משהו השתנה בקיץ האחרון. הפסקתי להסתכל במראה ולשאול את עצמי "מי זו שמביטה עלי בחזרה?". לא אגיד שחזרתי להיות בת שש עשרה, אבל התחושה היא שבאיזשהו מקום - חזרתי לעצמי.

ואז, גיליתי תגלית מדהימה! מסתבר שיש לי את היכולת להפר את חוקי הפיזיקה. שימו לב לחוק החדש שניסחתי: "ככל שאני בנפח גדול יותר, כך יש לי נוכחות קטנה יותר." 

ולהיפך כמובן.

שמתי לב לזה בפעם הראשונה הקיץ כשמישהו עצר את המכונית שלו ברחוב והסתכל עלי. לא הבנתי מה הוא רוצה, אז חשבתי שהוא צריך עזרה וניגשתי אליו (תרחמו עלי, הפעם האחרונה שמשהו כזה קרה, היתה לפני עשור כמעט). רק כשהתקרבתי וראיתי שהוא מתאמץ למצוא שאלה לשאול, הבנתי שזו לא הסיבה שהוא עצר.

אנשים מגיבים אלי אחרת לגמרי. גברים מדברים אלי אחרת לגמרי. מוזר איך אני מרגישה שהאינטראקציה שלי עם העולם - ולא, לא רק גברים - השתנתה לגמרי. האם זה בגלל איך שאני נראית? או בגלל הביטחון העצמי שקיבלתי? השילוב שלהם? לא ברור לי. מה שכן ברור לי זה שלראשונה מזה זמן רב מאוד, אני מרגישה נוכחת.

זה מוזר מאוד, אחרי כל כך הרבה זמן. אחרי הפעם השלישית הראש נזכר בחוקי המשחק והפלירטוט, ואני מצליחה להגיב ולא לקפוא לגמרי. מוזר לי לא פחות כשזה קורה בעבודה. המקום הזה שתמיד נתפס בעיני כמקום הכי יבש בעולם, נראה פתאום אחרת. מסתבר שגם שם יש אווירה מינית, היא רק אף פעם לא היתה באיזור שלי. ועדיין אני מופתעת בכל פעם מחדש. לא חשבתי על עצמי באופן הזה, כיצור מיני, כל כך הרבה זמן, שנראה כאילו ויתרתי על חלק ממני. ועכשיו זה חוזר.

הוא בן גילי, חמוד, שחרחר וחכם ולאחרונה יוצא לי לפגוש אותו בערך פעם בשבועיים, במסגרת משהו שקשור בשיפוץ שלנו. ובכל פעם שכזו, הוא מפלרטט ומדבר ומתלהב כאילו הייתי איזו חתיכה בת עשרים, ולא אשה (משומשת אחרי שיפוץ) בת 34 תיכף 35. וההרגשה היא, נו, ממש טובה. ממש ממש טובה.

פולניה לא יכולה גם בלי קצת אשמה, אז היא נמצאת שם, בוודאי. אסור לך! אני נוזפת בעצמי. את אשה נשואה!

ועצמי מחזירה שאין שום נזק להינות ממחמאות נלהבות או מפלירטוט פה ושם.

הויכוח כנראה יימשך, בינתיים אני נהנית מהנוכחות שלי.  

כבר חודשיים וחצי אנחנו משפצים. שיפוץ עמוק, כמו שהקבלן שלי אוהב לקרוא לזה. זה אומר שמזיזים חדרים, הורסים קירות, מעבירים מחדש חשמל ומים, מרצפים, צובעים, פותחים, סוגרים...

בינתיים, מה עושה משפחה בת ארבע נפשות שאין לה בית? גרה אצל אמא שלי. כולנו ביחד, בחדר אחד. אינטימי. שמח. צפוף. עד כמה שהתאמצנו לארוז את הכל ולהשאר עם כמה שפחות מטלטלין, עדיין יש לא מעט חפצים, בגדים, צעצועים, ספרים ומיטות.

ויש גם כמה דברים שאין בחדר. פרטיות למשל. על אינטימיות בכלל אין מה לדבר. אני שואלת את עצמי, מה קורה במשפחות שחיות ככה כל הזמן? אנחנו מסתדרים כי ברור לנו שמדובר בסידור זמני. בעוד חודשיים (אינשאללה) יסתיים השיפוץ ואנחנו נעבור לבית גדול, מרווח ונוח, שם תהיה לי כל הפרטיות שאחפש והסקס יוכל לחזור לחיי הזוגיות שלנו. אבל מה עושים בעל ואישה שחיים כל הזמן בלי חדר שינה משל עצמם? אני תוהה.

מה שהכי חסר לי, זו פרטיות. אני חייבת לציין שאמא שלי פשוט נפלאה, ויוצאת מגדרה כדי לתת לנו תחושה מירבית של פרטיות. אבל זה לא מספיק. הערב למשל, הייתי מאוד עייפה ורציתי להכנס מוקדם למיטה. אבל מה שאני צריכה זה להיות בחדר לבדי, עם הספר שלי, ושקט. להכנס למיטה, כששני הילדים מפטפטים במיטות לידי, זה לא בדיוק זה.

רוצה שקט.

בעמוד הראשון של "ישראל הי!ם" שהונח בפתח הבית הבוקר, מופיעה תמונה גדולה של קתדרלת סיינט פול ומאחוריה ענן עשן, ומעל הכותרת הבאה: לונדון לא בוערת. מסתבר שהיתה שריפה גדולה בלונדון, במתחם הפארק האולימפי. לא חושדים בטרור. איש לא נפגע. כיבו את השריפה והכל בסדר, תודה. מה שאני לא מבינה, זה מה הופך את הידיעה הזו מתאימה להופיע בעמוד הראשון של העיתון?

מצד שני, אולי הם עלו פה על משהו. אני יכולה לחשוב על עוד כותרות רבות שיכולות באותו אופן לככב בעיתון, בכל יום מימות השבוע! 

למשל:

לא פיגוע המוני בהיכל הספורט במלחה

אהוד אולמרט לא הודח

לא הסתיימה שביתת המורים

לא בוטל חוק ההסדרים

אתם מוזמנים להציע עוד.

יושבים במסעדה, אבא מעיין בתפריט היינות.

בן ה-4: "אבא, יש שם יין שמוכר לי?"

הילד אנין.

החוק נגד עישון בפאבים נאכף בערך עד השעה 22:00. אחר כך כבר לא היה מנוס מלזרוק הכל לכביסה.