בוקר - חרא, ערב - חרא בריבוע, יום - חרא משולש

לא פירטתי עד כמה דוכאתי על הבוקר ע"י המצב הרעוע של ההתקדמות הלא מזהירה.

ועוד יותר לא פירטתי על הבלגן לגבי קבלת מילוי המזרק, שאצטרך החל ממחר.

אני גם לא אפרט עכשיו, זה כבר נראה לי כ"כ רחוק בהשוואה למה שקרה הערב, רק אומר שזה כלל ריב ממש לא סימפטי עם מישהו שסתם השתמש בי כצינור להוציא תסכולים אחרים למרות שהוא יודע שאני באמצע סבב עכשיו.

ואחרי שכתבתי מה לא פירטתי, אכתוב גם מה כן אפרט - מה שעברנו הערב בנסיון להשיג את הפיורגון:

הבעל אפילו לא נכנס הביתה מהעבודה אלא ישר אסף אותי ונסענו לבית המרקחת היחיד של הכללית באזור שיש בו פיורגון על בסיס קבוע, חיכינו דקות ארוכות מנשוא בתור רק כדי לגלות שהאספקה לא הגיעה היום ואין להם, לא 600 (כמו המרשם) ולא 300 אלא רק 900 וכמובן שהיא לא יכולה לתת לי 900 עם מרשם של 600. אז הרוקחת בדקה במחשב וראתה שיש בניו-פארם שמרוחק כעשר דקות משם, נסענו, כמובן שנסענו. בניו-פארם שוב חיכינו דקות ארוכות, דווקא יש שם תור לכאורה מסודר (לוקחים מספרים והכל) אבל כל מיני אנשים של "אני רק משהו בלי מרשם" פשוט מתפרצים והרוקחים נותנים להם גם כששואלים אותם מה זה אמור להביע (הייתי כל כך בקריז שאשכרה שאלתי את הרוקחת מה זאת אומרת לתת למישהי בלי מרשם לקבל דברים בלי לעמוד בתור, היא משכה בכתפיים והמשיכה לשרת אותה!). כשהגיע סוףסוף תורי הם בהו ממושכות במרשם המומר שלי (מיכוון שהיחידה בה אני מטופלת היא של בי"ח ממשלתי ולא של הקופה צריך להמיר כל מרשם שלהם למרשם של קופ"ח) ואמרו שאי אפשר, פשוט אי אפשר לתת לי את התרופה כי רופאת המשפחה שלי לא מוסמכת לרשום מרשמי פוריות, ולא היה עליי את המרשם מבית החולים (הוא נשאר במרפאת היישוב), הם הציעו שאעלה למרכז בריאות האישה, 2 קומות מעליהם, ואקבל חתימה ממי שהיה הרופא שלי לפני שעברתי ליחידת הIVF, אותו אחד שחתום על המרשם המקורי שהמירו לי, אז עליתי, בקריז ותוך אמירה ברורה שאני לא מחכה שוב בתור. במרכז לבריאות האישה היה רק רופא אחד, והוא לא יכול לחתום על תרופות פוריות, אני כמובן התחלתי לדמוע (כבר בדרך מבית המרקחת עלו לא מעט דמעות בעיניי), המזכירה (שמכירה אותי בשם, ובתעודת זהות, ומזהה את קולי בטלפון ומה לא, בכ"ז הייתי מטופלת שם שנתיים וחצי) ניסתה כמיטב יכולתה לסייע, אבל לא ממש יכלה לעזור, הרופא שלי לא גר באותה עיר וגם לא קרוב כ"כ ולא היה רלוונטי לסוע אליו, ונכון שיש לי מה להזריק היום אבל לא רציתי להיתקע עם כל הלחץ הזה מחר, כשכבר חייבים את העט, ובלי לדעת אם יהיה לי איך לסוע, ועם עבודה כל היום כולו שאי אפשר להבריז ממנה (חייבים למצוא מישהו שיתחלף איתך), והרופא הדביל שהיה שם כל הזמן שאל "אבל למה את בוכה אם זה רק למחר?" עד שהטחתי בו בגועליות "נסה אתה להזריק כל כך הרבה הורמונים כל כך הרבה זמן ונראה אותך לא בוכה" (טוב, הייתי קצת פחות רהוטה, בכ"ז בכיתי...) אחרי שטיפה הצלחתי לנשום ולא לבכות, ואחרי שקינחתי את כל הנזלת (סליחה על התיאור) הגענו למסקנה שיש רק דבר אחד לעשות - הבעל יחזור ליישוב, המזכירה של המרפאה תעזור לו לאתר את המרשם מבית החולים והוא ישוב לקניון שם אחכה לו ונוכל לקנות את הפיורגון המבוקש. אז קודם כל בדקנו עד מתי פתוח בניו-פארם, אח"כ התקשרנו למזכירה של המרפאה ביישוב, הפרענו לה בבית של הבן שלה, אבל היא מייד הסכימה לעשות את הטובה הזו, הבעל חזר ליישוב, מצא איתה את המרשם (אחרי טלפון הביתה לאחות), אכל משהו חפוז וחזר אליי (שתבינו שמדובר ברבע שעה +- נסיעה לכל כיוון, בכביש בינעירוני), אני בנתיים קניתי נעליים וגם מתנה לבעל המקסים שלי, שיצא הבוקר לפני שבע לעבודה ורק לפני 10 דקות חזר הביתה... שנסע בת'כלס כמעט ברצף מארבע ועד שבע בערב... ואז חזרנו לבית המרקחת, הגשנו את הניירות במין אמירה של "הנה לכם וחסר לכם שזה לא יספיק" (טוב, היינו קצת פחות בוטים, אבל רק מעט) והרוקח החצוף התחיל להעיר על איך זרקתי עליו את הניירות או משהו כזה, הבעל פשוט הזיז אותי אל בין מוצרי החנות כדי שלא אתחיל לבכות שוב ולא אצרח על הרוקח (אמרתי כבר כמה הוא מקסים?), אחרי דקות ארוכות שנדמו כנצח, קיבלנו לידיים את העט. נראה לי שאפילו קפקא היה בשוק ממה שעברנו היום, אני רק שמחה שלא עברנו את כל הסיוט הזה מחר, כי זה היה מלחיץ אותי פי אלף (כאמור יש לי מספיק חומר לזריקה היום, אבל לא למחר).

ניצחון!

היום כשהאחות הצעירה ראתה אותי נכנסת היא אמרה "שבי פה, ומירי תיקח ממך"

(מירי, מסתבר, היא האחות שלקחה ממני בפעמיים האחרונות).

וזאת למרות ששתיהן היו פנויות!

הרירית התקדמה, והE2 גם קצת וגם זקיק אחד הואיל בטובו להנץ, אבל בקושי.

הוספתי רשימה בצד שמפרטת בכל מעקב מה היו התוצאות אז אפשר לראות את גרף העליה העלוב שלי.

שוב מעלים לי מינון, הפרוגסטרון ממש נמוך והביקורת אחרי 3 ימי הזרקות ואני ממש מקווה שיהיה טוב, גם המינונים כתובים ברשימה בצד (כתוב כל פעם כמה אני לוקחת עכשיו ויש קו מחוק על הדברים שכבר לקחתי בסבב הזה).

חוצמזה היה לי בלגן עם הצורך לקנות מזרק חדש, אבל הערב אחרי סוף העבודה אסע עם הבעל לקנות.

המצב רוח בקנטים, אולי בהמשך היום יהיה לי כוח לכתוב יותר.

ושוב יד ורגל וגם אסרטיביות והתמוטטויות קטנות

נראה לי שהפוסטים שלי נהיים יותר ויותר כבדים, אז עשיתי קוים בין הקטעים, שתוכלו לדלג מאמצע קטע משעמם אחד לתחילת קטע משעמם אחר...

הבוקר כשהגעתי לחדר האחיות האחות הצעירה והלא מוצלחת מהפעמים הקודמות בדיוק רכנה על גב כף יד של איזו אומללה, אחות אחרת היתה שניה לפני סיום אז היה לי ברור שאני אליה.

אממה? ברגע שההיא סיימה הצעירה והלא מוצלחת ביקשה מהשניה שתבוא לסייע כי לא נעים לה שוב לדקור את האומללה לבלתי הואיל (בשלב הזה שמתי לב שגב כף ידה השניה כבר חבוש), אז השניה הלכה לסייע לאומללה ואני כביכול הייתי אמורה להיות עם הצעירה והלא מוצלחת, אז כשזו סיימה להתעסק בניירת וכאלה אמרתי לה שאני אחכה בסבלנות לאחות השניה, כי אני בעייתית והיא לא הצליחה איתי בעבר, אמרתי "בכל מקום אני צריכה למצוא את האחות האחת שכן מצליחה לי ולדבוק בה" (רק קצת פחות ברהיטות, בכ"ז, לפני שבע וחצי בבוקר, אחרי שעבדתי עד קרוב לאחת בלילה וקמתי בשש כי לפני הנסיעה לבית החולים הייתי צריכה להכניס סחורה לחנות).

היא לא נעלבה, או לפחות לא נראתה נעלבת.

השניה אומנם קצת חיטטה בפנים אבל העיקר שהצליחה בנסיון ראשון.

בא"ס היה עלוב שוב, שום תגובה, הטכנאית אמרה שככה זה פוליציסטיות ושבסוף תהיה אחלה תגובה, אבל בעבר הגבתי מהר יותר לכמות פיורגון קטנה יותר :-(

אחרי הא"ס נכנסתי למחלקה לקבל אישור לחניה וגם טפסים נוספים לבדיקות דם (נתנו לי 4 מראש, היו אופטימיים) ודיברתי שוב עם האחות הנחמדה מיום שני שבאופן משעשע קוראים לה שני, ניסיתי לשאול אותה אם התגובה העלובה קשורה לגלולות וכאלה אבל כל הזמן היו מטופלות אחרות מסביבנו (חיכיתי שכולן תסיימנה ואז התחלתי אבל תוך כדי הגיעו עוד), מה שהבנתי זה שהחוסר תגובה לא אמור להיות קשור לגלולות אבל זה לא מצב נדיר אז אין מה לדאוג.

זה לא אומר שאני לא אדאג, אבל לפחות אשתדל שלא לדאוג.

כך או אחרת בצהריים היא התקשרה לתת לי הוראות, עוד לפני השעה שאומרים להתקשר בה, ואמרה שמעלים את המינון בשני קליקים (כל קליק הוא משהו כמו שמונה יחידות ושליש, כלומר כל שלושה קליקים יש סימון של עוד 25) עד ל83, ושאחזור ביום ראשון לביקורת, ההורמון נמוך עדיין - 124 אאל"ט, והרירית 4, גם התנצלתי בשיחה הזו על השיחה ביום שני שדי חיפפתי אותה כי עמדו לי לקוחות על הראש והיא אמרה שממש אין על מה להתנצל...

אני תוהה אם עליית המינון נובעת מהשאלה שלי בבוקר (אם כן אז אני מתחרטת עליה) או מהעבודה שהזרקתי 8 ימים ללא תגובה נראית לעין.

עליתי לרופאת המשפחה עם הרגל, זו דלקת קלה (לא הבנתי אם בגיד או בוריד או במה וגם לא כזה משנה לי) בגלל שאני בסבב מעדיפים לא לתת תרופות אז רק אקמול כשכואב, להרים למעלה בבית ולשים את התחבושת שהאחות נתנה בימים שאני הרבה על הרגליים (ולא בכל יום) ולחכות שיעבור.

אני תוהה אם האנטיביוטיקה שאני לוקחת אחרי השאיבה היא שתחסל את הנגע הזה סופית, הלוואי...

אני עייפה, מותשת ממש, הבית נראה ממש כמו חורבה (ואני לא מהפולניות שכוס אחת נשארת בסלון ומבחינתן הבית ממש מוזנח, אצלי כל הכוסות בסלון), מכיוון שכואב לי לעמוד זמן ממושך על הרגל אז אני לא עושה כלום בבית, מספיק אני עומדת הרבה בעבודה, אבל גם לבעל אין ממש זמן, במזל לשבת צריך להכין רק לזניה, עוגה וצ'ולנט כי לארוחה אחת אנחנו מוזמנים (יומולדת שנתיים לאחיינית, ותודה לאל שקניתי ספר מתנה מראש... יש לנו שלושה אחיינים שנולדו בהפרש של חודשיים אחד מהשניה ומהשלישית אז כשאני קונה לראשון מתנה ליומולדת אני כבר קונה פחות או יותר את אותו הדבר גם לשתיים הבאות וזהו) אבל אי אפשר להמשיך לחיות בכזה בלגן וכבר אין מה ללבוש, אנחנו לא מוצאים זמן אפילו בשביל למיין ולשלוח את כל מה שלא עדין למכבסה... מצב גרוע! אולי מחר כשהבעל לא עובד משהו יזוז (איזו אשליה, הוא הרי יקום ב11 במקרה הטוב ולא יעשה כלום לפני שאני חוזרת מהעבודה באחת כי הוא עוד לא מאופס, ובוקר, והוא אכל).

קשה לי עם כל העבודות שיש לי במקביל, קשה לי כשאני מרגישה שבעבודה העיקרית שלי מפילים עליי דברים סתם כי זה שעובד לצידי הוא ראש נצנץ והבוסית קשוחה פחד, קשה לי ללכת לישון בחצות ++ בגלל עבודה ולקום בשש בגלל עבודה אחרת.

וגם לא ברור אם אחרי השאיבה אשאר בעבודה העיקרית, חלק נכבד מהתפקיד שלי הוא פשוט לסחוב ארגזים, להכניס סחורה וכדומה ואחרי השאיבה אני לא מתכוונת לעשות את זה, ויש סיכוי שזה אומר לאבד את העבודה.

(לכל יודעות החוק - אני מודעת לו אבל זה לא רלוונטי למצבי)

אני באמת צריכה למצוא רגע שקט וליידע את הבוסית שאני לא מתכוונת לעבוד ככה פיזית אחרי השאיבה, היא בטח תשתולל ותתחרפן אבל עדיף לי שהיא תדע את זה מראש ולא תצעק עליי בנושא רגע אחרי השאיבה כשאני חלשה עוד יותר פיזית ונפשית.

היא לא תבין, אני בטוחה, למרות שכשסיפרתי לה מזמן שאני בטיפולים היא ישר אמרה שאני לא אוכל להמשיך לעבוד שם במצב שכזה, אבל עכשיו כשאני בת'כלס בסבב אני מגלה שיש לה חוסר ידע מוחלט, למשל היום היא הודיעה לי שאם יגידו לי לחזור לביקורת ביום שני - שאשנה את זה כי לה כבר יש תור ביום שני בבוקר (אמרתי לה שאין דבר כזה להודיע להם, מתי שאומרים - באים, זה לא ניתן למשחק, אבל היא לא ממש הבינה, קיבלה בהכנעה, אבל לא הבינה), וזו רק דוגמא אחת (ואפילו לא ההכי מוצלחת).

היא מישהי שכל מה שיש לה בחיים היומיומיים זה העבודה, הבעל שלה כבר סנילי והיא לא רוצה להיות איתו בבית הרבה, הילדים והנכדים לא גרים קרוב והיא פשוט משקיעה את כל כולה בעבודה ולא מבינה שלא כל מי שעובד תחתיה גם חושב שהעבודה הזו היא כל חייו.

אין לי כח לקטלג פוסטים, גם את האחרון לא קטלגתי, אולי אני אעשה זאת בדיעבד.

זהו, בלבלתי לכם בראש מספיק, זמן לנוח לפני עבודת הלילה.

Bloody March

כמו האל המיתולגי ככה גם המיתולוגיה הפרטית שלי.

סביבות פורים זה הזמן להתחלות חדשות בטיפולים.

הסבב הראשון בזריקות היה במרץ

ההזרעה הראשונה היתה קצת אחרי פורים

שניהם היו מלווים בדם רב

במרץ לפני שנתיים המשך ההזרקה לאחר הביוץ המוקדם (כי הביקורת היתה יומיים או שלושה לאחר שכבר בייצתי) גרמה למחזור מהגיהנום שבתורו הוביל לאשפוז מיותר, אנטייוטיקה מיותרת לוריד ואח"כ בכדורים ומה לא.

במרץ לפני שנה נפתח לי אזור מנותח יום לאחר שהורדו התפרים (וזה היה ממש קרוב לפורים, נדמה לי יום אחרי או משהו כזה), בור נפער לי ברגל ועד היום זה מכוער פחד ונראה לאנשים כפצע חדש.

מה יביא איתו מרץ השנה?

כף רגלי הימנית, זרוע ידי הימנית וגם הבטן

נתחיל ברגל:

ביום ראשון בצהריים התחילה לכאוב לי הרגל, זה לא משהו חדש, לאחרונה העקבים שלי ממש כואבים, אבל זה היה קצת יותר מהרגיל, היתה לי הפסקה של חצי שעה בבית אז החלפתי נעליים בתקווה שזה יסייע וחזרתי לעבודה, עבדתי המון באותו היום ורוב הזמן על הרגליים.

בערב התקלחנו וכשיצאתי מהמקלחת נעלתי נעלי בית מבד כאלה, וכבר ממש מתתי מכאבים אז ביקשתי מהבעל מסאג'ון ברגל.

הוא בא וכשהוצאתי את הרגל הוא חטף שוק, מסתבר שהכל התנפח, נהיה לבן, בצקתי, הפס מנעלי הבד נשאר כמעט שעה על העור (נעלתי אותן כולה רבע שעה והן לא לוחצות או משהו), הוא לא עשה הרבה - רק הרים לי את הרגל ממש למעלה כדי שהדם יזרום למטה.

למחרת קמתי רגיל אבל כבר בתשע הרגל שוב כאבה אז הלכתי בעשר למרפאה.

האחות נתנה לי תחבושת לעטוף בה את כף הרגל ואמרה שזה בטח קשור לכל מה שאני מזריקה.

למחרת התקשרתי למחלקה, בשיחה השלישית גם הצלחתי לדבר עם האחות שכל הסיפור ובכלל לא היה נראה לה אז היא העבירה אותי לראש המחלקה, הוא אמר שזה לא יכול להיות קשור לטיפול, לא במצב בו אני עומדת ולא בהתחשב בעובדה שזו רק רגל אחת ושהוא ממליץ לחזור למרפאה הביתית ולטפל כי זה יכול להיות משהו פשוט יחסית כמו דלקת בוריד (שגם מצריך טיפול) או משהו מסובך יותר, אז עליתי שוב למרפאה, ביום שלישי יש שם אחות אחרת (יש לנו שתי אחיות, כל אחת עם הימים שלה) והיא הסתכלה טוב טוב על שתי כפות הרגליים וראתה שאין הבדלים (רק בראשון בערב היתה כזו בצקתיות מטורפת, שאר הזמן זה סתם כואב בדרגות משתנות), היא אמרה שזה לא נראה לה דלקת או משהו דחוף יותר אבל זה אולי דורבן ושאם המצב לא ישתפר - שאבוא לרופאה ביום חמישי.

אז היום החלטתי לנסות ללכת בבוקר בלי התחבושת וכמו שציפיתי - אכן כואב לי יותר, מבחינתי זה מספיק להגדיר את המצב כ"לא משתפר" וכבר קבעתי תור לרופאת המשפחה למחר.

נמשיך ביד:

ביום שני היה לי גם מעקב זקיקים, אז מצאתי את עצמי שוב בחדר האחיות שלא שייכות למחלקה (רק ביום שישי עושים את בדיקות הדם במחלקה עצמה, שאר הפעמים זה במרפאות החוץ של בית החולים), כשהגעתי לא היתה אף מטופלת, והיו שלוש אחיות, אז הכרזתי שאני בעייתית, כלומר - אם כבר יש שלוש אחיות לא עדיף שאזהיר מראש וההכי מנוסה תיגש אליי?

אז זהו, שכנראה שההגיון שלי ושלהן קצת שונה.

ניגשה אליי אחת צעירה באופטימיות רבה, אז עוד לא קישרתי אבל בדיעבד אני כמעט בטוחה שזו האחות ששבוע לפני זה נכנסה פעמיים עם מחט ולא לקחה דם, אמרתי לה איפה יש וריד, היא לא מצאה, היא התעקשה לנסות מהצד (בדיוק כמו בשבוע לפני כן) וכמובן שלא היה שם כלום, היא הבטיחה שהיא לא תחטט, או במילותיה "אני נכנסת פעם, פעמיים ואם אני לא מצליחה אני מעבירה לאחות אחרת" (כבר בשלב הזה חטפתי צת ג'ננה - אם יש לך כבר תרגולת לאי הצלחה כנראה שאת לא כזו מוכשרת, אז למה להתנדב לקחת אותי כשאני מצהירה שהורידים שלי בעייתיים? תעשי נסיונות למידה על כאלו עם ורידים קלים) ואז היא רצתה את היד השניה, אמרתי שלא מוצאים לי שם אבל לא אכפת לי שהיא תנסה (אחיות ממש ממש מנוסות מצליחות לעיתים רחוקות למצוא לי שם וריד), היא חיפשה ולא מצאה, בשלב הזה היא רצתה לעבור לגב היד, אמרתי לה שאני לא מוכנה, מספיק בשבוע שעבר נכנסו חיטטו ולא הצליחו, אני לא מוכנה ששוב ייכנסו לי בנקודה הכי כואבת כשיש סיכוי שזה לחינם, ואז היא אמרה את המשפט שפוצץ אותי (מוכנים?):

"האמת? אני מצליחה רק בגב היד" (!!!)

בלעתי את הקללה שרציתי להטיח בה והמשכתי לחייך תוך התעקשות שאין מצב, היא אמרה שנחזור ליד ימין, ואז היא רצתה לנסות שם באיזה נקודה מוזרה, אז כבר נשברתי ואמרתי במתיקות אך בנחישות "אל תעלבי, אבל אני רוצה שאחות אחרת תנסה", וכך הועברתי אחר כבוד לאחות אחרת שנכנסה בלי בעיות לוריד שיש לי, אבל רק אז היא נזכרה להתחיל לחפש את המבחנה, כך שכל העניין לקח זמן רב גם אחרי הדקירה.

אני פשוט נגנבת מהקטע הזה, כאילו - לא מספיק קשה לנו שגם צריך להפיל עלינו אחיות כל כך סתומות???

אח"כ הכל היה רגיל, באולטראסאונד ראו שאין התקדמות, האחות במחלקה נתנה לי אישור לחניה והבטיחה לי שבצהריים אני אוכל לשאול ולקבל את תוצאות ההורמונים ולא רק הוראות, בצהריים אמרו לי להמשיך באותו מינון וגם מה היה הE2 (עלוב, כאמור) ולחזור ביום חמישי לביקורת נוספת, ואח"כ האחות מהבוקר אפילו התקשרה לוודא שקיבלתי את כל מה שרציתי (נחמדה מאוד, אולי בכ"ז יש צדדים חיוביים למחלקה).

דבר אחד בטוח, לי לא ברור עד כמה הגלולות מסייעות, האם בגללן עוד אין תגובה, לכמה זמן השפעתן כמדכאות נמשכת, אז מחר אחרי הביקורת אני אכנס לשאול את האחיות את כל השאלות האלה, מקווה מאוד שיענו לי או יפנו אותי למי שיכול לענות, כי הדאגה הזו מביוץ מוקדם היא סתם מיותרת כשאמורים להיות כמה שיותר נינוחים.

הבטן שלי כבר מתחילה להיראות כמו לוח קליעה למטרה, בנתיים היו 7 דקירות בבטן, כלומר 462 יחידות פיורגון, 3 בדיקות דם שהסתכמו ב6 דקירות בזרועותיי האומללות.

בעבודה לחוץ למדי, אבל מתחיל להירגע, אני לא יודעת מה יהיה שם - כי אני לא מתכוונת להמשיך לעבוד קשה פיזית אחרי השאיבה, ולא ברור לי אם יחזיקו אותי שם אם לא אעבוד פיזית, אבל האמת שגם לא ממש אכפת לי כבר, שיעסיקו, שיפטרו, הכי חשוב זה הטיפולים, והבריאות.

ואגב בריאות, אי אפשר לעבור סבב בלי שהגוף שלי יתפרק גם מגורמים נוספים על ההורמונים?!?