אז אנחנו בבית, באיחור קל של חודש וחצי מעבר להערכת הזמן המקורית של הקבלן.

מצד שני, כשהחלטתי לפני כמה שבועות שב-15 לינואר אני מזמינה הובלה ובסוף השבוע שאחר כך אנחנו נכנסים לבית, כולם חשבו שאני מפנטזת, אבל עמדתי בזה. מזל שהבית גדול, כך אנחנו יכולים לחיות בנוחות, ולהתעלם מכך שהסלון מפוצץ בארגזים שטרם פוזרו...

הכי נחמד היה לראות את ההתרגשות של הילדים. סבא וסבתא הביאו אותם הביתה בערב, אחרי יום שלם של סידור, ארגון ומיון. הם היו נלהבים כל כך, מהכניסה לבית החדש, מפירוק הקומונה הצפופה שבה חיינו במשך ארבעה וחצי חודשים, ובעיקר מהאיחוד המחודש עם הצעצועים שלהם שהיו ארוזים במשך שישה חודשים כמעט.

אני מבסוטית מאוד :)

אם אתם פרפקציוניסטים ואתם שוקלים לשפץ בית, אני מציעה לכם לשקול שנית. ההחלטה הזו עתידה להכניס אתכם למערבולת של משברים קטנים וקטסטרופות גדולות. למשל, כשמתקינים לכם את הידיות הלא נכונות במטבח. או כשהקרמיקה שהזמנתם לא נמצאת במלאי, ואי-אפשר, פשוט אי-אפשר להתקין את הקרמיקה שכן קיימת במלאי. רגע אחר כך אתם מנהלים קרב בשלוש מערכות מול חברת המטבחים וחברת הפירזול (ומנצחים), או מקיימים מרתון של ריצה בין חנויות קרמיקה כדי למצוא את האריח שבו חשקה נפשכם, שלא עולה 1550 ש"ח למטר (!) וגם נמצא במלאי (בסוף מצאתי).

מצד שני, אם אתם פרפקציוניסטים, והקפדתם לעשות את המוות לקבלן ולנגר ולצבעים, יש סיכוי שערב לפני שהסבלים מביאים את כל תכולת הבית, תוכלו לשבת על הספה החדשה בסלון החדש, להביט מסביב בקורת רוח, ולהרגיש כמעט שלמים עם התוצאה. לא מושלם, אבל מספיק קרוב.

היום היה יום מתסכל במיוחד, בו שום דבר לא עבד לפי התכנון. בסופו הייתי כל כך עצבנית, שלקחתי את המברגה החשמלית והחלפתי בעצמי את כל ידיות המטבח. עבודת יד זה משהו מרגיע מאוד. אלמלא היו באים מחר להתקין פה משהו שיטנף מחדש את המטבח, הייתי עומדת עכשיו בשמחה ומקרצפת אותו עד היסוד. עכשיו אני יושבת פה ומחכה שהנגר שלי יסיים את שיפוץ הארונות. שימו לב- לא מומלץ לפרפקציוניסטים לשכור נגר שסובל מדחיינות כרונית. זה מוביל לקונפליקטים בלתי פתירים בבסיסם, או לחילופין, לכך שהנגר צריך לעבוד עד חצות.

בין ריצות וטלפונים לספקים, והשגחה בלתי פוסקת על העבודה פה, באתר הבנייה, הצלחתי לקרוא קצת. שלשום גמרתי לקרוא את אחד הספרים הטובים יותר שאני מכירה: Bellwether מאת קוני וויליס. סופרת מדהימה, בעלת דמיון שופע, ציניות נפלאה והמון המון ידע שהיא משלבת בתוך הספרים שלה. Bellwether (המשכוכית) מדבר על טרנדים, ואיך הם משפיעים עלינו, על תורת הכאוס, על כבשים ועל אהבה. ספר נהדר, שבכל פעם שאני קוראת אותו (אינספור פעמים בעשור האחרון) הוא מעורר בי מחדש מחשבות על התרבות שבה אנחנו חיים. נדמה שהזמן החולף הופך אותו בכל פעם לרלוונטי יותר ויותר. 

מה שאני אוהבת במיוחד בספר, זה האופן שבו היא משלבת בקלילות בין המדעי והמחקרי, לאישי והרומנטי. לאור הכאוס שבו אני מתנהלת כרגע, הזדהיתי מאוד:

I nodded. "A butterfly flapping its wings in L.A. can cause a typhoon in Hong Kong. Or an all-staff meeting un HiTek."

He looked delighted. "You know something about chaos?"

"Only from personal experience," I said.

גם בעברית, התרגום מצויין, ואם תצליחו לשים את ידיכם על עותק של הספר, אני ממליצה בחום.

תופעה נוספת ששמתי לב לאחרונה - אין לי סבלנות לשמוע חדשות יותר. כדי להעביר את הזמן בנעימים כשאני בנסיעות ארוכות, הזמנתי תסכיתים של הארי פוטר - הספרים השישי והשביעי. איזה כיף! מזמן לא נהניתי כל כך מהנהיגה.

קר לי. ממש ממש קר לי. אני שוכחת שצריך להתלבש חם בכל פעם שאני יוצאת מהבית, וכשאני הולכת לבית המשתפץ כדי לפקח על מה שקורה שם, אני חוזרת אחר כך קפואה כמו טונדרה סיבירית. אמא'לה, כמה כסף יעלה לנו אחר כך להחזיר את הבית הזה לטמפרטורה אנושית, אחרי שהיה פרוץ לכל רוח במשך כל נובמבר ודצמבר. אני מקווה שהיום יתקינו בחזרה את הדלתות, אז לפחות נעצור קצת את הצניחה בטמפרטורות.

קר לי, ושום דבר לא מחמם אותי מספיק. אני עובדת בבית לבד, לא רוצה להדליק הסקה רק בשבילי (יקר) ולא רוצה להדליק חימום במזגן (מייבש). אני שותה טונה של ספלי תה והם לא מספיקים כדי לחמם אותי.

קר לי. אולי מרק. למי יש כח לבשל בקור הזה. צריך לרחוץ כלים כדי לפנות מקום לבשל ואין מים חמים כי לא הדלקתי הסקה ובחוץ אין שמש. לא רוצה לרחוץ במים קרים. קר לי.

אני שותה את התה בספל מקסים שאחי הביא לי מניו יורק. נראה כמו סוכריה, נכון? צילמתי אותו ליד ספל רגיל, כדי שתראו שהוא כפול בגודלו. ככה צריך לשתות תה. ברמן, תן לי פה חצי ליטר צ'אי מהחבית!

קר לי. ואפילו החורף עוד לא התחיל.