מתחילים לראות בית. הקירות כבר צבועים, רוב הריצוף במקומו. אוטוטו יותקנו כל האביזרים, שזה שם של קבלנים לאוסף של אסלות, כיורים, ארונות, מראות, מפסקים, שקעים וידיות. המטבח המיוחל כבר מוכן, ועד לסוף השבוע גם יגיע וגם יותקן (שלב ראשון, לא להתרגש יותר מדי).

אני משוטטת לי בין החדרים, סופגת אבק ומדמיינת. פה תעמוד המיטה. כאן השידות. פה אני אניח אגרטל יפה שיתאים לספה החדשה. פה אכין לעצמי כוס תה חם, פה אקח ספר ואשב לקרוא אותו. דרך החלון הגדול תנשוב רוח קרירה ורעננה כשאשקה את האדניות הירוקות.  אני מדמיינת את חדרי הילדים, את חדר העבודה. אני מדמיינת אותנו מחובקים בערב, צופים ביחד בטלוויזיה, או סתם יושבים זה לצד זו, קוראים ספר או עובדים.

קר בבית שלי. אין דלתות עדיין, הן בצביעה אצל הנגר. אם רצינו להיות בטוחים כמה כיווני אוויר יש בו, הגיע השיפוץ הזה ואחרי שלושה שבועות במהלכם הוא פתוח משלושה כיוונים, הבית קפוא לגמרי. אני מתעטפת בצעיף החם ומדמיינת את הקיץ, כשזה יגיע. אנחנו יושבים בגינה, הילדים רוכבים על אופניים ומשחקים עם הכלב, ואנחנו מסתכלים על הנוף. הנוף שלנו.

מעולם לא חשתי ערגה כזו, לבית.