בוקר - חרא, ערב - חרא בריבוע, יום - חרא משולש

לא פירטתי עד כמה דוכאתי על הבוקר ע"י המצב הרעוע של ההתקדמות הלא מזהירה.

ועוד יותר לא פירטתי על הבלגן לגבי קבלת מילוי המזרק, שאצטרך החל ממחר.

אני גם לא אפרט עכשיו, זה כבר נראה לי כ"כ רחוק בהשוואה למה שקרה הערב, רק אומר שזה כלל ריב ממש לא סימפטי עם מישהו שסתם השתמש בי כצינור להוציא תסכולים אחרים למרות שהוא יודע שאני באמצע סבב עכשיו.

ואחרי שכתבתי מה לא פירטתי, אכתוב גם מה כן אפרט - מה שעברנו הערב בנסיון להשיג את הפיורגון:

הבעל אפילו לא נכנס הביתה מהעבודה אלא ישר אסף אותי ונסענו לבית המרקחת היחיד של הכללית באזור שיש בו פיורגון על בסיס קבוע, חיכינו דקות ארוכות מנשוא בתור רק כדי לגלות שהאספקה לא הגיעה היום ואין להם, לא 600 (כמו המרשם) ולא 300 אלא רק 900 וכמובן שהיא לא יכולה לתת לי 900 עם מרשם של 600. אז הרוקחת בדקה במחשב וראתה שיש בניו-פארם שמרוחק כעשר דקות משם, נסענו, כמובן שנסענו. בניו-פארם שוב חיכינו דקות ארוכות, דווקא יש שם תור לכאורה מסודר (לוקחים מספרים והכל) אבל כל מיני אנשים של "אני רק משהו בלי מרשם" פשוט מתפרצים והרוקחים נותנים להם גם כששואלים אותם מה זה אמור להביע (הייתי כל כך בקריז שאשכרה שאלתי את הרוקחת מה זאת אומרת לתת למישהי בלי מרשם לקבל דברים בלי לעמוד בתור, היא משכה בכתפיים והמשיכה לשרת אותה!). כשהגיע סוףסוף תורי הם בהו ממושכות במרשם המומר שלי (מיכוון שהיחידה בה אני מטופלת היא של בי"ח ממשלתי ולא של הקופה צריך להמיר כל מרשם שלהם למרשם של קופ"ח) ואמרו שאי אפשר, פשוט אי אפשר לתת לי את התרופה כי רופאת המשפחה שלי לא מוסמכת לרשום מרשמי פוריות, ולא היה עליי את המרשם מבית החולים (הוא נשאר במרפאת היישוב), הם הציעו שאעלה למרכז בריאות האישה, 2 קומות מעליהם, ואקבל חתימה ממי שהיה הרופא שלי לפני שעברתי ליחידת הIVF, אותו אחד שחתום על המרשם המקורי שהמירו לי, אז עליתי, בקריז ותוך אמירה ברורה שאני לא מחכה שוב בתור. במרכז לבריאות האישה היה רק רופא אחד, והוא לא יכול לחתום על תרופות פוריות, אני כמובן התחלתי לדמוע (כבר בדרך מבית המרקחת עלו לא מעט דמעות בעיניי), המזכירה (שמכירה אותי בשם, ובתעודת זהות, ומזהה את קולי בטלפון ומה לא, בכ"ז הייתי מטופלת שם שנתיים וחצי) ניסתה כמיטב יכולתה לסייע, אבל לא ממש יכלה לעזור, הרופא שלי לא גר באותה עיר וגם לא קרוב כ"כ ולא היה רלוונטי לסוע אליו, ונכון שיש לי מה להזריק היום אבל לא רציתי להיתקע עם כל הלחץ הזה מחר, כשכבר חייבים את העט, ובלי לדעת אם יהיה לי איך לסוע, ועם עבודה כל היום כולו שאי אפשר להבריז ממנה (חייבים למצוא מישהו שיתחלף איתך), והרופא הדביל שהיה שם כל הזמן שאל "אבל למה את בוכה אם זה רק למחר?" עד שהטחתי בו בגועליות "נסה אתה להזריק כל כך הרבה הורמונים כל כך הרבה זמן ונראה אותך לא בוכה" (טוב, הייתי קצת פחות רהוטה, בכ"ז בכיתי...) אחרי שטיפה הצלחתי לנשום ולא לבכות, ואחרי שקינחתי את כל הנזלת (סליחה על התיאור) הגענו למסקנה שיש רק דבר אחד לעשות - הבעל יחזור ליישוב, המזכירה של המרפאה תעזור לו לאתר את המרשם מבית החולים והוא ישוב לקניון שם אחכה לו ונוכל לקנות את הפיורגון המבוקש. אז קודם כל בדקנו עד מתי פתוח בניו-פארם, אח"כ התקשרנו למזכירה של המרפאה ביישוב, הפרענו לה בבית של הבן שלה, אבל היא מייד הסכימה לעשות את הטובה הזו, הבעל חזר ליישוב, מצא איתה את המרשם (אחרי טלפון הביתה לאחות), אכל משהו חפוז וחזר אליי (שתבינו שמדובר ברבע שעה +- נסיעה לכל כיוון, בכביש בינעירוני), אני בנתיים קניתי נעליים וגם מתנה לבעל המקסים שלי, שיצא הבוקר לפני שבע לעבודה ורק לפני 10 דקות חזר הביתה... שנסע בת'כלס כמעט ברצף מארבע ועד שבע בערב... ואז חזרנו לבית המרקחת, הגשנו את הניירות במין אמירה של "הנה לכם וחסר לכם שזה לא יספיק" (טוב, היינו קצת פחות בוטים, אבל רק מעט) והרוקח החצוף התחיל להעיר על איך זרקתי עליו את הניירות או משהו כזה, הבעל פשוט הזיז אותי אל בין מוצרי החנות כדי שלא אתחיל לבכות שוב ולא אצרח על הרוקח (אמרתי כבר כמה הוא מקסים?), אחרי דקות ארוכות שנדמו כנצח, קיבלנו לידיים את העט. נראה לי שאפילו קפקא היה בשוק ממה שעברנו היום, אני רק שמחה שלא עברנו את כל הסיוט הזה מחר, כי זה היה מלחיץ אותי פי אלף (כאמור יש לי מספיק חומר לזריקה היום, אבל לא למחר).

כף רגלי הימנית, זרוע ידי הימנית וגם הבטן

נתחיל ברגל:

ביום ראשון בצהריים התחילה לכאוב לי הרגל, זה לא משהו חדש, לאחרונה העקבים שלי ממש כואבים, אבל זה היה קצת יותר מהרגיל, היתה לי הפסקה של חצי שעה בבית אז החלפתי נעליים בתקווה שזה יסייע וחזרתי לעבודה, עבדתי המון באותו היום ורוב הזמן על הרגליים.

בערב התקלחנו וכשיצאתי מהמקלחת נעלתי נעלי בית מבד כאלה, וכבר ממש מתתי מכאבים אז ביקשתי מהבעל מסאג'ון ברגל.

הוא בא וכשהוצאתי את הרגל הוא חטף שוק, מסתבר שהכל התנפח, נהיה לבן, בצקתי, הפס מנעלי הבד נשאר כמעט שעה על העור (נעלתי אותן כולה רבע שעה והן לא לוחצות או משהו), הוא לא עשה הרבה - רק הרים לי את הרגל ממש למעלה כדי שהדם יזרום למטה.

למחרת קמתי רגיל אבל כבר בתשע הרגל שוב כאבה אז הלכתי בעשר למרפאה.

האחות נתנה לי תחבושת לעטוף בה את כף הרגל ואמרה שזה בטח קשור לכל מה שאני מזריקה.

למחרת התקשרתי למחלקה, בשיחה השלישית גם הצלחתי לדבר עם האחות שכל הסיפור ובכלל לא היה נראה לה אז היא העבירה אותי לראש המחלקה, הוא אמר שזה לא יכול להיות קשור לטיפול, לא במצב בו אני עומדת ולא בהתחשב בעובדה שזו רק רגל אחת ושהוא ממליץ לחזור למרפאה הביתית ולטפל כי זה יכול להיות משהו פשוט יחסית כמו דלקת בוריד (שגם מצריך טיפול) או משהו מסובך יותר, אז עליתי שוב למרפאה, ביום שלישי יש שם אחות אחרת (יש לנו שתי אחיות, כל אחת עם הימים שלה) והיא הסתכלה טוב טוב על שתי כפות הרגליים וראתה שאין הבדלים (רק בראשון בערב היתה כזו בצקתיות מטורפת, שאר הזמן זה סתם כואב בדרגות משתנות), היא אמרה שזה לא נראה לה דלקת או משהו דחוף יותר אבל זה אולי דורבן ושאם המצב לא ישתפר - שאבוא לרופאה ביום חמישי.

אז היום החלטתי לנסות ללכת בבוקר בלי התחבושת וכמו שציפיתי - אכן כואב לי יותר, מבחינתי זה מספיק להגדיר את המצב כ"לא משתפר" וכבר קבעתי תור לרופאת המשפחה למחר.

נמשיך ביד:

ביום שני היה לי גם מעקב זקיקים, אז מצאתי את עצמי שוב בחדר האחיות שלא שייכות למחלקה (רק ביום שישי עושים את בדיקות הדם במחלקה עצמה, שאר הפעמים זה במרפאות החוץ של בית החולים), כשהגעתי לא היתה אף מטופלת, והיו שלוש אחיות, אז הכרזתי שאני בעייתית, כלומר - אם כבר יש שלוש אחיות לא עדיף שאזהיר מראש וההכי מנוסה תיגש אליי?

אז זהו, שכנראה שההגיון שלי ושלהן קצת שונה.

ניגשה אליי אחת צעירה באופטימיות רבה, אז עוד לא קישרתי אבל בדיעבד אני כמעט בטוחה שזו האחות ששבוע לפני זה נכנסה פעמיים עם מחט ולא לקחה דם, אמרתי לה איפה יש וריד, היא לא מצאה, היא התעקשה לנסות מהצד (בדיוק כמו בשבוע לפני כן) וכמובן שלא היה שם כלום, היא הבטיחה שהיא לא תחטט, או במילותיה "אני נכנסת פעם, פעמיים ואם אני לא מצליחה אני מעבירה לאחות אחרת" (כבר בשלב הזה חטפתי צת ג'ננה - אם יש לך כבר תרגולת לאי הצלחה כנראה שאת לא כזו מוכשרת, אז למה להתנדב לקחת אותי כשאני מצהירה שהורידים שלי בעייתיים? תעשי נסיונות למידה על כאלו עם ורידים קלים) ואז היא רצתה את היד השניה, אמרתי שלא מוצאים לי שם אבל לא אכפת לי שהיא תנסה (אחיות ממש ממש מנוסות מצליחות לעיתים רחוקות למצוא לי שם וריד), היא חיפשה ולא מצאה, בשלב הזה היא רצתה לעבור לגב היד, אמרתי לה שאני לא מוכנה, מספיק בשבוע שעבר נכנסו חיטטו ולא הצליחו, אני לא מוכנה ששוב ייכנסו לי בנקודה הכי כואבת כשיש סיכוי שזה לחינם, ואז היא אמרה את המשפט שפוצץ אותי (מוכנים?):

"האמת? אני מצליחה רק בגב היד" (!!!)

בלעתי את הקללה שרציתי להטיח בה והמשכתי לחייך תוך התעקשות שאין מצב, היא אמרה שנחזור ליד ימין, ואז היא רצתה לנסות שם באיזה נקודה מוזרה, אז כבר נשברתי ואמרתי במתיקות אך בנחישות "אל תעלבי, אבל אני רוצה שאחות אחרת תנסה", וכך הועברתי אחר כבוד לאחות אחרת שנכנסה בלי בעיות לוריד שיש לי, אבל רק אז היא נזכרה להתחיל לחפש את המבחנה, כך שכל העניין לקח זמן רב גם אחרי הדקירה.

אני פשוט נגנבת מהקטע הזה, כאילו - לא מספיק קשה לנו שגם צריך להפיל עלינו אחיות כל כך סתומות???

אח"כ הכל היה רגיל, באולטראסאונד ראו שאין התקדמות, האחות במחלקה נתנה לי אישור לחניה והבטיחה לי שבצהריים אני אוכל לשאול ולקבל את תוצאות ההורמונים ולא רק הוראות, בצהריים אמרו לי להמשיך באותו מינון וגם מה היה הE2 (עלוב, כאמור) ולחזור ביום חמישי לביקורת נוספת, ואח"כ האחות מהבוקר אפילו התקשרה לוודא שקיבלתי את כל מה שרציתי (נחמדה מאוד, אולי בכ"ז יש צדדים חיוביים למחלקה).

דבר אחד בטוח, לי לא ברור עד כמה הגלולות מסייעות, האם בגללן עוד אין תגובה, לכמה זמן השפעתן כמדכאות נמשכת, אז מחר אחרי הביקורת אני אכנס לשאול את האחיות את כל השאלות האלה, מקווה מאוד שיענו לי או יפנו אותי למי שיכול לענות, כי הדאגה הזו מביוץ מוקדם היא סתם מיותרת כשאמורים להיות כמה שיותר נינוחים.

הבטן שלי כבר מתחילה להיראות כמו לוח קליעה למטרה, בנתיים היו 7 דקירות בבטן, כלומר 462 יחידות פיורגון, 3 בדיקות דם שהסתכמו ב6 דקירות בזרועותיי האומללות.

בעבודה לחוץ למדי, אבל מתחיל להירגע, אני לא יודעת מה יהיה שם - כי אני לא מתכוונת להמשיך לעבוד קשה פיזית אחרי השאיבה, ולא ברור לי אם יחזיקו אותי שם אם לא אעבוד פיזית, אבל האמת שגם לא ממש אכפת לי כבר, שיעסיקו, שיפטרו, הכי חשוב זה הטיפולים, והבריאות.

ואגב בריאות, אי אפשר לעבור סבב בלי שהגוף שלי יתפרק גם מגורמים נוספים על ההורמונים?!?

היומיים האחרונים הם סיפור ארוך-ארוך

שאתמצת כאן כרגע, ואולי מחר אספר את כולו:

אתמול עבדתי כמו מטורפת משבע בבוקר עד שבע וחצי בערב ואז שוב בין אחת עשרה לחצות, רצוי אולי לציין שבדר"כ בימי חמישי אני עובדת משבע ועד 12:00 ואז מחמש עד שבע ואז בלילה, ומדובר בשלוש עבודות שונות, רק שאתמול בגלל הצטרפות מקרים מטורפת הכל היה ברצף, אפילו לאכול אכלתי רק בלילה באיזה עשר וחצי, עד אז רק נשנשתי שטויות.

בכל מקרה הזרקתי, 66 פיורגון, סה"כ לבנתיים 132.

הבוקר ברבע לשבע הייתי בעבודה לעשות משהו שחובה לעשות בבוקר, ואז נסעתי ליחידת הIVF לבדיקות, מסתבר שיש יותר תור בימי שישי, או לפחות ככה זה היה נראה, כל פעם אני לומדת משהו חדש על הנורמות שם ועדיין כל פעם אני יוצאת ורק רוצה לבכות.

ב11:15 התקשרתי לשמוע את ההוראות, כמובן שבאותה שניה הגיעו לעבודה מליון לקוחות, אחרי שבמשך כחצי שעה היה שומם לחלוטין  לא משנה, העיקר שלא היה ביוץ מוקדם, ממשיכים באותו מינון והביקורת הבאה ביום שני, נדאג עד אז לכסות את הסיכוי שכבר אבייץ בנסיונות טבעיים

חוצמזה יש לי כאבים כמו של מחזור והדימום מתחזק, שזה מוזר כי לרוב כשמזריקים בתחילת המחזור הזריקות די מחסלות את המחזור. אולי הגלולות באמצע משבשות את העניין הזה.

עכשיו הגעתי הביתה, הבית נראה כמו סדום ועמורה, אוכל לשבת קניתי ולא הכנתי ואני הולכת להתמוטט ולישון, ושהעולם כולו יקפוץ לי בזיגזג.

וזה התמצות.

מקווה שלכם יש סוף שבוע יותר נחמד

חרא, חרא, חרא יום

במה נתחיל?

באחיות שם שלא הקשיבו ולא שמעו מה הוריד היחיד שיש לי וניסו סתם בעוד מקומות?

בשלוש דקירות, כל אחת עם חיטוט, שרק בשלישית הצליחו לקחת דם (וכמובן שהיא היתה בדיוק במקום שאמרתי להם לקחת ממנו)?

בעובדה שהדקירה האמצעית, זו שלא צלחה כמו חברתה הדקירה הראשונה, היתה בגב היד, שכמובן עוד נפוח וכואב?

בעובדה שהיום אני קופצת בין 4 עבודות חלקיות שונות?

בעובדה שעקרונית אחת מהן אני לא אמורה לעשות היום אבל מעשית זה שעובד איתי יושב שבעה ולכן אין לי ברירה?

אולי בעובדה שלא מתחילים להזריק היום אלא רק ביום רביעי.

או אולי בעובדה שבניגוד להבטחות בגלל שמתחילים רק ביום רביעי אז הביקורת הראשונה תהיה אחרי 4 ימי הזרקה, מה שכמובן מעורר בי חשש כבד לביוץ מוקדם, הבטיחו לי ביקורת תוך 3 ימים!

אה, אני יודעת במה להתחיל -

בכך שמסתבר שלא החתימו אותנו על טפסי הסכמה לטיפול ולכן עקרונית אסור להם לטפל בנו ואנחנו חייבים מחר להגיע לבית חולים כדי לחתום על הטפסים, ויש סד רציני של זמן - אני חייבת להיות בעבודה לפחות משבע עד שמונה, בעלי צריך להחזיר אותי הביתה עד תשע וחצי שזו השעה שהוא צריך לצאת בה לעבודה, הרופאים מקבלים שם מרבע לתשע עד 12 וחייבים לחתום בפני רופא.

את כל הבלגן הזה הסתבר לי, חלק אחרי חלק, שיחה אחרי שיחה, כשהתקשרתי לשמוע הוראות, תוך כדי שאני עובדת מול קהל, בזמן שבעלי לא יכול לענות לטלפון, ואני חייבת תוך שעה להחזיר להם תשובה מתי אנחנו באים בדיוק.

אז מחר ברבע לתשע אנחנו שם בשביל החתימה, אני אנצל את ההזדמנות לבכות על 4 ימי ההזרקה בלי בדיקה ונראה מה יגידו לי.

יחד עם כל זה יש לחץ ב2 מהמשרות החלקיות שלי, והיום שלי עוד רחוק מלהסתיים.

ובעלי כל כך רחוק כרגע, עד שהוא יבוא ואוכל לבכות לו על הכתף יהיה שבע בערב, אולי אפילו אחרי.

(הוא למעשה יבוא סביב שש אבל אני עובדת עד שבע).

אז אני בוכה לכן ולכם.

כמו ג'אנקי בקריז

גם אני מרגישה שעבר הרבה יותר מידי זמן מאז ההזרקה האחרונה שלי...

אני מתה כבר להתחיל את הסבב, גם כי ראבק, מאז אוקטובר לא הזרקתי כלום, ובמירוץ אחרי השעון הביולוגי 4 חודשים הם המון, עוד שניים ואני כבר בת 33, עוד שנתיים ואני כבר בת 35.

(אל תגידו שזה חישוב מטופש, שונאת כשאומרים את זה, אני כבר יותר משנתיים וחצי בתהליך, התחלנו כשהייתי קצת אחרי גיל 30, עכשיו אני אוטוטו 33... כשהתחלתי אף אחד לא שיער או ניבא שעדיין אהיה ללא ילד בגיל 33, וכן, גיל 35 הוא קריטי כי יש בו ירידה חדה ביכולת הפריון הנשית שאצלי היא גם ככה בכי-רע, חוצמזה שיש כל מיני תחלואים שנשים שיולדות לפני גיל 35 פחות חשופות אליהן, ויולדות כולל בתוכו גם את כל חודשי ההריון, כלומר למען בריאותי הפיזית עדיף שאכנס להריון מקסימום חודשים ספורים אחרי גיל 34, כלומר בערך בשנה וחצי הקרובות, ולא, זה בכלל לא מובן מאליו שיצליח לנו בשנה וחצי הקרובות).

(כל זה בלי לדבר כמובן על ההיבט הנפשי)

בנתיים יש הכתמות אבל אין מחזור, יש כאבים כמו של אוטוטו מחזור כבר יומיים ויש הרבה תסכול שנובע מכך שעוד לא התחלנו, שמאוקטובר לא עשיתי בעצם כלום ושאם חושבים על זה אז מאז ההזרעה האחרונה שהיתה ב21/8 לא היה לי סיכוי ממשי להריון.

ה21/8/07, כלומר עברו מאז 5.5 חודשים! כבר חמישה וחצי חודשים של כלום (בת'כלס) מלא בסבל!

אוף!

אני מתחרפנת.

חלק נוסף מהרצון להתחיל כבר נובע מהאימה הטהורה שממלאת אותי המחשבה על השאיבה, ככל שאחכה לזה יותר יהיה לי יותר זמן להילחץ, ככל שזה יקדים להגיע ככה אני אגיע לשאיבה בפחות היסטריה, והיסטריה זה בדיוק הדבר האחרון שאני צריכה.

אז שיתחיל כבר, שנהיה כבר אחרי השאיבה הראשונה, שנדע כבר שאנחנו יכולים לעמוד בפני הקושי הזה או שאנחנו לא יכולים, אבל שנהיה כבר אחרי, כל הנושא הזה ממש מלחיץ אותי.

בעבר אמרתי חד משמעית ששאיבות אני לא מתכוונת לעשות, שזה הקו האדום שאני לא חוצה, שאם לא יהיה לי ילד בלי שאיבות - אני אאמץ וזהו.

החיים חזקים יותר מכל הבטחה.

ביחד עם העובדה שמחכים שנים על גבי שנים לילד לאימוץ, ואני לא מסוגלת לחשוב עכשיו על ציפיה כל כך ארוכה בלי לעשות דבר במטרה להצליח קודם.

אז אני כן אוזרת אומץ וכוחות והולכת על שאיבה, אבל חוששת שככל שההמתנה תתארך כך יקשה עליי לעבור את זה באמת.

(וכן, עדיין חייבת לכם פוסט על ענייני סכנות לסרטן וכדומה, מנסה לנסח ולא כל כך מצליחה)