סמדר כהן מפרסמת ב-ynet כתבה על 15 סוגי מזון שמטעים אותנו בדיאטה. הכתבה סוקרת מאכלים שונים, שנחשבים דיאטטיים (או שלא...) ועלולים לבלבל את הצרכן התמים ששומר על גיזרתו וטועה לחשוב שהוא יכול לטרוף מהם ללא הכרה.

הרעיון מאחורי הכתבה אולי טוב. יש מונחים שמשמשים את תעשיית המזון ועשויים להיות מאוד מטעים. למשל, כמו שמציינת כהן בכתבה, כשכתוב "לייט" אין הכוונה לכך שהמוצר דל שומן או דל קלוריות, אלא שיש בו שליש פחות מכמות השומן או הסוכר שבמוצר רגיל. כלומר, לא מדובר באבחנה אבסולוטית (כמו במאכל דל קלוריות) אלא  במשהו יחסי. ואז כדי לדעת אם מה שאנחנו אוכלים יגרום לנו להשמין, עלינו לזכור מהו המוצר המקורי.

אבל הכתבה הזו נסחפת בכיוונים מטרידים. למשל, ההמלצה להזהר מסלט ירקות נראית לי מופרכת לגמרי. "אם תאכלו כל יום חצי קילוגרם ירקות ולא תחשיבו אותם בתפריט היומי שלכם, צפו לתוספת של שישה קילוגרם בשנה, שמגיעה מהירקות בלבד." מגוחך במיוחד המשפט הבא, שמזכיר לנו את ההמלצה של משרד הבריאות האמריקאי לאכול תשע מנות ירק ופרי ביום. או במילים אחרות: "אתם חייבים לאכול פירות וירקות, אבל לא במצפון נקי, חלילה".

"אם אתם מאלה שגם אם יעירו אותם באמצע הלילה ידעו לדקלם את לוח הקלוריות בעל פה, או שאתם מאלה שיכולים לכתוב ספר דיאטה משלכם המסכם את כל הספרים שקראתם וכל סדנאות ההרזיה שבהן השתתפתם - אתם בחברה טובה. טובה, אך גם מתסכלת. כי למרות כל הידע והניסיון, אתם לא מרזים. וברגעים כאלה בא לכם פשוט להשליך את כל מגירת הירקות לזבל ולאכול כמו בימים הטובים וחסרי המודעות ההם". האם הדיאטנית הנכבדת באמת חושבת שצרכנים בעלי מודעות לקלוריות, שומנים ותזונה, שיודעים לקרוא ולהבין תויות ערכים תזונתיים, לא ידעו ששוקו עם קצפת ומקופלת הוא פצצת קלוריות דשנה?

כהן ממליצה להמנע ממרקים מוקרמים - הצעה נבונה. אבל באותה נשימה היא ממליצה להמנע ממרקי קיטניות, כיוון שגם להם ערך קלורי גבוה. אף מילה על הערכים התזונתיים הגבוהים, ועל היתרון שבאכילת מרק קיטניות בריא ומשביע, על אכילת עוד סלט מטופש עם רוטב משמין. אולי היא החמיצה את השיעור שבו הסבירו שמעל 95% מהדיאטות מבוססות קלוריות נכשלות.

הקוראים של מנטה או ynet לא מטומטמים כפי שזה אולי נדמה. הכתבה הזו חד ממדית, מטופשת, מטעה ובעיקר מעצבנת.

זו הזדמנות להפנות את מי שלא מכיר לסרט הזה: רזה. זהו סרט שהופק במסגרת היחידה לעיתונאות ותקשורת באוניברסיטת בר אילן על ידי עופר איתן, אלינור שפס, אלעד שני ומיכל כספי. בהשראת הסרט "שחור לבן", היוצרים מציגים מציאות הפוכה, בה שמן הוא יפה, והרזים סובלים מנידוי ואפליה חברתית. בסרט משתתפים חברי פורום שמנות ויפות בתפוז והוא זכה ברוב קולות בתחרות השנתית באוניברסיטה.

הרעיון של הסרט מצא חן בעיני, וגם הביצוע. אבל משהו עדיין מרגיש קצת מפוספס. האם אדם רזה שצופה ברזה מבין את התסכול שחווים אנשים שמנים? האם הסרט הזה מסוגל לפתח רגישות אצל הצופה הרזה? או יותר מכך, האם רזה שצופה בסרט בכלל מתעניין בכך? או שהוא מתייחס לסרט כאל קוריוז חביב ותו-לא?

פורום שמנות ויפות הוא פורום לוחמני למדי, ששם לעצמו כמטרה להיאבק באפליה נגד שמנים ולעודד קבלה עצמית בכל משקל. אני מביטה מבצד ברגשות מעורבים: מצד אחד אני מלאת הערכה. בחוויה האישית שלי, ככל שאני יותר שמנה, אני פחות קיימת. משתתפי הפורום עומדים ומצהירים: "אני פה, אני קיים ואני יודעת מה אני שווה". מצד שני, רזים שמביטים מבחוץ, איך הם מביטים? מי בזלזול, מי בדחייה ומי פשוט בחוסר עניין. לפעמים אני מרגישה שמדובר במאבק פנימי של אוכלוסיה מנודה, שאין לו סיכוי אמיתי לפרוץ החוצה.