השנה אנחנו חוגגים את איסרו-ל"ג-בעומר. לבכורה חגגנו אתמול, לקטן היום. זה קצת מעייף, העובדה שהחג החביב, אך מסריח (נו, הוא באמת מסריח) הזה לא נגמר. אבל זהו, זה מאחורי.

מצד שני, זה כבר הערב השני שאני חוזרת הביתה עם שני ילדים מאושרים עד הגג. השילוב של פירומניה בחיתולים, מרשמלו שמותר לחרוך לבד ואוכל שמותר לזרוק לאש כששבעים, עושה להם את זה.

שיא השיאים היה אתמול כשמרבית הילדים כבר התפזרו, ואני עוד חיכיתי עם שאר חברות הועד כדי לראות את הכל מפורק כיאות, ולוודא שהמדורה מכובה. בפעם אחרת אני אספר על התסכול שבעמידה מול חבורת הורים פזיזה, לא אחראית אבל קולנית שמתעקשת שלא חייבים לכבות את המדורה הענקית עד הסוף. ואז הופיעה כבאית אדומה עם צוות כבאים חייכנים. "סיימתם?" הם שאלו,

אמרתי שכן, ושאלתי האם הם מוכנים לעזור לנו לכבות את המדורה.  

הם סובבו את הכבאית, שלפו את הזרנוק ועשו ווידוא הריגה למדורה, לקול מצהלות הילדים.

לפחות מבחינת הבת הבכורה זה היה רק עוד חלק מהתכנון המעולה של ועד הכיתה, ואמא בראשם. את הדרך חזרה עשינו כשהיא מריעה מהמושב האחורי: "יחי יחי יחי! יחי ועד ההורים של כתה א-2!"

 היה שווה