חרא, חרא, חרא יום

במה נתחיל?

באחיות שם שלא הקשיבו ולא שמעו מה הוריד היחיד שיש לי וניסו סתם בעוד מקומות?

בשלוש דקירות, כל אחת עם חיטוט, שרק בשלישית הצליחו לקחת דם (וכמובן שהיא היתה בדיוק במקום שאמרתי להם לקחת ממנו)?

בעובדה שהדקירה האמצעית, זו שלא צלחה כמו חברתה הדקירה הראשונה, היתה בגב היד, שכמובן עוד נפוח וכואב?

בעובדה שהיום אני קופצת בין 4 עבודות חלקיות שונות?

בעובדה שעקרונית אחת מהן אני לא אמורה לעשות היום אבל מעשית זה שעובד איתי יושב שבעה ולכן אין לי ברירה?

אולי בעובדה שלא מתחילים להזריק היום אלא רק ביום רביעי.

או אולי בעובדה שבניגוד להבטחות בגלל שמתחילים רק ביום רביעי אז הביקורת הראשונה תהיה אחרי 4 ימי הזרקה, מה שכמובן מעורר בי חשש כבד לביוץ מוקדם, הבטיחו לי ביקורת תוך 3 ימים!

אה, אני יודעת במה להתחיל -

בכך שמסתבר שלא החתימו אותנו על טפסי הסכמה לטיפול ולכן עקרונית אסור להם לטפל בנו ואנחנו חייבים מחר להגיע לבית חולים כדי לחתום על הטפסים, ויש סד רציני של זמן - אני חייבת להיות בעבודה לפחות משבע עד שמונה, בעלי צריך להחזיר אותי הביתה עד תשע וחצי שזו השעה שהוא צריך לצאת בה לעבודה, הרופאים מקבלים שם מרבע לתשע עד 12 וחייבים לחתום בפני רופא.

את כל הבלגן הזה הסתבר לי, חלק אחרי חלק, שיחה אחרי שיחה, כשהתקשרתי לשמוע הוראות, תוך כדי שאני עובדת מול קהל, בזמן שבעלי לא יכול לענות לטלפון, ואני חייבת תוך שעה להחזיר להם תשובה מתי אנחנו באים בדיוק.

אז מחר ברבע לתשע אנחנו שם בשביל החתימה, אני אנצל את ההזדמנות לבכות על 4 ימי ההזרקה בלי בדיקה ונראה מה יגידו לי.

יחד עם כל זה יש לחץ ב2 מהמשרות החלקיות שלי, והיום שלי עוד רחוק מלהסתיים.

ובעלי כל כך רחוק כרגע, עד שהוא יבוא ואוכל לבכות לו על הכתף יהיה שבע בערב, אולי אפילו אחרי.

(הוא למעשה יבוא סביב שש אבל אני עובדת עד שבע).

אז אני בוכה לכן ולכם.

מתפרקת לגורמים

הראש מתפוצץ

הבכי מטלטל את כולי

אני קוטרית, needy, מנג'זת לאיש שלי

והוא סובלני, סלחני, מקבל הכל באהבה והבנה

עוזר, מסייע, מגיש אוכל, כתף, קפה, מסבן, מקשיב, מחבק, מנחם וסולח

צירוף נסיבות אומלל, היום הייתי בלוויה של אמא של זה שעובד איתי

בעשרת הימים הקרובים הוא לא יהיה בעבודה, איכשהו אני והבוסית נצטרך לתמרן סביב העובדה הזו

כשבעקרון הוא עובד משרה מלאה ושתינו חצי משרה, אבל אי אפשר שלא לשמור על כל שעות הפתיחה הרגילות...

ולי יש חוצמזה לתמרן בין עוד 3 עבודות וכמובן הסבב שמתחיל ממש מחר בבוקר.

וכמובן ההיבט הרגשי של הלוויה עצמה

ושל הטיפולים

ושל הנודניקית שאמורה לסייע לנו מעט בעבודה (למשל מחר כשאני אהיה במעקב זקיקים היא תעשה את מה שחייבים לעשות על הבוקר והבוסית ממש לא יכולה לעשות - היא כבר פנסיונרית בעקרון וזה דברים פיזיים) וכבר התקשרה להתבכיין לי שהילד שלה לא כ"כ מרגיש טוב וכמה בעצם נצטרך אותה למחר...

(לא לרחם עליה, זו מישהי שבכל פעם בוכה שהיא חולה, או הילדה, או הילד, וכשגרים לידה בעצם רואים שכולם בריאים ושלמים ומה לא, וכן - אני השכנה שלה אז אני די יודעת).

והתחושה הזו של הילדה החדשה בבלוק, כי במקום הטיפולים הקודם כולם הכירו ואהבו אותי, דאגו לי, אני והאחיות ידענו בדיוק מי יודעת לקחת לי דם ומי לא ואם אילנה (זו שיודעת לקחת לי דם) היתה שם ולא לקחה דמים - לי היא כן לקחה, וידעתי לאיזו דלת בדיוק ללכת ומה עושים מתי והכל הכל הכל, ועכשיו אני לא יודעת כלום ואין לי מושג כמה נסיונות יעברו עד שיוציאו ממני מבחנה מסכנה אחת, ואני לא מכירה אפ'אחד, וזר לי ומוזר לי.

זה פשוט הכל ביחד, עם כל דבר בנפרד אפשר להתמודד, עם הכל ביחד קצת יותר קשה לי.

ומיום שישי אני כבר חצי חולה, תשושה יותר מידי, חם לי ואז קר לי וכואב לי כאב כללי שכזה, אבל אין לי חום, כמו מיני שפעת, לא מספיק רציני כדי לא לעבוד, לא מספיק קטנטן כדי שלא ישפיע.

אי אפשר להתחיל סבב בריאים לשם שינוי????

והכאב ראש הזה היום

מנסה לנשום עמוק, עשינו מקלחת, לקחתי כדור, הואבסתי באוכל מזין וטעים, בכיתי את כל הדמעות

נשאר רק ללכת לישון ולקום מחר עם שיר חדש בלב.

הלחץ הזה באוויר

מחר מתחילים.

בלתי נתפס כמעט אחרי כל כך הרבה זמן.

ושוב הזריקות, והתופעות, והריבים.

איכשהו ההורמונים תמיד גורמים לי לריבים עם בעלי.

וכרגע החשש הכי ממוקד - מחר אני עושה בפעם הראשונה מעקב זקיקים בבית החולים.

לא יודעת לאיפה הולכים, לא יודעת באיזה תור עומדים.

תכננתי להבין הכל הכל מחברה אחת פה אבל היא ילדה לפני שבוע וחצי ולא מתאים לי לנדנד לה על דברים כאלו עכשיו.

אני יודעת שאני צריכה קודם כל להגיע לדלפק מסויים עם טופס 17, אני מקווה שהמזכירה שם תהיה מספיק נחמדה ואדיבה להסביר לי איפה בדיקות הדם ואיפה האולטראסאונד, הבנתי שזה במקומות נפרדים.

מקווה שהתוצאות יהיו מתאימות כדי להתחיל, אני כבר לא יכולה לחכות, למרות החששות.

החיים עוברים בעצלתיים

אני לא כותבת כי אין לי כל כך מה.

כל יום אני לוקחת גלולה ומחכה בקוצר רוח ל25 לחודש.

בשבת היינו בכפר נופש עם הוריי ואחיי והיה ממש נחמד, גם טיילנו קצת וראינו כלניות וכאלה.

הבית שלי נראה כאילו טורנדו עבר בו והבעל ממשיך לא לעשות יותר מידי (אני חייבת להזיז אותו אחרת הוא לא עושה כלום ולא תמיד יש לי כח להזיז אותו).

אני קצת בחרדות לקראת הסבב הזה, מפחדת לא להגיע לשאיבה, מפחדת מביוץ מוקדם ומגירוי יתר, מפחדת מכאבים אחרי השאיבה אם אגיע אליה, מפחדת שלא יהיו לי הפריות, מפחדת מההרדמה המלאה, מפחדת ששוב לא יצליח לנו (ואנחנו מדברים רק על 30% סיכוי הצלחה), מפחדת שבעלי לא יהיה שם כשאזדקק לו (כלומר הוא יחזיק את היד ויחבק וכל זה אבל אם יהיה לי קושי גופני לעשות דברים הם פשוט יחכו עד שאוכל לעשות אותם וכדומה), אני גם חוששת מהתגובה בעבודה כשאתחיל להיעדר בשעות הכי קריטיות (ואל תחזרו על העניין שהחוק מגן עליי, זה הרבה יותר מסובך מזה).

זהו, אלו החיים שלי כרגע.

מוזר לי להיות בסבב ולא להזריק

אולי בגלל שאת השלב של רק כדורים עברתי די מהר (סבב אחד שנמשך פחות משבוע, כ"כ לא הגבתי אליהם שויתרו לי מייד, אולי זה גם קשור לגיל שהייתי בו ואולי גם לעובדה שכבר היה לי סרטן ושהכדורים האלה חשודים כמסרטנים).

בכל מקרה אני עמוק בשלב הדיכוי, בנתיים היו יותר כאבי מחזור מדימום ממש, ונראה לי שזה וגם זה כבר פסו להם (הלוואי, הכאבים היו יותר רציניים מהרגיל).

התור הבא שלי הוא רק ב25 לחודש, ביקורת ראשונה ובאותו היום אני אמורה להתחיל להזריק, על הבוקר אני אעשה ב"ד ואולטראסאונד ואז בצהריים אני מתקשרת ואמורה לקבל אור ירוק לתחילת הזריקות.

המצב רוח שלי הוא בעיקר חסר מנוחה, בא לי לעשות מליון דברים, אבל לא כאלה שצריך לעשות, את כל חובותיי בבית הזנחתי השבוע, ואני בעיקר זוללת ובעיקר מתוקים, ממש לא לעניין, בעבודה אחת לעומת זאת אני משקיעה את מירב מרצי, זו העבודה שאני הכי אוהבת מארבעת העבודות שלי (כן, יש לי עוד אחת אבל רק לשלוש שעות שבועיות או משהו כזה, במקום מישהי שילדה ורק עד שהיא תחזור מחופשת הלידה).

מה עוד? המצב ביני לבין בעלי התייצב קלות, מחרתיים ההורים שלי מגיעים לפה לטיול בסביבה ביחד איתנו, אמור להיות נחמד.