אני לא מכירה את ספוטניק. לא באמת. אני קוראת את הבלוג שלו באדיקות מזה כמה חודשים, ומחכה לכל פוסט חדש שלו.
לספוטניק יש את היכולת לתאר סבל במילים יבשות ומדוייקות, שמצליחות לחדור עמוק לקרביים ולנשמה. הכאב מצטייר כדבר מה מוחשי, גשמי, דביק. דבר שאי אפשר פשוט להתעלם ממנו.
זה סבל שלא עובר עם אקמול. או הקרנות. או ניתוח. שאין לו בכלל תשובה בסל התרופות. זה כאב שלא באמת מכירים, או חווים. כאב של מישהו אחר. כי אם הוא היה שלי, אני לא יודעת אם הייתי יכולה להכיל אותו.

העניין הוא, כמובן, שזה הכאב שלו. עבורו זו מציאות יום יומית, בלתי נתפסת.  

כשאני קוראת על החיים שלו ועל איך נראית כל דקה ודקה, אני נטרפת.
צד אחד בי מזנק ורוצה לעזור, לטפל, לעשות משהו. קשה לי מאוד לקבל את מה שספוטניק כותב - שאין מה לעשות. אני יודעת שזה מאוד מרגיז אותו, שלא מאמינים לו שהוא עושה כל מה שאפשר לעשות. אני כן מאמינה. אבל הנפש לא מוכנה לקבל את חוסר האונים הזה.
צד אחר בי מתחיל מיד למדוד. כל הקשיים היומיומיים, הלבטים, גדולים ככל שיהיו, קטנים והופכים פעוטים ושוליים. אפילו המחשבה הזו נדמית לי אנוכית מדי - איך אני בכלל מעיזה להשוות את מה שעובר עלי, לעומת מה שעובר עליו.  

אני לא יכולה לעזור לו, גם לא אתם. אבל אתם יכולים לקרוא אותו.  

בלוגבאסטר
 
שמור   בטל

מאזינה ברקע
3/12/2006 14:30, בקטגוריות בלוגינג, חיפוש עצמי
1 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע
שלח ל'שווה קריאה'     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא

תגובה אחרונה של דרורית ב-3/12/2006 15:04