אספתי כמה סטטיטיקות ופירורי מידע

"בדרך כלל מקובל כיום, אצל זוגות עם זרע תקין וצילום רחם תקין, לבצע שלוש נסיונות עם איקקלומין והזרעה (בהם כרבע מהנשים יהרו), ועוד שלוש נסיונות עם זריקות והזרעה (בהם כמעט חצי מהנשים יהרו), בטרם עוברים לIVF."

פרופ' זיידמן באירוח פורומי.

"המחקרים שאני מכיר מורים שהשילוב של טיפול עם זריקות והזרעות יעיל באופן משמעותי יותר מטיפול עם זריקות בלבד, גם אצל זוגות אצלם בדיקות הזרע תקינות לחלוטין. יש בכך הגיון, מאחר ורק הזרעה מבטיחה שכמות משמעותית של הזרע אכן תגיע לחלל הרחם."

אותו מקור.

"כמו בטבע, בחלק מהילדים מוצאים בעיות כרומוזומליות, אותן ניתן כמובן לאבחן באופן מדויק בדיקור מי שפיר. מחקרים עד כה מורים שלאחר טיפולים עם ICSI יש מעט יותר בעיות בכרומוזומי המין, אך לא נמצא קשר עם טריזומיה 21 (דאון). מרבית המומחים סבורים שהבעיה אינה עם פעולת הICSI עצמה, אלא נובעת מהשימוש בזרע בעל ספירה נמוכה מאוד, שבאופן טבעי לא היה מאפשר כלל השגת הריון. ביחס לבעיות התפתחותיות, עד כה תוצאות של עבודות מחקר ארוכות טווח (ולהזכירכם, השנה אנחנו חוגגים 30 שנה לטיפולי IVF), מורות שהילדים, שכנראה זוכים בדרך כלל לתשומת לב מיוחדת, דווקא מוצלחים יותר מהממוצע, ולא נמצא שיש סיכון יתר לPDD או בעיות התפתחותיות אחרות לאחר טיפולי IVF."

שוב אותו מקור.

"לצערי דבק ביולוגי הוכח כבלתי יעיל."

כנ"ל

"לצערי מעולם לא בוצע מחקר אקראי שבודק האם יש ערך כלשהו למיון בשיטת ברטוב, ועל כן מקובל לראות בשיטה זו עדיין שיטה נסיונית ולא מוכחת. עם זאת, מאחר ומושגים אצלך הפריות, סביר להניח שאיכות הזרע אינה הבעיה המרכזית אצלכם."

עוד כנ"ל

"אחוז אחד מכלל הלידות הוא לידות של תאומים, וכשני ‏אחוזים מכלל הילודים הם תאומים" "שכיחותם של תאומים בלתי זהים משתנה באזורי עולם ‏השונים, ותלויה בגורמים אחדים:‏ ‏1. תורשה - הסיכוי לתאומים עולה במקרים שלקרובים ‏מדרגה ראשונה של האם יש תאומים. לאם עם תאומים ‏בהריון קודם יש סיכוי גבוה פי שניים(!) ללידת תאומים ‏בהריון נוסף. לעומת זאת, ההיסטוריה המשפחתית של ‏האב אינה תורמת לשכיחות היווצרותם של תאומים.‏ ‏2. גזע האם - משפיע על שכיחות התאומים. השכיחות ‏הגבוהה ביותר היא בקרב שחורים (10-40 ל1000- לידות), ‏נמוכה יותר בקרב לבנים (7-10 ל1000- לידות) והנמוכה ‏ביותר בקרב הגזע האסייתי (3 ל1000- לידות).‏ ‏3. גיל האם - השכיחות עולה בקרב יולדות מעל גיל 35.‏ ‏4 משקל האם - נשים שמנות הן בעלות סיכוי גבוה יותר ‏ללידת תאומים.‏ ‏5. שימוש בתרופות להשראת ביוץ במסגרת טיפולי פריון ‏לאם - הסיכוי להריון תאומים עולה עד ל-10% לאחר ‏שימוש באיקקלומין, ועד ל-30% מכלל ההריונות לאחר השראת ביוץ באמצעות פרגונל ‏ודומיו.‏" וגם כאן: http://www.twins.org.il/apage/4342.php "מאחר והאיקקלומין גורם למספר זקיקים מוגדל להגיע לביוץ, קיים סיכון של כ- 10% להריון מרובה עוברים, כמעט תמיד תאומים. " "הזריקות להשראת ביוץ גורמות למספר ביציות להגיע לבשלות ולבייץ בו זמנית. בהתאם הסיכון להריון מרובי עוברים, בעיקר תאומים, מגיע לכ- 20%."

סתם למי שמתעניין...

לא כתבתי בעיקר כי לא היה מה

וגם כי הייתי מאוד עסוקה ובריצות וכאלה.

מהיום לוקחת דופסטון, אינשללה בעוד 10 ימים ביקורת ראשונה (יענו יגיע המחזור).

הפעם פרוטוקול קטלני שמתחיל במינון גבוה ובלי דיכוי על ההתחלה כך שאני בהיסטרייה שאבייץ תוך יומיים והסבב שוב יתבטל אבל כנראה שצריך לשחרר טראומות עבר, לבטוח ברופא ובעיקר להפנים שהגוף הוא לא מכונה שעושה תמיד אותו הדבר, במיוחד כשאת פוליציסטית!

בוקר, צהריים, שני עולמות שונים

בבוקר בדיקת דם וא"ס.

הרופא השאקל במחלקה (כינוי נפלא לפרופסור שהוא ראש היחידה לIVF, לא?) נכנס בשניות לוריד, לא כמו האחיות...

עם הדם הולכים להוציא מדבקות, לקבל עוד טפסי בדיקות דם (היום השתמשתי באחרון, שוב).

ואז לא"ס, חיכינו יובלות אבל בסוף התוצאות יפות - זקיק 20, זקיק 17, זקיק 14, כולם בשחלה אחת, בשניה רק קטנים.

הרירית משולשת כרצוי וגודלה יפה - 11.

עם הבשורות האלה אני חוזרת הביתה די בשמחה, בטוחה שאיפשהו לקראת אמצע-סוף השבוע נגיע לשאיבה, מקווה שלא אפסיד את סעודת פורים ביום שישי (כי מאיפה אמציא תירוץ לכל המשפוחה?).

ואז, ברבע לאחת-עשרה טלפון, מהיחידה, כשאני מול לקוחות בעבודה

האחות: "את צריכה להזריק צטרוטייד כמה שיותר מהר, את יכולה עכשיו?"

אני: "אני בעבודה"

האחות "טוב, אז עד הצהריים, והלילה ב23:00 שיזריקו לך את הפרגניל, יש לך מישהו?"

אני: "לא יודעת, וואו, אנחנו אמורים לסוע..."

האחות: "אני לא רוצה להלחיץ אותך אבל את באה ביום ראשון לשאיבה, אם יש בעיה עם הפרגניל אפשר אוביטרל במקום, רוצה לעבור פה ולקבל מרשם?"

אני (חושבת "שיט! היה לי אוביטרל והחזרתי אותו למרפאה כשרשמו לי פרגניל, שיט, שיט, שיט"): "אני לא חושבת שאספיק אני מסיימת רק באחת"

האחות: "אני אבדוק אם יש לנו פה אחד מיותר"

האחות הולכת לבדוק, אני במקביל תופסת טלפון ומתקשרת למרפאה, אולי האוביטרל שלי עוד שם?

האחות חוזרת, הקונים בנתיים עצבניים אבל אני לא שמה על אף אחד.

האחות: "יש לי אבל הוא היה בלי קירור זמן לא ידוע ואני קצת חוששת לקחת על זה אחריות."

בנתיים האחות במרפאת היישוב אומרת לי שכבר לקחו את האוביטרל, אין.

אני: "טוב, אני אפתור את זה איכשהו, מישהו יזריק לי, יהיה טוב"

(פרגניל היא זריקה תוך-שרירית, בניגוד לזריקות התת-עוריות שהן מה שאני לוקחת לרוב, תוך שרירית מחייבת לפחות בפעם הראשונה מישהו מוסמך שיזריק, אם אותו מוסמך ילמד את הבעל זה בסדר שבפעמים הבאות הבעל יזריק, אבל לא לבד בפעם הראשונה בלי הוראות)

האחות: "טוב, אז בראשון בשבע וחצי בבוקר עם טופס 17 לשלב ב', את מוציאה מדבקות, לא עושה בדיקות אלא הולכת למחלקת נשים להתאשפז, הבעל במקביל מוריד את הזרע למעבדה. את רושמת?"

אני: "כן, כן" (כולי עוד בשוק)

האחות: "אני צריכה לשלוח לך פקס עם הוראות להזרקת הפרגניל, יש לכם פקס?"

אני מבררת אצל הנוכחים (תוך הרגעת הלקוחות, שוב) מה הפקס במזכירות היישוב ונותנת לאחות.

האחות: "טוב, אבל תוודאו שהוא מגיע, אם לא מייד תתקשרי אליי ואני אשלח שוב, כמה שיותר מהר כי אני עוד מעט יוצאת מפה"

ככה, בערך, הסתיימה השיחה.

הרמתי מייד טלפון לבעל, שהיה אמור לסוע למוסך להחזיר את האוטו מה10,000, הוא עוד היה בבית אז הרצתי אותו לפקס, במקביל עשיתי את כל הלקוחות המהירים, חברה שפעם עבדה אצלנו פשוט תפסה את מקומי ושחררה אותי לשאר הסידורים.

דבר ראשון הרמתי טלפונים עצבניים בחזרה למרפאת היישוב, בשביל טופס 17, אף אחד לא ענה, המזכירה עוד לא בבית, ועדיין לא עונים במרפאה, ואז הופיע הבעל עם הפקס, שלחתי אותו מייד למרפאה.

ואז טלפון להורים, שאצלם היינו אמורים להיות בשבת, אם יש להם חבר/ה אח/ות או רופא/ה שיכול להזריק לי, בלילה.

אין.

אני מוותרת בזה על נסיעה להוריי, נסיעה שאני כבר חודשיים מחכה לה...

גם ככה אבא שלי עם דלקת ראות, אז אולי עדיף שלא...

הבעל חוזר, צריך לסוע לשדרות להשיג את הטופס המלא, וגם להביא את הרכב מהמוסך.

בשלב הזה אני מתקשרת למי שעובד איתי, שיבוא לתפוס את מקומי.

החברה משתחררת מהתפקיד שלי, ואז אני קולטת שהבטחתי בראשון להחליף מישהי בעבודה אחרת שלי, ואני אהיה בשאיבה, זו עבודה שעושות 3 נשים והחברה היא השלישית, אז אני מסבירה לה מה קורה ומבקשת שהיא תעשה את יום ראשון, תוך כדי אני מתחילה לבכות מרוב לחץ, היא מרגיעה, מעודדת ומבטיחה להחליף.

מפה לשם הייתי צריכה גם לבקש ממישהו אחר בעבודה שלישית שיעשה נסיעת עבודה שחייבת להיות בראשון (הוא אמר שאם יוכל - יעשה, ואם לא כלום לא יקרה, האמת היא שהוא צודק!), לבטל כמה תכנונים נוספים ליום ראשון (עוד שלושה טלפונים) ולנסות לתפוס את האחות שגרה ביישוב.

זה שעובד איתי מקבל עדכון במה מדובר בכלל (כשהתחלתי את הסבב הוא ישב שבעה ומסתבר שהבוסית לא עדכנה אותו), אני אומרת לו שראשון אני בטוח לא עובדת, לגבי שני נראה.

הוא משחרר אותי מהעבודה, מאחל בהצלחה ובכלל מתנהג למופת.

אח של בעלי לוקח את בעלי לקופ"ח בשדרות בשביל הטופס, אותי למוסך ואת עצמו ואת הילדה לברית (לפחות באותו כיוון נסיעה), כפרה עליו!

בדרך ההורים של בעלי מתקשרים להגיד שהם עדיין תקועים בשדה התעופה, היו אמורים לעלות למטוס בתשע, השעה 11:30, אנחנו מחליטים לא לספר להם כלום, הם טסים לשבוע וסתם ידאגו מרחוק.

רגע אח"כ אני תופסת את האחות שגרה פה, היא לא תהיה הלילה בכלל ביישוב אבל היא מוצאת לי פתרון אחר.

כשאני מגיעה למוסך בעלי מסמס לי שיש טופס, הוא ממשיך משם לסופר לקנות לנו אוכל-כמה-שיותר-מוכן לשבת.

אני משלמת על הרכב ונוסעת להביא אותו, בזמן שלוקח לי הוא קונה לנו גם פלאפל לארוחת צהריים.

מגיעים הביתה, דבר ראשון מזריקים כבר את הצטרוטייד.

עכשיו הבטן אדומה מהזריקה, אבל אפשר להירגע סוףסוף, ביום ראשון שאיבה, ומשם השמיים הם הגבול, אני מקווה.

מזרקת דם (יפי נפש, עדינים וכו' - אל תיכנסו)

שלשום התחלתי לדמם, כמו התחלת מחזור, בלי כאבים, יותר מהכתמות אבל לא דימום מסיבי. מה שכן - הוא היה טרי.

אז אתמול בבוקר התקשרתי למחלקה, כי דבר כזה עוד לא קרה לי, הם שאלו מתי אני באה למעקב ואמרתי שברביעי, אז האחות אמרה לי שאחרי בדיקת הדם והא"ס אכנס גם למחלקה ואחד הרופאים יעשה לי בדיקה וגינלית לראות מאיפה הדימום.

כשעה אחרי השיחה הדימום פסק ולא חזר יותר.

הבוקר באתי טיפה מאוחר, אבל הייתי מספר 3 בתור לא"ס, כך שלא הגיעו הרבה לפניי, נכנסתי לאחיות היו שם מירי (האחות הטובה שלי), הצעירה (לא קלטתי מה שמה) ואחת שלישית.

הצעירה בדיוק לקחה דם אז התיישבתי לי בחדווה ליד מירי שמצידה העבירה אותי לשלישית.

מייד התחלתי בחקירות "אבל מירי, אני בעייתית, רק את מצליחה לי, האחות הזו מומחית גם?" ומירי הבטיחה לי שהשלישית טובה יותר ממנה אפילו.

טוב, אז קודם כל השלישית לא חוסמת את היד עם כפפה אלא עם משהו ייעודי מבד, שזה כבר נחמד, ואח"כ היא אמרה שאכן לא רואים וכמעט לא מרגישים את הוריד אבל היא תסמוך עליי שיש אחד ותיכנס, ואיך שהיא נכנסה היא מצאה דם ואמרה שזה דווקא וריד טוב, רק לא ניכר מבחוץ.

אממה? היא כנראה פתחה פה, כי הוריד שמע את המחמאה ומייד הפסיק לתת דם, קצת חיטוט ועוד קצת דם וכו' עד ששליש מבחנה מולא, בקושי, והיא הוציאה את המחט.

מייד כשהמחט יצא הדם שלי התחיל להשפריץ לכל הכיוונים, על השולחן, על המדבקות, על טופס הבדיקות, על הג'ינס, על היד וכו', ממש מזרקת דם נהייתי!

אז עצרנו את הדם, והיא ניקתה אותי ואת המכנסיים ואת השולחן ומה לא.

(לא עצרתי בעצמי ואמרתי לה שמזל שלפני שמתחילים עושים בדיקת איידס אז היא לפחות לא צריכה לחשוש).

משם הלכתי לא"ס, ומסתבר שלא הגיעה הטכנאית, רק אחרי כעשרים דקות הגיעה הטכנאית (הכי מצחיק שבשמונה ועשרה באו להגיד לנו שבשמונה תגיע הטכנאית...), אני הייתי השניה בתור (כנראה שזו שלקחה את התור הראשון לא"ס תפסה עוד את הטכנאית הקודמת), הרירית שלי מהממת בגודלה ובצורתה, יש לי זקיק אחד של 14 שזה יפה אבל צריכים להיות הרבה זקיקים!!!, הטכנאית מדדה לי רק זקיק אחד אבל בטפסים כתוב שיש גם אחד של 10, לא יודעת.

אחרי כל זה נכנסתי למחלקה, קיבלתי אישור חניה ואמרו לי שכל הרופאים וכל האחיות בח. ניתוח, התקשרו לשאול אותם ואמרו לי פשוט לחכות, לא ידוע כמה זמן, עד שרופא יתפנה.

מכיוון שהיו רק מזכירות ולא אחיות לא היה לי ברור אם בכלל מישהו יבדוק אותי, כשהדימום פסק, אבל חיכיתי, השעה היתה משהו כמו שמונה וחצי והאוטו היה חייב להיות בחזרה בבית בעשר וחצי, אחרת לבעל לא יהיה איך להגיע לעבודה בזמן.

תשע.

תשע וחצי.

תשע ארבעים נכנס ליחידה הרופא שלי (מהקופה, זה שטופלתי אצלו עד כה) עם כמה סטאז'רים (נראה לי), המזכירה מפנה אותו אליי, אז הסברתי לו שהיה דימום ואיננו עוד ואמרו לי שתהיה בדיקה, והשאלה אם בכלל יש טעם אם הדימום נגמר.

והרופא הכפרה, שממש ממש ממש לא נוהג לבזבז זמן על דברים לא נחוצים, אמר שאם אין דימום אין מה לבדוק, וחייך, כמובן.

אז הלכתי הביתה, הגעתי בעשר.

אח"כ כשהתקשרתי להוראות אמרו לי שהE2 שלי יפה - 554, להמשיך באותו מינון, לחזור ביום שישי לסיבוב נוסף.

ואז אמרתי לאחות על מה שהיה, שחיכיתי, ומה אמר הרופא.

היא אמרה שקצת חבל, שווה לבדוק כי אומנם הפאפ יצאה תקינה אבל לא כדאי להזניח, סיכמנו שאם יחזור כמובן שאבדק.

היא אמרה שאפשר ללכת לרופא בקופה, אמרתי לה שזה אותו הרופא שאמר לי שלא צריך לבדוק , אני די רגועה כי את הפאפ עשיתי בנובמבר שזה לא כזה מזמן, כמובן שאם יהיה שוב דימום אבדוק את הנושא לעומק אבל לא נראה לי שיש טעם להילחץ מזה, מקסימום האונקולוג יצעק עליי בביקורת השנתית שהזנחתי (עזבו, הומור שחור ודוחה שלי).

אז זהו, מקווה שימשיך בסדר, שיגדלו עוד זקיקים (לא רוצה להגיע עם זקיק בודד לשאיבה), שלא אבייץ מוקדם (אובססיה, כבר אמרנו?) כי עוד לא מוסיפים לי צטרוטייד (בטח ביום שישי, סתם ניחוש...) וגם מקווה שלא אשאב בסוף בפורים, יהיה מבאס להחמיץ את הסעודה המשפחתית ועוד יותר יהיה מדכא למצוא תירוץ, כי לספר לכולם אני ממש לא מתכוונת לספר, כשיהיה הריון - הם ידעו, לא קודם, מספיק לי הלחץ והציפיות שלי ושל הבעל, לא מחפשת עוד.

מאבדת את עצמי

פעם הייתי אופטימית, ברמה של טפשות מרוב אופטימיות.

אולי זו רק ההתבגרות ששינתה את זה.

אבל עד לא מזמן תמיד היה אפשר לראות אותי מחייכת, לפחות כלפי חוץ.

פעם היתה לי סבלנות לכולם, תמיד, בוודאי בזמן עבודה.

פעם הייתי מבלה, הייתי ספונטנית, הייתי משקיעה בחברות, המון.

עכשיו יש עוצר יציאות, כי כל ערב בתשע וחצי צריך להיות בבית לזריקה.

אין לי כוח לאפ'אחד.

אין לי עצבים לדבר בטלפון אפילו עם גיסתי האהובה.

אני ממורמרת ורואים את זה, גם סתם אנשים אבל בעיקר חברים.

הסבלנות שלי ללקוחות, שתפקידי לשרת, הולכת וקטנה.

טלפונים אני בכלל לא עושה, מרוב החברות התרחקתי כי כואב מידי לראות את החיים הנורמליים.

בחגיגת היומולדת שנתיים של אחייניתי יכולתי רק לחשוב על המיטה שלי, שכ"כ רציתי להיות בה.

(ופה ושם יכולתי גם לחשוב על כך שידענו על ההריון הזה בשבוע ה5 ומאז בערך גם אנחנו מנסים).

רוצה את מיב של פעם

החייכנית

העליזה

זו שמוצאת נקודת אור בכל דבר ומצב

זו שבעיקר בעיקר צוחקת

וכמעט אף פעם לא בוכה

זו שיש לה הרבה חברות והיא שומרת עם כולן על קשר קרוב

זו שאחיה הוא האדם הכי קרוב אליה בעולם, גם כשהם גרים רחוק

לא רוצה את מיב הדכאונית, העצבנית, העייפה תמיד, חסרת החברות ומעמידת הפנים.