יום מעפן

זו שעבדה איתי זרקה עליי את הילדים שבטיפולה ולקחה את אלה שבטיפולי, ממש לא ברור לי למה.

אחת אחרת שעובדת איתי כל היום קיטרה על משהו שנוצר בגלל הטיפולים (היא לא יודעת עליהם רק שיש משהו רפואי) ושגעה אותי.

אח"כ נסעתי לוטרינרית עם אחד החתלתולים של השכנים והבת של השכנים (היא בת 18 וחברה שלי, לא איזו ילדונת, והחתולים הם בעיקרון שלה) כי יש לו דלקת בעין והוא היה אפאטי והיה ממש מעצבן שם, לא היתה הוטרינרית הרגילה.

בגלל זה גם פספספתי אזכרה של מישהי שמאוד היה לי חשוב להיות בה.

אח"כ היה טקס לזכרה, אליו דווקא הגעתי אבל 45 דקות אחרי עוד כלום לא התחיל וההורים שלי הגיעו אז נטשנו, שוב לצערי.

אמא שלי עצבנה אותי עם מליון הערות, חלקן על הטיפול (למה אני לא מחליפה רופא אם אין תוצאות? הסברתי לה שיש לי את הרופא הכי טוב באזור ושהוא טוב בכל אמת מידה, הסברתי לה גם שיש התקדמות גם אם מבחינתה אין תוצאה אז היא הציקה שאולי אעבור לאיזה רופא מומחה במרחק יותר משעה מפה, אמרתי לה שזה לא סביר לסוע כל יומיים לכזה מרחק והיא אמרה שהיא היתה עושה את זה, נו, בטח, חכמה בתאוריה, שאלתי איך אפשר גם לעבוד ולחיות אם עושים את זה, הפעם היא לא הגיבה.

הכי מעצבן שכל זה לא היה בתוך הבית אלא בחוץ כשכל שכן יכול לשמוע למרות שביקשתי לא שם).

חוצמזה כואב לי הראש, אני סובלת מתופעות לוואי מכל הזריקות, וישנתי חרא בלילה הקודם מה שלא עוזר בכלל.

בקיצור יום מעפן

אני שמחה שהוא נגמר.

לחוצה כהרגלי

בסבבים הקודמים (בדקתי עכשיו) הוספנו צטרוטייד (חומר המונע ביוץ) כבר ביום התשיעי-עשירי.

הפעם הביקורת הבאה היא אחרי הזריקה ה11.

כרגיל אני חוששת מביוץ מוקדם, הפעמיים בהם עברתי את זה עשו לי טראומה רצינית.

אני יודעת שאין שום דרך להרגיע אותי (מלבד לעשות סקס כל יום ואז אם היה ביוץ לקוות שאולי בכ"ז לא זרקנו סבב לפח) אז אני לא מצפה שתנסו.

(מה שכן, אם מישהי לא מבינה מושג - תשאלו חופשי!)

במסגרת הפינוק, שוב גננות, אני ממש נהנית להנדס את הגינה ולשתול, מי היה מאמין...

ידע זה כוח

ביום שישי היתה הכתמה אחת, מן רמז מקדים למחזור, ביום ה11 לאחר לקיחת הדופסטון, במקום ביום ה5.

בשבת התפתלתי מכאבי מחזור (אל חשש, אדוויל אחד והייתי בסדר שוב) אבל הדימום היה חלוש

אותו דימום המשיך גם ביום ראשון אז אחרי שחשבנו על זה החלטנו לבוא לתור שקבעתי להבוקר.

לפני התור המחשבות היו ככה: או שזה מחזור, ואז היום זה היום השלישי, והרופא יגיד להתחיל.

או שהוא יעשה אולטראסאונד ויאמר מה קורה, מקסימום אפילו נספיק בדיקות דם, כי יש בדיקות עד 8:30 והתור היה ב8:07.

אז באנו ואכן כמו שציפיתי מצאתי את עצמי על הכיסא לאולטראסאונד, ואז התגלה הממצא המפתיע הבא:

יש לי רירית בעובי כ9 כלומר רירית מכובדת מאוד (לשם השוואה רירית פחותה מ6 נחשבת בעייתית כי קשה לעובר להשתרש בה, כלומר מ7 ומעלה היא נחשבת ליפה) וזה אומר שמחכה לי בעתידי הקרוב עוד דימום או במילים אחרות מחזור רציני ולא הבדיחה שאני חווה כרגע.

כלומר כל מה שירד מיום שישי זה לא זה, סתם הקדמה למחזור או משהו.

הרופא אומר שאני עדיין בטווח התגובה הנורמטיבי לדופסטון (עד שבועיים מהכדור האחרון, מחר זה יהיה שבועיים) ושאין הסבר למה תמיד הגבתי אחרי חמישה ימים (מה שקורה לרוב הנשים) והפעם בקצה הטווח, ככה זה (כמו שאתן שבות ואומרות - רפואה אינה מדע מדוייק).

בקיצור ביום רביעי בדיקת דם ועוד אולטראסאונד ואז יהיו הוראות ושאני לא אדאג כי אפשר להתחיל את הזריקות גם ביום החמישי ולא השלישי ושומדבר לא קורה.

מה שאותי מדאיג זה המחזור, כמובן, לא מדאיג-מדאיג אבל אני כבר יותר משבועיים עם כאבי מחזור קלים ועליהם נוספו ביום שבת וגם היום כאבי מחזור חזקים וזה עדיין לא המחזור עצמו, אז מה מצפה לי בהמשך?

מצד שני סוףסוף יש התחלה של כיוון, אז אני אתחיל להזריק ברביעי, או בחמישי או בשישי, אבל כבר רואים את ההתחלה באופק, והרי את כל זה אני עוברת כדי שתהיה התחלה, לא?

(כלומר בגדול אני עוברת את כל זה כדי שיהיה תינוק אבל בשביל תינוק צריך הזרעה ובשביל הזרעה צריך זריקות וסוף סוף רואים באופק את התחלת ההזרקות).

אני חייבת להודות שמלאי הסבלנות שלי עומד על אפס ושאיכשהו אני צריכה להתנתק מכל זה ולהתרכז בשני המבחנים שמחכים לי מחר.

אירוני

אחד הדברים שאנשים אומרים לי שוב ושוב זה לנסות להפיק את המירב מהמצב הקיים.

למשל, תשקיעו בזוגיות, זוגות עם ילדים די מזניחים את הצדדים האלה.

או למשל, לפחות את יכולה להתרכז בלימודים, עם ילדים לא תוכלי לעשות תואר.

אבל אלו האמירות הכי אירוניות שיכולות להיות, ולפעמים הן ממש פוגעות.

קודם כל כי מי שאומר את זה מולך מצפה שתחייכי ותכירי תודה, לפעמים התחושה היא שהבנאדם ממש מצפה לראות אותך קופצת מאושר כי בא הקץ לסבלך, וזה מטופש.

אבל יותר מכל, כי האמירות האלה ממש לא נכונות.

1. אין כמעט זוג שטיפולי הפוריות לא פוגעים בזוגיות שלו.

חלק אולי לא יודו בכך, אבל זה לא אנושי שלא להיות מושפעים מטיפולים בהם הרופא אומר לכם מתי כן ומתי לא לקיים יחסים, ממצבים בהם האישה מפוצצת הורמונים ובקריז על כל העולם, מלתת כל פרק זמן די קצוב זרע בצנצנת למעבדה, מלראות את זוגתך פרושת רגליים על כיסא הגניקולוג בעוד הוא חופר פנימה במקום שאמור להיות רק שלך ושלה, מהצורך להיות ערב ערב בבית בשעת ההזרקה ולכן אין שום תוכניות לבילוי, אפשר להמשיך אבל נראה לי שהעקרון מובן.

אז לומר שהחוסר בילדים מאפשר לנו להעמיק את הקשר הזוגי ולשפרו? זה אבסורד ענק!!!

2. ניסיתם פעם ללמוד למבחן בקורס בו על כל שלושה שיעורים שהגעתם החסרתם שיעור? ניסיתם פעם ללמוד למבחן בקורס עם חומר קשה כששלושה שיעורים רצופים לא הגעתם?

מה שאנשים נוטים שלא להבין כשזה מגיע לטיפולי פוריות זה כמות הזמן והמגבלות שהטיפולים גורמים בחיים, כשצריך כל יומיים-שלושה להגיע פעמיים ביום למעקבים, ככה במשך כשבועיים, וזה נגמר בהזרעה - עניין של לפחות ארבע שעות, אז אין זמן להתרכז בכלום ומפספסים המון, עבודה, לימודים, שינה, מה שזה לא יהיה. וזה עוד מצב טוב כי בהפריות מדובר על הרדמות והחזרות וזמני התאוששות ולשכב אחרי שמקבלים תמיכה ומה לא.

וכל זה בלי שנכנסנו בכלל לעניין הנפשי, לכמה הטיפולים ממלאים כל רגע פנוי של מחשבה, לכמה קשה להתרכז לפעמים בחומר הנלמד ולא במה שעובר על הגוף שלך באותו הרגע.

וישנם גם ההורמונים, שמשפיעים ולא לטובה על מצבנו הנפשי והאינטלקטואלי (אני לא מתכוונת לטמטמת כמו בהריון אבל כשאת רק שקועה בשאלה "האם הכאב הנוכחי הוא טבעי למה שאני לוקחת או שהוא משהו חריג שמצריך טלפון לרופא?" את לא שקועה במה שהמרצה אומר), ותופעות הלוואי שמשביתות לפעמים ומה לא...

תפנימו, אנשים, טיפולי פוריות פוגעים בכל מרקם החיים ולא, אין להם שום צד חיובי בפני עצמם.

לגיטימות וגועל

(או למה אני שמחה שכל תחילת חודש משנה דף)

אני מצטערת אם אני פוגעת במישהו, אבל בהכללה התגובות שלכן לפוסט האחרון שלי הוציאו אותי מהכלים.

אני מתנצלת אם הרגשות שלי לא לגיטימיות בעיניכן, אבל זה הבית שלי ואני אכתוב בו כל מה שאני מרגישה ואם אתן לא יכולות לנחם או לומר מילה טובה עדיף שתשתקו.

אני יודעת שכולכן באות לפה חדורות כוונות טובות ושזה די מאנייקי מבחינתי לומר לכן מה לכתוב, אבל מהצד שלי זה נראה קצת אחרת

מהצד שלי אני מוציאה את הקישקעס פה בבלוג

ואנשים שרואים אותם, אנשים שבאופן אישי אני מסמפטת ואוהבת, פשוט הסתכלו ואמרו "זה לא קישקעס, זה סתם, רק נדמה לך שרע לך, את פשוט לא מבינה שככה כולם".

אז רק רציתי להגיד שזה שגם אנשים אחרים נבגדים בידי גופם לא הופך אותי למנוחמת, צרת רבים נחמת שוטים, אם לא עדכנו אתכם.

ושאנשים עם התקפי לב לרוב יכולים להשפיע על מצבם, לעשות כושר, לאכול נכון, להשגיח. אני עושה כל מה שניתן ועדיין הגוף מצפצף עליי.

ושנשים עם מחזורים לא לגמרי סדירים זה אכן נפוץ, אבל רובן גם מצליחות להרות בלי יותר מידי עניינים

ראבק אפילו רוב הנשים עם התסמונת שלי מצליחות להרות בהרבה פחות משנתיים של טיפולים.

ושכן, יש אנשים במצב יותר גרוע (מישהי פה אמרה ניוון שרירים) אז מה? ממתי לזכור שיש אנשים שמתים מרעב באפריקה ניחם מישהו במשהו? (חוץ מאנשים בודדים) אז מישהו עוד פחות שולט מהגוף שלו ממני - זה לא מנחם! זה מקסימום אומר שיש עוד לאן לרדת, לעומת זאת מרבית רובם של האנשים (בוודאי של האנשים שבגילי) שולטים פרפקט על גופם.

אני בטח אצטער על הפוסט הזה אבל מה לעשות שמאתמול כשקראתי את התגובה הראשונה ועד הרגע עדיין אני בקריז?

עכשיו אני רואה מה הנושא היומי.

אני לא יודעת אם הפוסט הזה הוא מפגן גועלי במיוחד של חוסר נימוסיות אינטרנטית

או ש(כמו שאני מרגישה) הוא תחינה מרהיבה לקבל קצת נימוסיות בבית האינטרנטי שלי.

בכל מקרה, מוזר איך בדיוק היום זה הנושא...