כשאני נוסעת לעבודה, זה לשמוע את שלומי שבן. אני אוהבת את שני האלבומים שלו. את הראשון חרשתי תקופה ארוכה, ואחר כך איפסנתי אותו לכמה שנים וחזרתי אליו שוב לאחרונה. את החדש התחלתי לשמוע רק עכשיו, ואני עוד רחוקה מלמצות אותו.  

המוזיקה נהדרת ובעיקר המילים - ציניות, אינטליגנטיות, מרגשות לעיתים. נכון, לא הייתי רוצה להיות הדניאלה שעליה נכתב השיר, אבל לפחות יעלה נראה שהתקדמה יפה מכאן לכאן.  

אני אוהבת משפטים כמו:

"ואהבתי אותה למרות

שאהבה אותי בגלל"

(מסיבת חוף)  

או שירים כמו New age woman שגורמים לי לחזור ולשמוע את השיר שוב ושוב ולהנות ממשמעויות המילים.  

החביב ביותר הוא כמובן אינטואיציה. מוזיקה כייפית, מילים מצחיקות וביצוע ענק. ולא פחות מכך, הקליפ עם גורי אלפי שמוסיף זוית... הממ... מרעננת לשיר.  

תהנו  

בת 8: "אמא...."

אני: "למה את לא ישנה?!"

בת 8: "אמא, שאלה קטנה. מי הוליד את אלוהים?"

אני: (עצבנית) "אף אחד לא הוליד את אלוהים."

בת 8: "אז איך הוא קיים?"

אני: "הוא לא קיים"

בת 8: "אבל, מי שמאמין שאלוהים קיים..."

אני: "אז תשאלי את מי שמאמין."

בת 8: (מחייכת ומבינה שאין עם מי לדבר) "לילה טוב אמא".

בדרך כלל אני הרבה יותר סובלנית לקושיות תיאולוגיות.

קר לי. ממש ממש קר לי. אני שוכחת שצריך להתלבש חם בכל פעם שאני יוצאת מהבית, וכשאני הולכת לבית המשתפץ כדי לפקח על מה שקורה שם, אני חוזרת אחר כך קפואה כמו טונדרה סיבירית. אמא'לה, כמה כסף יעלה לנו אחר כך להחזיר את הבית הזה לטמפרטורה אנושית, אחרי שהיה פרוץ לכל רוח במשך כל נובמבר ודצמבר. אני מקווה שהיום יתקינו בחזרה את הדלתות, אז לפחות נעצור קצת את הצניחה בטמפרטורות.

קר לי, ושום דבר לא מחמם אותי מספיק. אני עובדת בבית לבד, לא רוצה להדליק הסקה רק בשבילי (יקר) ולא רוצה להדליק חימום במזגן (מייבש). אני שותה טונה של ספלי תה והם לא מספיקים כדי לחמם אותי.

קר לי. אולי מרק. למי יש כח לבשל בקור הזה. צריך לרחוץ כלים כדי לפנות מקום לבשל ואין מים חמים כי לא הדלקתי הסקה ובחוץ אין שמש. לא רוצה לרחוץ במים קרים. קר לי.

אני שותה את התה בספל מקסים שאחי הביא לי מניו יורק. נראה כמו סוכריה, נכון? צילמתי אותו ליד ספל רגיל, כדי שתראו שהוא כפול בגודלו. ככה צריך לשתות תה. ברמן, תן לי פה חצי ליטר צ'אי מהחבית!

קר לי. ואפילו החורף עוד לא התחיל.

מתחילים לראות בית. הקירות כבר צבועים, רוב הריצוף במקומו. אוטוטו יותקנו כל האביזרים, שזה שם של קבלנים לאוסף של אסלות, כיורים, ארונות, מראות, מפסקים, שקעים וידיות. המטבח המיוחל כבר מוכן, ועד לסוף השבוע גם יגיע וגם יותקן (שלב ראשון, לא להתרגש יותר מדי).

אני משוטטת לי בין החדרים, סופגת אבק ומדמיינת. פה תעמוד המיטה. כאן השידות. פה אני אניח אגרטל יפה שיתאים לספה החדשה. פה אכין לעצמי כוס תה חם, פה אקח ספר ואשב לקרוא אותו. דרך החלון הגדול תנשוב רוח קרירה ורעננה כשאשקה את האדניות הירוקות.  אני מדמיינת את חדרי הילדים, את חדר העבודה. אני מדמיינת אותנו מחובקים בערב, צופים ביחד בטלוויזיה, או סתם יושבים זה לצד זו, קוראים ספר או עובדים.

קר בבית שלי. אין דלתות עדיין, הן בצביעה אצל הנגר. אם רצינו להיות בטוחים כמה כיווני אוויר יש בו, הגיע השיפוץ הזה ואחרי שלושה שבועות במהלכם הוא פתוח משלושה כיוונים, הבית קפוא לגמרי. אני מתעטפת בצעיף החם ומדמיינת את הקיץ, כשזה יגיע. אנחנו יושבים בגינה, הילדים רוכבים על אופניים ומשחקים עם הכלב, ואנחנו מסתכלים על הנוף. הנוף שלנו.

מעולם לא חשתי ערגה כזו, לבית.