנאי כמובן שכל חלקי המשרות יספיקו לפרנסתי.

עד כאן דיווחים (תמציתיים) להפעם, אני עכשיו באונ' מחזירה ספרים ומבררת למה עוד אין ציון בקורס שמועד ב' שלו בעוד חמישה ימים (!) ומשם לאחיינים שלי אז אני צריכה לזוז.

שתהיה לכולם שנה טובה וחג שמח, למקרה שלא אכתוב עד אז

וסליחה שאני לא מגיבה כמעט, קצת עומס בעבודות הבית ובעבודה עצמה ובנוסף המתח סביב האחיין שלי, שלא לדבר על עבודה שאני צריכה להגיש באונ' ועל קורס אחד שאני מתלבטת בנוגע למועד ב' - בקיצור אין לי לצערי זמן לנשום או להגיב אבל אני קוראת כל תגובה!!!

לגיטימות וגועל

(או למה אני שמחה שכל תחילת חודש משנה דף)

אני מצטערת אם אני פוגעת במישהו, אבל בהכללה התגובות שלכן לפוסט האחרון שלי הוציאו אותי מהכלים.

אני מתנצלת אם הרגשות שלי לא לגיטימיות בעיניכן, אבל זה הבית שלי ואני אכתוב בו כל מה שאני מרגישה ואם אתן לא יכולות לנחם או לומר מילה טובה עדיף שתשתקו.

אני יודעת שכולכן באות לפה חדורות כוונות טובות ושזה די מאנייקי מבחינתי לומר לכן מה לכתוב, אבל מהצד שלי זה נראה קצת אחרת

מהצד שלי אני מוציאה את הקישקעס פה בבלוג

ואנשים שרואים אותם, אנשים שבאופן אישי אני מסמפטת ואוהבת, פשוט הסתכלו ואמרו "זה לא קישקעס, זה סתם, רק נדמה לך שרע לך, את פשוט לא מבינה שככה כולם".

אז רק רציתי להגיד שזה שגם אנשים אחרים נבגדים בידי גופם לא הופך אותי למנוחמת, צרת רבים נחמת שוטים, אם לא עדכנו אתכם.

ושאנשים עם התקפי לב לרוב יכולים להשפיע על מצבם, לעשות כושר, לאכול נכון, להשגיח. אני עושה כל מה שניתן ועדיין הגוף מצפצף עליי.

ושנשים עם מחזורים לא לגמרי סדירים זה אכן נפוץ, אבל רובן גם מצליחות להרות בלי יותר מידי עניינים

ראבק אפילו רוב הנשים עם התסמונת שלי מצליחות להרות בהרבה פחות משנתיים של טיפולים.

ושכן, יש אנשים במצב יותר גרוע (מישהי פה אמרה ניוון שרירים) אז מה? ממתי לזכור שיש אנשים שמתים מרעב באפריקה ניחם מישהו במשהו? (חוץ מאנשים בודדים) אז מישהו עוד פחות שולט מהגוף שלו ממני - זה לא מנחם! זה מקסימום אומר שיש עוד לאן לרדת, לעומת זאת מרבית רובם של האנשים (בוודאי של האנשים שבגילי) שולטים פרפקט על גופם.

אני בטח אצטער על הפוסט הזה אבל מה לעשות שמאתמול כשקראתי את התגובה הראשונה ועד הרגע עדיין אני בקריז?

עכשיו אני רואה מה הנושא היומי.

אני לא יודעת אם הפוסט הזה הוא מפגן גועלי במיוחד של חוסר נימוסיות אינטרנטית

או ש(כמו שאני מרגישה) הוא תחינה מרהיבה לקבל קצת נימוסיות בבית האינטרנטי שלי.

בכל מקרה, מוזר איך בדיוק היום זה הנושא...

מה שמטריד אותי היום

זו פינה חדשה, מה שמטריד אותי היום, מטרתה בעיקר לפרוק דברים החוצה, כמו הדלקת האור כשחושבים שיש מפלצת ומגלים שזה רק מעיל.

אם ארצה סימפטיה או פתרונות אני אבקש מפורשות, לא שזה אומר שאסור לכם להציע כשלא אבקש, אבל הכוונה היא שאני לא רוצה להתכיין בפינה הזו, גם אם היא לעיתים תישמע יבבנית.

אז מה מטריד אותי היום?

מישהי שאני מכירה, בת 64, מתה בגלל שהיא לקחה כדור נגד הסכרת שלה בזמן שהיא שלשלה והקיאה, כנראה מוירוס.

כן, קראתם נכון, היא לקחה תרופה כרונית שהיא תמיד לוקחת וזה מה שהרג אותה.

מסתבר שהכדור הזה ממש מסוכן במקרה של שלשולים קיצוניים וזה הוביל להרס הכבד שלה ומשם לקריסת כל מערכות הגוף ולמוות.

למה זה מטריד אותי (מלבד הצער על מותה, כמובן)?

מכיוון שהכדור שהיא לקחה הוא גלומופאז', כלומר מטרופין, כלומר אותו גלוקומין שגם אני לוקחת.

ומכיוון שבחצי השנה שבין ראש השנה לפסח כשהיו לי בעיות עיכול בלתי פוסקות שהתלוו בימים רצופים של שלשולים ונשלחתי לשלל בדיקות מטורפות אף אחד, לא רופא הנשים, לא רופאת המשפחה, לא אחת האחיות ולא מומחית הגסטרו שאליה נשלחתי, לא טרח לומר לי שלא לקחת את הגלוקומין בימים שבהם אני משלשלת ללא הפסק.

ושיהיה ברור - כל אחד מהם ידע שאני לוקחת את הכדור וגם שאני משלשלת לא מעט.

אני מניחה שהיא לקחה כמות יותר גדולה של כדורים ליום, אני לוקחת רק אחד בגלל שאין לי בעיית סכרת, אני לוקחת את הכדור כי הסתבר שהוא מסייע לבעלות תסמונת השחלות הפוליציסטיות לבייץ, אז אולי זה פחות מסוכן במקרה של כדור אחד ליום, כלומר אני עוד בחיים למרות הכל, אבל ראבק, מי יודע איך עוד אני מסכנת את עצמי בלקיחת משהו יומיומי ולכאורה פשוט? ולמה אף אחד לא טרח לומר לי שזה מסוכן? לוודא שאני יודעת?

אז זהו, זה קצת מטריד, תחשבו גם אתם על הכדורים הרגילים שלכם, מה אתם יודעים על מה שהם עושים לכם אם אתם לא בריאים?

אני עוד לא סגורה על זה

אבל יש סיכוי שאת כל הפרטים של הסבב הקרוב אכתוב בפוסטים בטיוטה, ורק בדיעבד אפרסם אותם.

מין תחושה מטופשת, כמו האמונה הטפלה שאם לא תספר על טסט - תצליח.

אז זהו, שיצא איכשהו שהטסט שלא סיפרתי עליו, ממש במקרה, הוא זה שעברתי.

ושלא תזלזלו - זה היה השישי...

אולי גם פה עדיף להתנהל בשקט, לפרסם רק בדיעבד.

לא יודעת, כי מצד שני העידודים שלכם מאוד מחזקים אותי.

נראה...

לעומת זאת סוף סוף סיפרנו לחמי וחמותי, כלומר רק לחמותי כי איך שהתחלנו חמי היה חייב לקפוץ לאיפשהו, אבל היא כבר תעביר לו.

היא היתה ממש בסדר, אני מקווה שהיא תמשיך להיות ככה ולא תציק כי היא נוטה לפולניות וזו הסיבה העיקרית שלא סיפרנו לה עד היום.

בסוף לא ישבתי עם הבוסית היום, כנראה מחר...

אבל התחלתי לפנות את הראש מהלחץ ולחשוב איזה דרכים חדשות המצב יפתח בפניי, אולי בסוף אמצא עבודה שבאמת תתאים לי? אז התחלתי לחשוב על כאלה וגם על כך שיש פה בבלוגוספריה מאגר עצום של סוגי עבודה ושרק צריך להסתובב קצת בקרב הבלוגרים שאינם בני עשרה ולחשוב מה מתאים לי, ואפילו אפשר לשלוח אימייל ולברר פרטים ותנאי קבלה מקובלים בלי לשלוח קורות חיים וכאלה, פשוט לנצל את הידע האנושי שישנו פה.

אני כל כך אוהבת את הבעל שלי

אבל המצב בינינו ממש מסובך

דיברתי שבוע שעבר עם מרצה שלי, שעברה לפני שנים טיפולי פוריות, שמונה שנים של טיפולים עד שהם התייאשו ואימצו

הראשון שלהם בא טבעי, הבלגן התחיל כשהם רצו ילד שני.

בכל אופן היא התגרשה מבעלה 16 שנים אחרי האימוץ ואמרה לי שהיא בכלל לא בטוחה שזרעי הפרידה לא נזרעו באותם שמונה שנים קשות.

מפחידה אותי המחשבה שעכשיו אולי נצליח ונתגבר אבל זה בסוף ישיג אותנו

אני לא מצליחה להגיע אליו לאחרונה, כל מה שאני עושה נתקל באותו קיר אטום

ואולי זו אני שלא מצליחה לקרוא ולהבחין מתי הקיר אינו אטום

לא יודעת

פשוט לא קל...

מה עם הפינוקים אתם שואלים?

ספר טוב לשבת, למרות שיש הרבה מה לקרוא ללימודים.

וקפה עם סנדויץ הבוקר, כי התפוצץ לי הראש והייתי רעבה למרות הקצת שאכלתי.