היום ישבתי עם השובב הקטן, ומילאנו ביחד חוברת לימוד בנושא חשבון. חוברת נחמדה בשם "להדביק עם פילי". לקראת הסוף הגענו לעמוד הבא, בו מתבקש הילד לספור צורות שונות. "כמה עיגולים?" קראתי לו מתוך החוברת.

הוא ספר שנים עשר.

אני כמובן ספרתי שלושה בלבד, וזו היתה גם כוונתם של עורכי החוברת. הייתי צריכה להסביר לו מה היתה כוונתם של העורכים, על מנת שיוכל להצליח בתרגיל - למרות, כמובן, שהוא צדק לגמרי.

זה גרם לי לחשוב על כמה דברים. ראשית, עד כמה אני מקובעת לפעמים בדפוסי חשיבה שלימדו אותי. מיד נזכרתי בסיפור המופת "חלכן היה נמזר" מאת לואיס פאדג'ט (שם העט שתחתיו כתבו הנרי קטנר וס. ל. מור - זוג סופרים נשואים זה לזה). הסיפור הזה מספר על שני ילדים שקיבלו לידיהם במקרה קופסת צעצועים שהגיע רחוק מהעתיד. המשחק בצעצועים האלו לימד אותם גאומטריה לא-אוקלידית, באופן שהיה לחלוטין בלתי נתפס עבור הוריהם ומבוגרים אחרים. בהדרגה הם מתנתקים מן המציאות, לתוך מציאות שונה בתכלית. את הסיום לא אגלה כמובן (מי שרוצה לקרוא מוזמן לחפש את הסיפור באחת האנתולוגיות המעולות ביותר. פורסמה גם בעברית, אבל לצערי לא ניתן להשיג אותה) אבל זה סיפור שתמיד גרם לי לתהות עד כמה יכול להיות גדול הפער התפיסתי ביננו ובין הילדים שלנו.

אחר כך תהיתי איך הוא יסתדר בעתיד, כשיגיע לבית הספר. האם הוא כבר יתקבע לתפיסת העולם "הנכונה"? או אולי יתמזל מזלנו, ויהיו לו מורים שיסכימו לקבל גם תפיסות אחרות כמקובלות ונכונות?

אני תמיד מקפידה ללמד את ילדי חשיבה ביקורתית, ודרכים שונות להסתכל על כל דבר. אבל יש תחומים שבהם אני כבר לא מסוגלת לכך (או אולי מעולם לא יכולתי), וחבל לי שאולי בגלל קוצר הראות שלי, אני אולי מונעת מהם דרכים חדשות ואולי אף טובות יותר, להסתכל על העולם.