היינו מאוד מוטרדים לפני שהשנה התחילה. זה שלילד יש סוג של הפרעת קשב היה די ברור, וקושי לא קטן בהתארגנות. גם מרפאה בעיסוק וגם חברתי הפסיכולוגית חשבו שכדאי להתחיל בתהליך אבחון ולעזור לילד כבר עכשיו, ואפילו התקשרתי להדסה אופטימל כדי לקבוע לנועם תור לאבחון פסיכו-דידקטי, כדי שלא להגביל את עצמנו לאבחון נוירולוגי בלבד, אבל התברר לי שאבחון כזה לא מבוצע לפני כיתה ב'. בינתיים, אם כך, החלטנו להניח את האבחונים בצד ולראות איך הולך.

נכון, נועם צריך הכוונה ותזכורות לגבי המשימות שהוא צריך לבצע, אבל זה ממש בקטנה, ובכיתה הולך לו מצויין. אנחנו נשארים עם האצבע על הדופק, אבל קצת יותר רגועים. הוא מצליח לקרוא יפה מאוד, והתסכול היחיד שלו הוא מההתקדמות האיטית בכיתה. 

זה כאין וכאפס לעומת החשבון, ושם אני מביטה בו ומשתאה, בעיקר כי אני תמיד הייתי כל כך בינונית בחשבון (וכך גם אבא שלו) ואלמלא הוא היה כל כך דומה לנו, הייתי תוהה אם לא החליפו אותו במקרה בבית החולים. המורה לחשבון מאוד מרוצה - נועם עובד יפה בכיתה, מבין היטב, יסודי. נו, ברור שהוא מבין היטב. אם בכיתה הם עובדים על תרגילי חיבור שתוצאתם עד לספרה 6, בבית כבר מזמן הפסיק להתעניין בחיבור וחיסור (קטן עליו), ועכשיו הוא עושה לו תרגילים בלוח הכפל. 

חשוב לי מאוד שיהיה לו בסיס חזק וטוב, ולכן אנחנו מסבירים לו כל הזמן כמה חשוב לעשות את התרגילים שהמורה נותנת, ולתרגל, וכדי שיהיה לו כיף, אנחנו עושים איתו בבית תרגילים ומשחקים בחשבון מתקדם יותר. 

מי שמתוסכל מהיכולת המרשימה שלו לחבר ולחסר בע"פ היא אחותו הגדולה, שאינה זריזה כמוהו. מצאתי את עצמי מנהלת איתה השבוע שיחה, כנראה לא בפעם האחרונה, ומסבירה לה שחוכמה ואינטיליגנציה מתבטאות באופנים שונים אצל אנשים שונים, ושהעובדה שנועם מחשב טוב ומהר ממנה, אין משמעותו שהוא חכם ממנה...