לילה מהגהינום עבר על כוחותינו.

זה התחיל בתלונות של הגדולה: "שורף לי". מהר מאוד התאמת החשד שלי, הגברת סובלת מתולעים. תולעים הן הטפיל המאוס ביותר עלי אדמות. יותר גרוע מכינים. במיוחד לבנות. מי שאינו הורה לבנות, לא יבין על מה מדובר, אז אני אתמצת (מי שמתקשה להתמודד עם תיאורים קצת גראפיים, מתבקש לצאת עכשיו. הנה, לכו תקראו משהו מעניין בבלוג אחר).

נשארתם? סבבה. כשמגיע הלילה, הנבלות הקטנות יוצאות לטייל. ממקום שבתן הן יוצאות, עושות סיבוב וחוזרות. אלא מה, הן לא חכמות במיוחד. תולעים, אחרי הכל. לפעמים, הן מפספסות בדרך חזרה ובמקום להכנס חזרה לחור שממנו יצאו, הן נכנסות לחור הקטן שנמצא (עקב כשל תכנוני מטופש במיוחד) ממש לידו. וזה ממש ממש ממש לא נעים...

כמובן שזה הרגע לגלות שנשארנו בלי נשק יום הדין בבית. אבל גם אם היה, זה לא פועל מיידית ובכל מקרה היינו צריכים לשלוף את התולעת מהמקום אליו זחלה, כדי שהילדה תצליח להרדם. אומללות כזו, פשוט קשה לתאר.

אחרי שהכרזנו על ניצחון, היא נרגעה (הילדה - התולעת כבר לא איתנו) והלכה לישון. עשר דקות מאוחר יותר, צרחה והיא מגיעה בריצה. החתול שלה שרט אותה. סנטימטר אחד מתחת לעין...

חיטוי, אקמול, עוד חצי שעה של בכי עד שנרדמה מרוב תשישות, האומללה. עכשיו צריך רק לקוות שלא תישאר שם צלקת.

הבוקר מה שנשאר זה רק למלא את תפקידי המסורתי: המחסלת. ורמוקס כבר קניתי, וקבעתי תור לסירוס של החתול. שלא יתעסקו איתי!

"אמא, נכון שלא צריך להגיד 'עשיתי פלוץ' אלא 'הפלצתי פלוץ'?"

אין ספק, הצלחתי להנחיל לה את עקרונות השפה.