המייל הבא הגיע אל תיבת הדואר שלי:  
מאזינה ברקע- כבלוגרית מובחרת אנחנו רוצים לשתף איתך פעולה
שלום רב
לפי מה שראיתי הכינוי שלך הינו "מאזינה ברקע"   מהבלוג הידוע : נגיסה מהתפוח  .
שמי גלעד אלסטר ואני מייצג חברה העוסקת בשיווק באינטרנט וביחסי ציבור בזירות שיחה באינטרנט. אנחנו מנהלים מספר מותגים ישראליים ובינלאומיים.
אנחנו רואים בכותבי בלוגים עיתונאים לכל דבר ועניין. לכל בלוגר עשרות ומאות אלפי קוראים והוא מתפקד היום כ"עיתונאי החדש" וכמנהיג דעה.
בזירה המסורתית, עיתונאים מקבלים חדשות לבקרים קומוניקאטים ומוצרים חדשים, על מנת להתנסות בהם ולעדכן את הקוראים שלהם אודותם.
באותו אופן, אנו מבקשים לקיים איתך שיתוף פעולה דומה: אנחנו נשלח אליך מידי פעם בפעם קומוניקאטים ומוצרים, ואת תדאגי לספר עליהם לקוראיך.
לא לא, אין לנו עניין להתערב בתוכן. אנחנו באמת רוצים שתבחני את הדברים ותכתבי עליהם ככל העולה על רוחך.
העבודה מול בלוגרים כמוך, היא חדשנית בעולם ובארץ בפרט. אנחנו מאמינים שבמידה ופעילות מסוג זה תצלח ותתפתח,  נצליח – ביחד איתך - לנסח שיטות תגמול לבלוגרים ולהעצים את הבלוג, חשיבותו ותכניו. (הרי בסופו של דבר את רוצה להשאיר את הקוראים שלך מעודכנים, בדיוק כפי שעושה זאת העיתונאי מידי בוקר כשהוא בודק מיילים או רץ לפקס).
כפיילוט, אנחנו מעוניינים לשלוח אליך חבילת מוצרי טיפוח ופינוק של מותג ידוע (לא דוגמיות!). על מנת לעשות כן, אנחנו מעוניינים בהסכמתך לקחת חלק בפיילוט וכן את הכתובת המדוייקת למשלוח המוצרים.
ערכת הטיפוח תגיע אליך בדואר רשום, בליווי מידע על המוצרים.
כל שעליך לעשות, יהיה להתנסות במוצרים ולכתוב עליהם כל מה שבא לך. כן כן, ממש כל מה שבא לך.  

התגובה הראשונית שלי היתה: "פחחחחח". אני "בלוגרית מובחרת"? "הבלוג הידוע"? מדובר בבלוגונצ'יק צעיר, שעוד לא יבש החלב מעל שפתיו. אני מבינה את הרצון להחמיא לאגו של הבלוגר, אבל, נו, באמת.  
אחר כך חשבתי רגע ברצינות על ההצעה הזו. בעיקר, ניסיתי לתת הנמקות משכנעות לתחושת ה"איכס" שעלתה בי. זה לא סוד שיש הרבה חברות מסחריות ומשרדי יחסי-ציבור שרואים ומשתמשים ברשתות החברתיות כפלטפורמה שיווקית. אישית, אני שונאת להתקל בפרסום סמוי בפורומים ובטוקבקים. זה מעצבן אותי בדיוק כפי שמרגיז אותי לקבל פרסומות מוקלטות בטלפון.

אין לי שום דבר עקרוני נגד פרסום. יש לי הרבה מה לומר על איך מפרסמים. כניסת הפרסומות לתחומי חיים אישיים יותר היא סוג של פלישה לפרטיות. כשאני כותבת בפורום הורים, אני מניחה שהכותבים הם הורים כמוני, ומתייחסת בהתאם למה שהם כותבים. אני נותנת משקל גבוה יותר להמלצה של אמא על מוצר כלשהו, מאשר לזו של יחצ"ן. כשיחצ"נים כותבים בפורומים על מנת לפרסם מוצר כלשהו, זה מעצבן ומעורר אנטי (ובדר"כ גם מאוד שקוף).

באותה מידה, אני לא ארצה לקרוא בלוגר שיפרסם מוצרים. נכון, אני אוכל לכתוב "ממש כל מה שבא לי" אבל ההשפעה כבר שם. לכל הפחות בכך שאכתוב על המוצרים של חברה X ולא על אלו של חברה Y.  
אין לי שום התנגדות לפינות צרכנות מוצהרת בעיתונות או באתרי אינטרנט. זה לגיטימי בעיני, כל עוד השקיפות קיימת. אולי גם בבלוג, שבו מראש הבלוגר כותב: כאן אני אכתוב סקירות על מוצרים שונים שנשלחים אלי. אבל הבלוג שלי אינו כזה, וללא שקיפות מדובר לדעתי בסוג של הונאה. אני לא ארצה לקרוא בלוג כזה ובוודאי לא לכתוב כזה.  

חוץ מזה, זה מוציא את כל הכיף מהכתיבה. מי בכלל רוצה להיות "עיתונאית לכל דבר ועניין"? מנהיגת דעה, אולי, אבל עיתונאית? לא תודה (מבלי לפגוע בעיתונאים - יש עוד הרבה מקצועות שאני לא מעוניינת בהם).  

עדכון: כצפוי יש בלוגרים נוספים שקיבלו את אותה פניה.

* בגלובס

* ג'וליאנה מתלבטת, ולבסוף מסכימה.

* כרמל מחזיקה בדעה שלי.

* גם אריאלה נוטה להסכים.

ויש נוספים. נחמד להיות בחברה כזו מוצלחת