דרור, איש הוידיאו:  סליחה מעמיתי לנענע, אני רוצה לבקש מכולכם סליחה.

סליחה שחשבתי שאתם שחצנים, מנותקים, רדודים, ציניים, אובר-מתחכמים, טורפי נבלות ובועלי נידות, חסרי כל עמוד שידרה ואינטגריטי בסיסי. סליחה.

זה לא אתם, זה אני.

יונית, אם הבית: סליחה מכל מי שפגעתי בו, סליחה מחברי לעבודה שהיו עדים לצעקותי ולחוסר הסבלנות שלי (אבל ממש בקטנה..).

סליחה מכל אלה שגרמתי להם לאי נעימות או לא הייתי קשובה מספיק 

סליחה מניר נון נוה שסרבתי לטוס איתו לברלין (למרות שהוא באמת התחנן...)

סליחה מכל הגברים במשרד ששברתי להם את הלב

סליחה משירה גל על שטעמתי בקטנה (ללא רשות) את יוגורט התות שהיה במקרר (דרך אגב הוא היה טעים 9 בסולם שירה..)

סליחה מהארון תחאוכו שעדיין לא החזרתי לו את הספר "הרועה"

וסליחה אחרונה מעצמי.

גמר חתימה טובה. 

לי, עורכת לייף סטייל: טוב, סליחה! סליחה, מיי-רב, שלקח לי כל כך הרבה זמן לשלוח לך את הסליחה שלי. באמת שלא התכוונתי, פשוט היו לי חיים.

אה, וסליחה לולה, כלבה מתוקה שלי, שלפעמים את לא מקבלת טיול ארוך מספיק רק בגלל שאני כל כך עייפה עד שאני מעדיפה לשבת ולבהות בסיינפלד במקום לקחת אותך.

וגם: סליחה רונן, שאני לא מצליחה - לא משנה כמה אני מנסה למשוך ולמתוח ולסדר ולשנות ולהזיז ולוותר - להשתמש בתקציב שלי כדי להביא 2 עורכים בנוסף לתשלום בסיסי לכתבים.

ולבסוף: סליחה רחל, השכנה מלמטה, שאני מחכה לפעמים עשר דקות מחוץ לדלת הבית שלי עד שתצאי מהבניין רק כדי שלא אצטרך להגיד לך שלום. את מסריחה וגם קצת מעצבנת. סליחה. 

רן יניב, כתב נענע מחשבים: במסגרת העיצוב מחדש של נענע במהלך השנה האחרונה, תקלה טכנית גרמה לכל ערוצי ה-RSS  לרדת מהרשת. זה לא היה כל כך נורא, אם לא היינו מתעלמים מהתקלה הזו למשך חודשיים – ומשאירים את הגולשים שלנו באוויר, בלי שום הסבר או הודעת שגיאה. אז אם הייתם רשומים לאחד מערוצי הRSS - של נענע מתישהו בסביבות אפריל השנה, ופתאום גיליתם שנענע הפסיקה להתעדכן, אנחנו מצטערים. זה לא אתם, זה אנחנו. אז לכל קוראי ה-RSS שלא היינו מספיק כנים וישירים עמם השנה: סליחה.

טל, כתבת תרבות: סליחה של תל אביבית: אני רוצה לבקש סליחה מכיכר רבין, מלכי ישראל במקור, שעל אף היותו מוקד עלייה לרגל של מפגינים ומרכז אסיפת העם מזה שנים, אני מחזקת את ידיו של חולדאי גואל מצוקתנו, שיקים לנו חניון לתפארת תחתיו וידומם אותו בעת השיפוצים. אני לא אבקש סליחה מכיכר הבימה, בריכת גורדון, כיכר אתרים ומוסך האוטובוסים בארלוזרוב, כי ניתן לסתור את כל טענותיהם של האנשים המעוניינים בהישארותם בשתי מילים: מפגע סביבתי.

מי צריך את הפקק הגדול התמידי ובעיות החנייה בכניסה לתיאטרון הלאומי? אי אפשר לתקן את הכיכר? מי צריך בריכה עם מי ים מלוחים בטמפרטורת נחל דן? אי אפשר להרוס אותה ולבנות משהו יפה ומהנה יותר? מי צריך את הקולוסיאום המתפורר ואת רצפת האבנים המזורגגות והמכוערות במקום שיכול היה להיות האתר התיירותי ביותר של תל אביב? אי אפשר לפרק אותו ולהקים במקומו מדרחוב או קניון מנקר עיניים עם גישה לים? ומי לעזאזל צריך את הנגע הגדול ביותר של העיר שחולש על שלושה בלוקים בנקודה הסואנת של בן יהודה ודיזנגוף? אי אפשר לתקן אוטובוסים במקום אחר? סליחה כיכר רבין. 

אלה, עוזרת משנה למנכ"ל נטוויז'ן: סליחה מההומלסית שישנה בכניסה לחנות נעליים שמתחת לבית שלי, בשבועיים האחרונים אין לי מספיק כסף קטן לתת לה בבוקר כי עלי לשמור מספיק כסף למונית לרכבת. אני מקווה שמצבי הכלכלי ישתפר השנה ואוכל לחלוק איתה בכסף הקטן ושתינו נתחיל את הבוקר כמו שצריך. סליחה.

אה וגם סליחה על כל הרעש שאני עושה במסדרונות נענע כשאני מגיעה.  

אנה, עורכת משנה בג'נענע: סליחה מבן זוגי ומהחברים שלי, שהם גם השכנים שלי, שנאלצים לפגוש חתולי רחוב על המדרגות ביתנו המשותף. זה לא שאני נותנת להם את האוכל על מפתן דלתי ואפילו לא על מפתן הדלת של חברָי (קומה 3 בכל זאת!). אני מאכילה את החתולים, כולה 3 קטנים ומסכנים, הרחק מאחורי הבניין, ליד פחי הזבל. זה שהחתולים גילו את כתובת מגוריי ועולים אלי לרגל (מי מהדלת ומי מהחלון), זה כבר לא בשליטתי, אבל משום מה אני מרגישה צורך להתנצל בפני חבריי ובפני כל שאר הדיירים ברחוב עמל, שהחתולים מפריעים להם. אז אני מתנצלת. באמת באמת, אך אני לא אפסיק להאכיל אותם. ליבי החלש לא עומד בפני הפרצופים החמודים והרעבים האלה. אני מקווה שבשנה הבאה נלמד כולנו לחיות ביחד. סליחה.

מיי-רב, מנהלת קהילות: סליחה מכל מנהלי הפורומים, הצ'טים והגולשים בקהילות שלנו. סליחה שלא הצלחתי להגשים לכם את כל החלומות ושלא הספקתי להיות שם איתכם ובשבילכם כפי שהייתי רוצה. סליחה.

סליחה מכל גולשי הפיירפוקס, על שעדיין לא הצלחנו להיות מספיק ידידותיים עבורכם השנה, מקווים שנצליח בשנה הבאה.

סליחה מעובדי 10bis שלמרות סבלנותם הרבה, אני לא מצליחה להיות נחמדה אליכם כשהאוכל שלנו לא מגיע בזמן (שלא באשמתם).

סליחה מכל עובדי המערכת שמספר פעמים השנה גרמתי להם לרוץ בבהלה במסדרונות במחשבה שמשרדי נענע עולים באש (או במחשבה שחלילה מישהו החליט לעשן גראס ככה באמצע היום באופן-ספייס), זה הכל היה בגלל כישופי הטיהור שלי, אבל תודו שזה עזר לאנרגיות החיוביות J

וסליחה אחרונה מכל מי שניג'סתי לו השבוע שיכתוב את הסליחה שלו, אני מצטערת על ההצקה, אבל תראו איך יצא J ולכל אלו שהבטיחו שיכתבו ולא כתבו בסוף, זה בסדר, אני סולחת.

רוצים גם אתם לבקש סליחה? אתם מוזמנים להכנס לדף הסליחות של נענע (קליק אחד על התמונה ואתם שם) ולבקש את הסליחה הפרטית שלכם או פשוט להגיב כאן. גמר חתימה טובה.

למפק"צ של אחד החברים הטובים שלי בצבא היתה אימרה נורא מעניינת, קצת מפחידה - ובעיקר מאתגרת. "כשיש לך ספק", הוא תמיד אמר לו, "פשוט תרוץ". זה לפעמים נכון בשדה הקרב - שהרי לפעמים אפשר לרוץ ישר לתוך מארב מוסלק של החיזבאללה - זה לעתים נכון בחיים, אבל מה שבטוח הוא שהשיטה הזו, של לרוץ כמו משוגעים, נכונה – איך לא – בעיקר לרשת. האינטראקטיביות, הזמינות, היכולת לעדכן ולעלות כמו מטורפים מעבירה המון אתרים על דעת עצמם. או יותר נכון, על דעתם שרתיהם. אם תמיד אפשר לעדכן, אומרת האימרה, תמיד אפשר לתקן.

המדיום האינטרנטי, איך לא, מאפשר לעדכן ללא הפסקה, לפתח ללא הכרה, ובעיקר להציף אינספור פיצ'רים. אתרים גדולים כמו יאהו, MSN, eBay ושות' מבצעים פילוחים מדויקים על כל אויבקט, יהיה נסתר וחבוי ככל שיהיה. ככה זה כשיש לכם מחלקות פיתוח שיכולות לקפל לתוכן את כל חברות האינטרנט הישראליות יחדיו ולהשאיר עוד קצת עודף בתקציב לבוריטוס. זה לא שאין לענקיות מגבלות פיתוח או תפישה פיתוחית - ותעיד על כך MSN העולמית, שלמרות תקציבי עתק של מאות מיליוני דולרים ממיקרוסופט היא אחד הייצורים הכי משעמים שיש לרשת להציע - אך בחברות הישראליות, אפעס, רוצים הרבה יותר בהרבה פחות. ואז, כמו שאמר המפקד החביב שלנו, פשוט רצים כמו משוגעים.

אחת הדילמות שלנו  בזמן האחרון היא עולם הפיתוחים הבא של ישראבלוג. אנחנו - שזה היריב, התוכן והטכנולוגיה בנענע - שוקלים בקדחתנות פיתוחים שהרבה יותר קרובים לוורד-פרסים למיניהם, תוך שילובים של אזורי תוכן גולשים אחרים (לפירוט נוסף בקרו בפוסטים עתידיים או התגייסו לנענע J), מאשר פייס ליפטינג ופיצ'ר בוסטינג בלבד. ואז, כמובן, נשאלת שאלת האצן: כמה רחוק לרוץ כדי ליישר קו – ואף לחדש – במגמות עולמיות, וכמה לאט לרוץ על מנת לא לאבד את הגולשים שכבר קיימים, ואוהבים את מה שיש.

השאלה מתחדדת – ומסתבכת - כאשר לכל תת-פיצ'ר, לכל פיקסל, לכל תפישת עולם אינטרנטית שאנחנו רוצים ליישם, נכנסים משאבי הפיתוח. ויש את כלל הברזל, כמובן: לא משנה כמה תכנתים יש לכם, כמה ראשי צוותים וכמה מבריק ה-CTO, בסוף אתם תמיד נתקעים בפייפ-ליין של מיליון פיתוחים עם בק-לוג של חצי שנה, במקרה הטוב. בפועל, אתם תעלו היום את מה שתכננתם לפני שנה. ואז, במה להשקיע? בהשקת כמה עמודים ראשיים לישראבלוג (כן, אני יודע – באמת הגיע הזמן)?; בהוספת 20 פיצ'רים שכבר כמה חודשים עומדים בפינה ומתביישים לעצמם (כן, אני יודע – איך לא העלנו אותם כבר לפני שנתיים)?; בפיתוח כל הפנטזיות הפנימיות שיש לנו ל-UGC בכלל וישרא בפרט (כן, אני יודע – חלק מהפנטזיות קשורות לעולמות אחרים שלי)?; וכו' וכו' וכו'.

האם עדיף לחדש לכמה אחוזים מכלל עשרות אלפי הבלוגים בישרא, או ליישר קו עם המאסות בפיתוחים שהם קצר יותר "קונבנציונאליים" אבל יגיעו לכמה שיותר אנשים? והרי בסופו של דבר, האחוזים הבודדים האלו יצמחו להיות הרוב. בדרך כלל, יש דליי של שנה וחצי-שנתיים בהשקת טרנדים אינטרנטיים עולמיים בארץ הקודש, הן אפליקטיביים והן תרבותיים ותפישתיים. בימים אלו ממש אנחנו שוברים את הראש – כמה רחוק ללכת עם הפיתוחים על חשבון סטדנרטים אחרים, והיכן, למען השם, עובר קו התפר הדק, כמעט בלתי נראה, בין לפתח את מה שצריכים הגולשים היום, לבין לפתח את מה יצטרכו מחר. כי, בסופו של יום, הפואנטה היא לא לרוץ הכי מהר - אלא לרוץ למקום הנכון.

לא ככה?