אני מתחילה להבין עד כמה הפרפקציוניזם שלי הוא מכשלה. אני מודדת כל דבר שאני עושה לפי הקריטריונים שלי, והם גבוהים, גבוהים למדי. אל תחשבו לרגע שכל דבר שאני עושה הוא מושלם. למעשה, כמעט שום דבר מהדברים שאני עושה אינו כזה, ואפילו לא מתקרב לכזה. לפעמים בגלל מגבלות של זמן או משאבים. לפעמים בגלל חוסר השקעה שלי. לפעמים בגלל שאני מתחייבת ליותר מדי דברים ולא מצליחה לעמוד בהם. ולפעמים פשוט כי אין לי את היכולת הנדרשת.

אני מנסה לשכנע את עצמי שיש דבר כזה "טוב מספיק". אבל יש פער גדול בין השכל שמבין ומקבל, והנפש שמבטלת את הקביעה הזו.

זה גורר כמות מטורפת של רגשות אשם ותחושת כשלון. מה אני שווה, אם שום דבר שאני עושה לא מספיק טוב? איזו מן אמא/רעיה/בת/חברה/שכירה אני שלא מצליחה לעשות דברים או להגיש תוצרים ברמה מספקת?

וכמובן, זה מיד גורר את תגובת הנגד: אם אני לא מצליחה ממילא, אז מה הטעם? למה בכלל להשקיע? ואפילו - למה בכלל לטרוח ולעשות? תגובת הנגד הזו פוגעת בי בכל תחום בחיים, החל בדיאטה וספורט, המשך בעבודה וכלה בבית. נדרשים ממני כוחות רבים  להלחם בתגובת הנגד הזו, או לתקן את נזקיה.

בלי שום קשר, החל מהערב הבית שלי תחת מתקפה של אלפי ברחשים קטנים. בעעעעעע